משמרת צוהריים בחמ"ל התצפיתניות בחטמ"ר (חטיבה מרחבית) יהודה. עוד משמרת של חיילות צעירות, באחד מהתפקידים הכי מדוברים מאז 7 באוקטובר. החדר גדול וכל תצפיתנית יושבת מול ארבעה או חמישה מסכים שמשדרים תמונות, מידע והתרעות מעשרות מצלמות סטטיות וניידות. העיניים על מרחב חברון. כל מצלמה והאיכות שלה.

האווירה המשוחררת בחדר הופכת לדריכות כשנשמע לפתע צליל צפצוף, התרעה קופצת על אחד מהמסכים. מה קרה? "יש פה בניין שגרים בו גם יהודים וגם פלסטינים", מסבירה עדי (שם בדוי כמו כל השמות בכתבה), וכל אחד צריך לצאת מהיציאה שלו או להיכנס לכניסה שלו. אז כל פעם שמישהו יוצא או נכנס זה מקפיץ לי כדי שאראה שהכול בסדר ושהפלסטיני לא נכנס פתאום לבית של היהודים. או נגיד ברחוב הזה, אם יהודי עובר בו מעדכנים אותי כדי שאלווה אותו במצלמה ואראה שהכול בסדר, כי בתכלס זה רחוב פלסטיני. אני גם בתשומת לב בנקודות חיכוך שפלסטינים עוברים, גם אם יש שם חיילים, כדי לראות שהכול עובר בשלום".

עדי, תצפיתנית: "יש לנו גם מצלמות סטטיות אז הרבה פעמים אנחנו יכולות לתחקר אחורה. אם נניח יש חשוד שהיה במקום מסוים ועשה משהו שהוא לא אמור לעשות, אנחנו יכולות לעקוב לאחור ולראות מאיפה הוא הגיע, מה הוא לבש, ואם הוא ברח אז לאן הוא ברח, וככה להכווין כוחות"

הבנות צופות יום ולילה על המרחב. כל אחת מתמקצעת בשתי עמדות. "אנחנו לומדות שטח מאוד גדול בזמן מאוד קצר", מסבירה נעמי, "בהתחלה זה משהו ממש קשה". היא למשל, חופפת עכשיו עמדה שנייה ולומדת תא שטח חדש: "אני צופה על האזורים הצפופים יותר ועל היישוב היהודי, על השלאלות (כינוי לשני רחובות מרכזיים בקסבה של חברון, א"ג), תא שטח קטן אבל מאוד מאוד צפוף. אני מסתכלת בעיקר על אזורי החיכוך וההשקה. אם יש נקודה שאנחנו רואים שמישהו נכנס למקום שהוא לא יכול להיות בו, אני מקפיצה כוחות, או שאני עולה מול הכוחות הקרובים ואומרת להם לטפל בזה".

עדי: "היו מקרים שמישהו עבר למשל בנקודה מסוימת בלי לעבור בידוק, חתך דרך מקום שהוא לא יכול לעבור בו, כי נניח היה משם ירי או שזו נקודה בעייתית מסיבות אחרות. החיילים בשטח לא תמיד יודעים את זה, אבל הוא מגיע ומעורר חשד, אז מבקשים מאיתנו לבדוק, ואנחנו סוגרות מעגל בזה שאנחנו רואות שהוא באמת ניסה להתחמק מבידוק או משהו כזה.

"יש לנו גם מצלמות סטטיות אז הרבה פעמים אנחנו יכולות לתחקר אחורה. אם נניח יש חשוד שהיה במקום מסוים ועשה משהו שהוא לא אמור לעשות, אנחנו יכולות לעקוב לאחור ולראות מאיפה הוא הגיע, מה הוא לבש, ואם הוא ברח אז לאן הוא ברח, וככה להכווין כוחות".

אם שומעים ירי איפשהו?
"כל אחד עושה את מה שהוא עושה. אני, מן הסתם, לא רצה לנקודה עם נשק, אני על המצלמה ומפעילה את תוכנית הסריקה, בודקת איפה נמצא היורה גם לפי הדיווח שקופץ".

