הודעתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו אתמול (שבת) על נסיגתו מההסכמות עם שר האוצר משה כחלון בנושא תאגיד השידור הציבורי הותירה ככל הנראה את חברי הכנסת, ועימם את הכתבים והפרשנים הפוליטיים, עם יותר שאלות מתשובות. העובדה שבעת פרסום שורות אלה יימצא נתניהו בדרכו לסין הופכת את העניין לסבוך עוד יותר, מאחר שחוסר זמינותו עלול רק להגביר את אי הוודאות בשני עניינים קריטיים – עתידם של עובדי רשות השידור ושל עובדי התאגיד, ועתידן של הממשלה והכנסת הנוכחית.

אי וודאות #1: הממשלה והכנסת

החלטתו של נתניהו להפר את הסיכום עם כחלון בנושא תאגיד השידור עלולה לערער את היציבות בקואליציה, ובסיעת "כולנו" עלולים לראות בה הפרה של ההסכם הקואליציוני בינה לבין הליכוד. למעשה, מדובר בהתנגשות בין שני סעיפים באותו הסכם: מצד אחד קובע סעיף 63 בהסכם כי הסיעות יתמכו ברפורמות בשוק התקשורת שתנהיג הממשלה – סעיף שנתניהו דאג להזכיר טרם נסיעתו לסין הבוקר. מנגד קובע סעיף 27 בהסכם כי במידה ותתגלע מחלוקת בין משרד האוצר למשרד ראש הממשלה ביחס להצעת חוק או החלטה שמשמעותה התקציבית עולה על 10 מיליון ש"ח, הנושא יידון בין הממונה על התקציבים ומנכ"ל משרד רה"מ, ובמידה ולא תושג הסכמה ייערך דיון בין ראש הממשלה לשר האוצר.

כחלון השתמש בסעיף "המחלוקת התקציבית" כשנתניהו החל לאותת ביולי האחרון שהוא מעוניין לסגת מהקמת התאגיד ולהשאיר את רשות השידור, מאחר ולהמשך הפעלת רשות השידור (בין אם במקביל לתאגיד או בפני עצמה) יש עלויות גבוהות יותר. בסופו של דבר הוחלט שעליית התאגיד וסגירת רשות השידור יידחו מינואר לסוף אפריל, ושיוקם צוות מנכ"לים שידון בנושא עם ראש הממשלה ושר האוצר. ההחלטה שהסתמנה היתה להשאיר את תאריך היעד ולערוך מספר שינויים בתאגיד – גם במספר עובדי רשות השידור שייקלטו וייתכן שגם בהנהלתו.

הסיכום הזה אושרר בשבוע שעבר על ידי נתניהו וכחלון, אבל לא עברו שלושה ימים ונתניהו שינה את דעתו. לכך מצטרפת שורה של מתיחויות נוספות בקואליציה, למשל סביב חוק חזקת הגיל הרך שחברי הקואליציה לא מצליחים להסכים עליו, וכן סוגיית העיכוב בהקמתו של יישוב חדש בשטחים שהובטח למפוני עמונה.

המהלך של נתניהו מציב בפני כחלון שלוש אפשרויות מרכזיות: האחת – לפרוש מהקואליציה (גם ככה אמר בשבוע שעבר שהוא ונתניהו "כבר לא"), וללכת לבחירות כלליות. כדי לעשות זאת הוא יוכל לחבור לעמיר פרץ למשל, שהודיע על כוונתו להניח הצעת חוק לפיזור הכנסת. במקרה כזה ייערכו בחירות כלליות בתוך מספר חודשים – ככל הנראה בקיץ.

האפשרות השנייה היא להיות חלק מהקמתה של ממשלה חלופית ללא פיזור הכנסת – למשל, ממשלת מרכז-שמאל בראשותו של הרצוג, שהעלה אתמול את הרעיון. בהנחה שיש עתיד, כולנו, ש"ס, יהדות התורה, ישראל ביתנו, המחנה הציוני ואורלי לוי הפורשת יסכימו להיכנס לממשלה משותפת, תעמוד הקואליציה על 64 חברי כנסת. מדובר בקואליציה צרה אמנם, אם כי לא צרה בהרבה מהקואליציה הנוכחית (העומדת על 66 חברי כנסת).

הרכב הכנסת ה20 (גרפיקה: דבר ראשון).

האפשרות השלישית של כחלון היא היא לוותר, ולקבל את רצונו החדש של ראש הממשלה בעניין השידור הציבורי – השארת רשות השידור ושילוב התאגיד החדש בתוכה, או אולי דווקא להיפך. בסך הכל כשרוצים למצוא פתרונות, גם תקציביים, ניתן למצוא את הדרך – בייחוד לאור עודפי התקציב שנערמים בקופת האוצר בשנים האחרונות ומופנים אחר כבוד להחזרי חובות. כחלון יוכל תמיד לטעון שיש עוד משימות רבות שהוא ומפלגתו מעוניינים לעשות למען הציבור, וחבל לקטוע אותן על סוגיה שהיה אפשר לפתור כבר מזמן, ואינה נחשבת עקרונית מבחינתו (לפחות על פי הצהרותיו עד כה, שהתמקדו בהשלכות התקציביות של המשך הרשות וביטול התאגיד).

יוותר? יפוצץ? שר האוצר משה כחלון (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90).

