מטה משפחות החטופים החל היום (שלישי) בקמפיין חוצות חדש לקראת חג הפסח, שבו הוא קורא למקבלי ההחלטות לפעול בדחיפות לשחרורם של 59 החטופים, 24 מהם בחיים, שנמצאים כבר 551 ימים בשבי ארגוני הטרור בעזה. הקמפיין מופנה לראש הממשלה בנימין נתניהו, לראש צוות המשא ומתן השר רון דרמר ולשר הביטחון ישראל כ"ץ. הקמפיין יעלה בכלי התקשורת ובשלטי חוצות ברחבי הארץ.

"בשעה שראש הממשלה, שר הביטחון וראש צוות המשא ומתן יישבו אל שולחן הסדר עם בני משפחותיהם, יקירינו עדיין מוחזקים בשבי", נמסר ממטה משפחות החטופים. "הם ממתינים, יום אחר יום, לשוב הביתה – החיים לשיקום והחללים לקבורה ראויה בארצם. אנו קוראים למקבלי ההחלטות: האחריות להחזירם היא עליכם! אין חירות – בלי החזרתם של כל 59 החטופים והחטופות. הזמן לפעול הוא עכשיו. ההיסטוריה תזכור את מי שידע ושתק ואת מי שקם ופעל".

בדו"ח הרפואי שפרסם מערך הבריאות של מטה החטופים, ביום בו מלאו למלחמה שנה וחצי, קבעו המומחים כי נוכח הממצאים, העדויות של שורדי השבי ששבו לאחרונה והסרטונים ששוחררו, קיימת סכנת מוות מיידית לכל אחד מהחטופים החיים. הדיווחים על עינויים קשים, מחסור חמור במזון ובמים, היעדר טיפול רפואי, בידוד ממושך, קשירה בשלשלאות במשך ימים ושבועות, מניעת שינה מכוונת, והתמודדות עם כאב בלתי נסבל ללא משככי כאבים או טיפול רפואי – ראוי שידירו שינה ממקבלי ההחלטות.

קמפיין החוצות החדש של מטה משפחות החטופים. "דרמר, איפה אתה בחג?" (צילום: מטה משפחות החטופים)

הדו"ח קובע כי בנוסף לסבל הנורא העובר על החטופים החיים, קיימת אפשרות ממשית שאת החטופים המתים יהיה בלתי אפשרי לאתר נוכח התמשכות הלחימה. בנוסף, הסבל אותו חוות המשפחות של החטופים, החיים והמתים, אינו ניתן לתיאור. עבור 20 חטופים מתוך 24 החיים התקבל אות חיים, אם בסרטון ששחררו ארגוני הטרור, עדויות השבים, וחוסר הוודאות בנוגע למצבם ומועד שחרורם משפיע קשות על המשפחות.

"משפחותיהם של 35 החטופים שהוגדרו כחללים אשר עדיין מוחזקים על-ידי חמאס בעזה מתמודדות עם מצב ייחודי וקשה של שכול באי-ודאות. בניגוד למשפחות שכולות אחרות, הן נאלצות להתמודד עם אובדן שלא לווה בפרידה, קבורה או ודאות מלאה", קובע הדו"ח.

מעבר לפגיעה האישית, כותבי הדו"ח מציינים כי משפחות החטופים החללים מתמודדות גם עם קושי מוסדי וחברתי. "נכון למועד כתיבת שורות אלו, משפחות אלה אינן מוכרות באופן רשמי כמשפחות שכולות, ולכן אינן זכאיות למענים הקיימים במערכות הבריאות, הרווחה והביטחון. היעדר הכרה מסודרת מעצים את תחושת ההזנחה, מחזק את תחושת הבידוד החברתי, ומגביר את הפגיעות הנפשית. משפחות רבות חוות פער בין המציאות הרגשית שבה הן מצויות לבין האופן שבו החברה והמערכת מתייחסות למעמדן".