"זה תפקיד שיש עליו המון סטיגמות רעות"

למרות חשיבותו, לתפקיד התצפיתנית יש תדמית לא פשוטה. גם נעמי וגם עדי מודות שכשקיבלו לפני הגיוס את השיבוץ לא שמחו. בכלל לא. "חרב עליי עולמי", אומרת נעמי. "אני חושבת שמעטות הבנות שהיו מרוצות או שמראש רצו בכלל להיות תצפיתניות. בהתחלה חשבתי לשלוח מכתבים ולסרב, אבל גם ניסיתי לשאול ולהבין מה זה בעצם התפקיד. בשלב מסוים לפני הגיוס עשו לנו ביקור בחמ"ל שפתחו למועמדות כדי להבין מה זה".

עדי: "זה תפקיד שיש עליו המון סטיגמות רעות, לא קשור רק למלחמה. בסוף אנחנו יושבות מול מסך ארבע שעות בלי להזיז את המבט. זה לא משהו שכל אחת הייתה רוצה לעשות. כשקיבלתי בשיבוץ תצפיתנית אמרו לי: 'תסרבי, את לא יכולה לשבת ארבע שעות מול מסך, את לא בן אדם כזה'. בסוף לא היה ממש מה לעשות, הצבא לא בדיוק משחרר, אבל גם אמרתי לעצמי: 'אם זה מה שאני צריכה לעשות אגיע לפה".

עדי, תצפיתנית: "בסוף אנחנו יושבות מול מסך ארבע שעות בלי להזיז את המבט. זה לא משהו שכל אחת הייתה רוצה לעשות. כשקיבלתי בשיבוץ תצפיתנית אמרו לי: 'תסרבי', אבל אמרתי לעצמי: 'אם זה מה שאני צריכה לעשות אגיע לפה"

נעמי: "בהתחלה חשבתי רק מתי אני בורחת מפה, אמרתי לעצמי שאני לא יודעת איך אחזיק פה הרבה. לפני כמה זמן הייתה לי הזדמנות לצאת לאיזה מסלול הדרכה, אבל אמרתי לעצמי שאני לא רוצה ללכת כל כך מהר, טוב לי פה". (קריאת "מאמייי" נשמעת מהעמדות הסמוכות, וצחוק מתגלגל, אחוות בנות שמכירות אחת את השנייה, גם אם לפני שלושה חודשים היו זרות גמורות).

מה חולל את השינוי?
עדי: "עם הזמן מבינים שיש הרבה מעבר. אנחנו לא יושבות ובוהות כמו רובוט במסך, בסוף אנחנו שומרות פה על גזרה, מתפעלות אירועים אם יש, והרבה מעבר לזה יש את העניין החברתי מסביב. אנחנו 40 בנות שכל היום ביחד. האווירה מסביב זה משהו שמאוד משפיע על התפקיד".

נעמי, תצפיתנית: "פתאום לשבת כל המשמרת ולתכנן איזו ארוחה נכין, ואז לרדת ממשמרת, לבשל ביחד, לשבת בארוחה, זה הכי כיף בעולם. זה הדברים הקטנים שממש שוברים פה שגרה, גם אם הם חלק מהשגרה"

נעמי: "לאט לאט עם הזמן מתחילים להתחבר למקום, לבנות, להיקשר, ולהבין איך לעשות את הדבר הזה הכי טוב. הרגע שממש שינה לי את המחשבה זה כשהתחלתי לעלות למשמרות, עוד לפני שסיימתי חפיפה, ופתאום אני עולה למשמרת עם הבנות, מדברת איתן, משחקות משחקים, שומעות מוזיקה. פתאום לשבת כל המשמרת ולתכנן איזו ארוחה נכין, ואז לרדת ממשמרת, לבשל ביחד, לשבת בארוחה, זה הכי כיף בעולם. זה הדברים הקטנים שממש שוברים פה שגרה, גם אם הם חלק מהשגרה".
מה זה מבשלות, אין חדר אוכל?
"יש, אבל לנו יש את החדר אוכל שלנו כי אנחנו כל הזמן במשמרות מסביב לשעון, אז אנחנו לא תמיד בזמנים של הארוחות".
מה אתן מבשלות?
(כולן) "מה לא! מוקפצים, פסטות, ארוחות טוסטים, סלטים לפעמים".
גורמה.
"חבל לך על הזמן, אנחנו יוצאות מפה שפיות. אבל בכללי, יש הרבה דברים קטנים: למדנו לרקוד בישיבה כשהעיניים על המסך, לצחוק מלא. בסוף זה מה שעושה את זה".