למען הסדר הטוב נציין כי ישנה גם אפשרות רביעית – והיא שנתניהו ישנה את דעתו שוב. זה נראה פחות סביר כרגע, אבל בקצב שינויי הדעות שלו עד כה – כנראה שאי אפשר באמת לדעת. חשוב גם לזכור כי במצבי משבר גלויים בין פוליטיקאים, לעולם איננו יודעים את כל האמת. ייתכן שה"ריב" הוא בכלל על סוגיה אחרת או קשור בסכסוך אישי, שעוד יתגלו לנו בהמשך.

אי וודאות #2 – תאגיד השידור, רשות השידור או שניהם?

נתניהו אמנם הכריז שהחליט להשאיר על כנה את רשות השידור ולמזג בתוכה את התאגיד, אבל לא פירט איך בדיוק הוא מתכוון לעשות זאת – וגם זה משאיר מקום רב לספקולציות שונות. בראיון לתכנית "פגוש את העיתונות" בערוץ 2 אמר יו"ר הקואליציה ח"כ דוד ביטן כי "איננו מוכנים שהתאגיד יקום, יש לנו 45 יום כדי לדאוג שזה לא יקרה, עם זאת לא נעבור על החוק".

החוק שאליו מתייחס ביטן הוא חוק השידור הציבורי הישראלי, שאושר בכנסת ביולי 2014. עם אישור החוק הוקם תאגיד השידור שהחל להיערך לתחילת שידוריו, שנקבעה במקור לאפריל 2015. הדבר השני שקרה עם אישור החוק הוא כניסתה של רשות השידור להליך פירוק, תוך כדי שהיא פועלת עד לתחילת שידורי התאגיד. מאז, נדחה "יום התחילה" לינואר 2016, וביולי האחרון נדחה לסוף אפריל 2017 ביוזמת נתניהו. ראש הממשלה הרבה אמנם להתבטא נגד התאגיד והאשים אותו בהאשמות שונות, ואף אמר ברורות שלדעתו הקמת התאגיד היתה טעות, אך כל אלו לא משנים את הסטטוס החוקי  – התאגיד אמור לקום בסוף אפריל.

אז איך מחזירים את הגלגל לאחור? גם כאן יש מספר אפשרויות. האפשרות הראשונה היא לשנות מחדש את החוק – כלומר, לבטל את החוק שמחייב את התאגיד, ולהקים לתחייה את רשות השידור. מטבע הדברים, מהלך שכזה יעורר את זעמם המוצדק של מאות עובדי התאגיד, שכבר "בנו" על מקום העבודה החדש. יתכן שהדרך שבה יבחר נתניהו להתמודד עם אפשרות סבירה זו היא לקלוט רבים מהם לשורות הרשות המשתקמת. הוא יוכל גם לממש את ההצעה שהועלתה באתר זה ולקיים את התאגיד במקביל לרשות השידור, תוך חלוקת סמכויות ואחריות ביניהם.

הקושי בתיקון החוק הוא שלשם כך נתניהו זקוק לרוב בכנסת – מה שבהתייחס לפיצוץ שיצר עם כחלון, לא בטוח כלל שיהיה לו. סיעת כולנו מונה עשרה חברי כנסת, ובמידה וכחלון יחליט שלא לתמוך בחוק, נתניהו יהפוך להיות תלוי בקולות האופוזיציה. ייתכן שדווקא שם, באופוזיציה, הוא ימצא שותפים למהלך, בדמות חברי כנסת שהתנגדו בזמנו לפירוק הרשות – כמו אילן גילאון ממרצ, שלי יחימוביץ' מהמחנה הציוני ודב חנין מהרשימה המשותפת. מנגד, בשורות האופוזיציה כיום נמצאים לא מעט חברי כנסת שדווקא תמכו בהקמת התאגיד – קארין אלהרר מיש עתיד שעמדה בראש הוועדה בנושא וכך גם כל חברי סיעתה יש עתיד, עיסאווי פריג' ממרצ, איתן כבל ואראל מרגלית מהמחנה הציוני. יהיה מעניין גם לראות מה יעשה שר התקשורת לשעבר ושר הפנים בהווה גלעד ארדן, שחתום על הקמת התאגיד, בהצבעה שכזו.

אפשרות נוספת יכולה להיות פתרון ביניים במסגרת התאגיד, שלא יצריך שינוי בחוק – למשל, סיכום עם כחלון על קליטת כל עובדי רשות השידור בתאגיד, על ידי הגדלת מצבת כח האדם שבו. כך תישאר המסגרת של התאגיד, ובמידה ונתניהו ירצה לערוך שינויים באופן הניהול והפיקוח עליה כפי שהוא מצהיר, הוא יוכל לעשות זאת גם בהמשך.

אבל נראה ששתי האפשרויות האלה יכולות להתקיים רק אם הממשלה הנוכחית נותרת על כנה. במידה והיא תיפול – בין אם נלך לבחירות לכנסת או שתוקם ממשלה חלופית – לא ברור איך הצלת רשות השידור תוכל בכלל לקרות: הממשלה והכנסת ישותקו למשך חודשים ארוכים, והתאגיד יעלה באופן אוטומטי. המקסימום שנתניהו יוכל לבצע במקרה כזה הוא מחוות הומניטריות. ייתכן שהוא מעריך כי במקרה של הליכה לבחירות, הוא יהיה המנצח הגדול בהן, ויוכל "להיפטר" מהתאגיד גם על ידי שינוי החוק בדיעבד. הבעיה היא שבמתווה כזה גם רשות השידור לא תשרוד.