"אותו לופ כל יום, זה שוחק"

התפקיד תובעני. אין יום ואין לילה. הבנות צריכות להתרגל לחיות במשמרות. "התנהלות בשעות הפוכות. זה משהו שבהתחלה היה לי מאוד קשה", מספרת עדי, "לקום בשלוש וחצי, להיות ערה בלילה, לישון ביום. זה להתרגל לשגרה שונה. תחשוב שאתה ארבע שעות במשמרת, ארבע שעות כוננית, ואז שינה, אוכל, ועוד משמרת. אותו לופ כל יום כל היום. זה שוחק".

איך מחזיקים מעמד?
"אתה צריך למצוא את הדברים שמחזיקים אותך ושגורמים לך לא להשתעבד לשגרה. במשמרות עצמן אנחנו מוצאות איך להעביר את הזמן. במשמרות לילה יש בעיקר שיחות וצחוקים. לפעמים אנחנו עושות משחקי מילים תוך כדי. משחקי נהיגה כאלה. קונטקט, המילה היומית. סמנטעל (משחק אינטרנטי שבו צריך למצוא את המילה הקרובה במשמעותה למילה שנבחרה, א"ג)".

ומה תעשי היום אחרי המשמרת?
"היום אחרי המשמרת אני נשארת לעוד אחת, כי אני חופפת עמדה חדשה, אבל בדרך כלל, כמו שאמרתי, זה לישון, לאכול ולפעמים גם סתם לשבת במועדון לראות טלוויזיה, או סתם להיות אחת עם השנייה".
איך נראית חפיפת עמדה?
"אני יושבת ליד מי שעושה את העמדה ובגדול עושה איתה משמרת. העיניים שלה תמיד על המסך והיא סוג של חונכת אותי, ואז יש כל מיני תרגילים שצריך לעשות, להבין כל מיני סד"פים (סדרי פעולות, א"ג), להבין את כל הזוויות השונות שכל מצלמה יכולה לראות בכל שעה, ובסוף יש מבחן לראות אם אני ספץ על העמדה".
איך הולך לך עד כה?
"המרחב שלנו מאוד צפוף אז זה מאתגר, אבל לומדים לאט לאט. יש חמ"לים שהבנות עושות בהם שלוש עמדות כי הן בתוואי יחסית פשוט יותר של גדר, אצלנו זה ממש סבך עירוני אז אנחנו לומדות רק שתי עמדות".

"שני עיתונאים נכנסו פתאום לאדום"

אופיר יושבת בעמדה השלישית בחמ"ל. היא כבר מנוסה, וצופה על אחת השכונות הגדולות בחברון. "לפני יומיים", היא מספרת, "היה לי אירוע ששני עיתונאים הסתובבו בגזרה, הם היו יהודים והסתובבו באזור גבולי כזה, ופתאום הם נכנסו ל'אדום' (אזור פלסטיני, א"ג). ישר הקפצתי כוחות והכרזתי על הנוהל הרלוונטי, קפצו כוחות והעיתונאים כבר היו בעומק וממש תיארתי אותם לכוחות, עקבתי אחריהם והכוונתי אותם עד שהם הגיעו אליהם".
איך הרגשת?
"שאני עושה את מה שלמדנו, וזה גם המחיש לי את הקטע הזה של שיתוף פעולה בין הכוחות. זה היה ממש טוב דווקא בגלל שלא קרה בסוף כלום. הוציאו אותם משם בלי שהתפתח משהו ובלי שאף אחד נפגע. אם לא היו מוציאים אותם משם אולי היינו שומעים על זה בחדשות".

אופיר, תצפיתנית: "הבסיס להכול זה להיות 'תָּצְפִּי'. קיבלנו פה את היכולות להבין שטח, להבין תצ"אות (תצלומי אוויר), הבנה מטורפת איך מקשרים בין צילומי אוויר למה שאתה רואה במציאות, וזה משהו שילווה אותי גם אם אצא לרחפנים או לפיקוד או לקצונה, בסוף זה הכלי הבסיסי"

האזור שהיא מופקדת עליו כולל את המפגש עם H1 (שטח בשליטה פלסטינית, א"ג). "אלה אזורים מאוד רגישים שבשנייה יכולים להתלקח", היא אומרת, "בגלל זה יש לי פה גם סוג של מנפ"ק (מערכת נשק פחות קטלנית, א"ג), אבל נגיד במקרים של הפרות סדר ודברים כאלה, או אם מישהו חמוש מתקרב לחסם, או מישהו שאתה יודע שעלול לבצע אירוע, אנחנו ישר אמורות לירות כדי לעכב אותו. זה לא הורג, אבל זה מונע ממנו לבצע פיגוע דקירה, או מעכב אותו מלבצע ירי בהפתעה על כוחותינו או על מתיישבים".
את פשוט יכולה לירות בחשוד מרחוק?
"לא כזה פשוט, אבל כן, זה די מטורף ומלא אחריות על ילדה בת 18 עם נשק מרחוק, אבל יש גם כל מיני סוגים של הגבלות".
כמה זמן את בחמ"ל?
"עוד מעט שלושה חודשים. כשהגעתי לא הייתי סופר 'צהובה' ונלהבת, אבל לאט לאט אתה מבין מה  אומר התפקיד, וגם שלתצפיתנית יש המון מסלולי פיתוח – לצאת לפיקוד בהכשרות או בחמ"לים; לצאת לקורס רחפנים, שזה דבר סופר מיוחד שאני רוצה באופן אישי; או לצאת לקצונה. המון בנות מאוד נהנות. זה ממש מפתח אותן והן מרגישות מסופקות. ככה אני רואה את זה".
הרבה תפקידים שונים.
"אבל בסוף הבסיס להכול זה להיות 'תָּצְפִּי'. קיבלנו פה את היכולות להבין שטח, להבין תצ"אות (תצלומי אוויר), הבנה מטורפת איך מקשרים בין צילומי אוויר למה שאתה רואה במציאות, וזה משהו שילווה אותי גם אם אצא לרחפנים או לפיקוד או לקצונה, בסוף זה הכלי הבסיסי".

"באירוע? דבר ראשון יש הזדקפות בכיסא"

מאיה, בעמדה הרביעית בחמ"ל, צופה באמצעות יותר מ-20 מצלמות על כל מטר בשכונות ההתיישבות היהודית באזור.
מה קורה כשיש אירוע?
"דבר ראשון יש את ההזדקפות הזאת מהכיסא, כאילו 'הופ! יש אירוע'. נוצרת איזו הקשבה כזאת בחמ"ל, דריכות, כל אחת מרוכזת ומתפעלת את הדברים. יש אירועים שנקראים 'שגרה חריג', כלומר דברים שלא אמורים לקרות, הם קורים. לא נקפיץ על זה כוח אבל כן נישאר בסריקה על האזור ונהיה בדריכות. לפעמים זה אירוע קטן, אבל גם עליו את חייבת פוקוס כי דברים קורים פה מכלום. יש פה תמיד מפקדת אז את מתייעצת איתה אם להקפיץ, מה לדווח, דברים כאלה. לא לוקחים סיכונים. אם יש ספק, אין ספק".

"תמיד התצפיתנית מרגישה שהיא יודעת הכי טוב"

בחמ"ל נמצאת תמיד לפחות מפקדת אחת, במשמרת של 12 שעות, שבמהלכה מתחלפות משמרות התצפיתניות. חלקן ותיקות יותר מהמפקדת שלהן, אבל ניכר שהיחסים ביניהן מקצועיים ונעימים. "כל אחת מאוד מתמקצעת בעמדה שהיא יושבת עליה", אומרת גל המ"מית, שהגיעה לחמ"ל בתום קורס קצינות לפני חמישה חודשים, "המפקדת רואה איך כל העמדות מתחברות לתוך אירוע אחד, וגם מגדילה ראש – איזה אמצעים נוספים יש לי בגזרה ולאו דווקא אצלי בחמ"ל, כדי שאסגור מעגל בצורה הטובה ביותר עם הכוח".
אבל יש תצפיתניות ותיקות שמכירות גזרה יותר טוב ממך.
"לי היה מאוד מאוד חשוב ללמוד את החמ"ל כמה שאני יכולה. בתור סגל מאוד חשוב לזכות באמון של הבנות מבחינה מבצעית, שאם יקרה משהו יש להן על מי לסמוך ויש להן גיבוי והן לא לבד באירוע".

גל, מ"מית: "המפקדת רואה איך כל העמדות מתחברות לתוך אירוע אחד, וגם מגדילה ראש – איזה אמצעים נוספים יש לי בגזרה ולאו דווקא אצלי בחמ"ל, כדי שאסגור מעגל בצורה הטובה ביותר עם הכוח"

מה למדת כתצפיתנית על תפקיד המ"מית שאת ממלאת כיום?
"עד כמה הנוכחות של המ"מית בחמ"ל חשובה; על הקשבה, ועל הצורך לשבור שגרה. לעבוד כל הזמן עם האנשים בפעילויות שוברות שגרה, בשיחות, בסיורים, בארוחות משותפות".

רוני הסמלת: "אני הייתי תצפיתנית פה בחמ"ל, אז אני יודעת להסתכל על זה גם מנקודת המבט שלהן וכמה באמת קשה לסמוך על סגל בחמ"ל בזמן אירוע".
למה?
"כי תמיד התצפיתנית מרגישה שהיא יודעת הכי טוב, ובאמת אחרי עשרות שעות של היכרות עם הגזרה שלה היא יודעת להגיד בדיוק מה המצב. אחד הדברים שחשובים לי בכניסה למשמרת זה ללמוד מהן כמה שיותר, כי הן בעלות הידע ויכולות לעזור לי להרכיב תמונה רחבה יותר של המצב בגזרה".

איך הבנות קיבלו את ההחלטה שישאו נשק?
גל המ"מית: "בהתחלה ברור שעלו חששות וזה נראה מופרך. אבל עשינו לזה הכנה, נתנו מקום לשיח ושיתוף, והסבר מוקדם ככל האפשר איך הדברים הולכים להיראות. אבל כל מקרה לגופו. נתנו אפשרות לשאת נשק. בסוף בוחנים כל ילדה לפי ההיכרות איתה, לפי הרקע שלה, אם היא צריכה או לא צריכה לקבל נשק. מתאימים לנפש הפועלת".
מאיה: "אני ספציפית לא נושאת נשק, מבחירה, אבל זה לגמרי נותן יותר ביטחון לבנות".

"כל מ"מית פה היא כמו עוד מ"מ בגדוד 50"

דפנה המ"פית הייתה תצפיתנית ומפקדת בחמ"לים שונים באזור יהודה ושומרון, "ועכשיו אני פה חמישה חודשים, מפקדת על שני חמ"לים של החטיבה: החמ"ל של גזרת התפר והחמ"ל של אזור העיר חברון. החמ"ל של קו התפר, שנמצא על הגדר ובין היישובים, רואה יותר שטח פתוח ונועד למנוע או לעצור מסתננים. החמ"ל של אזור חברון יותר עירוני מטבע הדברים, יש יותר מצלמות ויותר זום אין".
איזה אתגרים יש בחמ"ל חברון?
"לא בדיוק אתגרים, כי יש לנו תו"ל (תורת לחימה) שאנחנו עובדים איתה מאוד טוב. אבל הפעולות שאנחנו עושות יותר מאשר במקומות אחרים הן כל עולם העבודה על שיתופי פעולה. כל אחת מהמ"מיות שלי הן כמו עוד מ"מ בגדוד 50, כי הן עובדות איתם בשיתוף פעולה מלא, וגם עם מג"דים במילואים, שבסוף מבינים את החשיבות של זה.

דפנה, מ"פית: "הפעולות שאנחנו עושות יותר מאשר במקומות אחרים הן כל עולם העבודה על שיתופי פעולה. כל אחת מהמ"מיות שלי הן כמו עוד מ"מ בגדוד 50, כי הן עובדות איתם בשיתוף פעולה מלא, וגם עם מג"דים במילואים, שבסוף מבינים את החשיבות של זה"

"הבנות מנהלות פה אירועים מטורפים. בפיגוע שהיה פה באזור התפר, תצפיתנית הכווינה כוחות ובזכות האמון שלהם בה הם גם תפסו את החולייה שביצעה את הפיגוע. התקשורת בהפרות סדר מאוד עוזרת לכוחות, וכך גם באירועי חיכוך בין מתיישבים לפלסטינים".

נעם, תצפיתנית ותיקה בחמ"ל: "לפני שנה ישבנו משמרת שבת בצוהריים, ופתאום שמעתי בקשר 'קלצ'ניקוב'. לא הבנתי מאיפה זה מגיע, סרקתי במהירות וראיתי בבית הקברות מחבל עם קלצ'ניקוב יורה לכל עבר".
מה עשית?
"קמתי מהכיסא, נעמדתי וצעקתי בקשר: 'פטיש חם' (אות הקריאה לירי על עמדה, א"ג) ואת המקום שבו זה קרה. תוך כמה שניות כבר הגיעו לוחמים וחיסלו אותו, כל האירוע היה אולי 30 שניות". זה היה אימאם מהעיר חברון שפתח בירי לעבר השכונות היהודיות, אך האירוע הסתיים ללא נפגעים.

הפיל שבחדר

7 באוקטובר והאסון במוצב נחל עוז מרחפים כצל כבד על תפקיד התצפיתניות. "זה נושא רגיש, אז פחות נוגעים בו", אומרת עדי, "ואני גם חושבת שאין לנו ממש מה ללמוד מהטעויות שלהן כי הן התנהלו מצוין".
אפשר ללמוד גם מדברים טובים.
"נראה לי שלא רוצים להרתיע אותנו, אנחנו תצפיתניות חדשות. לא נראה לי שרוצים שנשמע כמה לא הקשיבו להן וכמה שזה לא היה בסדר. מנסים ליצור אווירה חדשה, שעכשיו יש יותר הקשבה, לא רוצים להיתקע על הקטע הזה שלא הקשיבו להן".
אבל אתן לומדות מתחקירים?
"ברור, כל שבוע יש לנו תחקירים – אם זה מחמ"לים אחרים או אצלנו מאירועים שיש מה ללמוד מהם. מה קרה, מה המסקנות שאפשר להסיק, שגיאות, תקלות, מה אפשר להפיק מזה".

עדי, תצפיתנית: "נראה לי שלא רוצים להרתיע אותנו, אנחנו תצפיתניות חדשות. לא נראה לי שרוצים שנשמע כמה לא הקשיבו לתצפיתניות בנחל עוז וכמה שזה לא היה בסדר. מנסים ליצור אווירה חדשה, שעכשיו יש יותר הקשבה, לא רוצים להיתקע על הקטע הזה שלא הקשיבו להן"

גל המ"מית: "המלחמה מאוד העלתה את המודעות לתפקיד ולמה שאנחנו עושות, לטוב ולרע. אם פעם הייתה צריכה להיות ממש הסברה מסיבית ורצינית, והאסימון היה נופל בשלב מאוחר, עכשיו הכול חשוף, הכול גלוי. אירועים קרו, התחקירים מתפרסמים, מבינים את החשיבות של העבודה, ובסוף זה בא לידי באיך שהבנות מגיעות לפה".

דפנה המ"פית: "דבר ראשון 7 באוקטובר לימד אותנו המון, גם בתור צבא וגם בתור חיל. לא הייתי בעזה, אבל לבנות פה יש תחושת שייכות מאוד חזקה בגזרה, כל דבר קטן מפריע להן, הן מאוד שמות לב אם השתנה משהו, ויודעות להציף הרבה דברים למעלה. אין יום שאין שיח סביב מה שהן מזהות – דברים שנחשבים תקינים ודברים שהם במובהק לא תקינים. אלה דברים שעולים גם למג"דים במילואים, שמתייחסים לזה ברצינות, וגם למח"ט שמקיים שיח שוטף סביב מה שהבנות מזהות ואיך נותנים לזה מענה בשטח".
מה למדתן מהתחקירים של 7 באוקטובר?
"היה לנו עכשיו פורום עם מפקד החיל, שדיברו על מה שהיה במוצב נחל עוז, ואלה דברים שגם לומדים אותם בהכשרה".
איך מתמודדות עם הדימוי השלילי שנוצר לתפקיד? איך מחברים תצפיתנית חדשה לתפקיד ולפלוגה?
"הבנות פשוט רואות מה התפקיד ומה החשיבות שלו. אני כבר חמש שנים בתפקיד, אז אני משוחדת, אבל לא צריך אותי בשביל זה. הן יושבות בחמ"ל ורואות שמגיעים כוחות ומתייעצים איתן ושואלים אותן מה הן חושבות על אירוע מסוים, אז הן מבינות כמה העשייה שלהן משמעותית. וגם החברה פה, עם כמה שזה נשמע קלישאה, החמ"ל זה משפחה. המשפחתיות שיש פה, האהבה לגזרה וההבנה מה אנחנו עושות פה, זה מה שמייצר אצלן את המוטיבציה".