קַדֵּשׁ וּרְחַץ  

בשעה 19:33 נגמרו בפעם הראשונה 200 קערות הפלסטיק למרק הקניידעלך שהכינה משפחת זבולוני. שעה לפני כן הם עסקו בבחירת המיקום הנכון לסיר העצום, כזה של מטבח צבאי או תנועת נוער, על כלב גז, וחששו שלא יהיו קונים למה שהם קראו לו 'מרק של תקווה'. "הרגשנו שאי אפשר להיות במקום אחר", אמרו הילה ועדי, כשאודי עסק בהעמדת הסיר בפינה בטוחה. הקניידעלך נגמר מהר, גם כי היה טעים, וגם כי היה קר, וגם כי מי שהגיע אתמול בערב לכיכר החטופים, לחגוג או לציין יחד את ערב ליל הסדר, היה צריך הרבה מזה, מהתקווה. 

כַּרְפַּס יַחַץ 

בשעות אחר הצהריים המוקדמות הכיכר עוד עמדה שקטה, כמה עשרות עברו בין המיצגים שמתחלפים ודוהים בשמש, מישהו ניגן על הפסנתר של אלון אהל ושר שירי ארץ ישראל ישנים, " מי שסרק את הברקוד של החוברת, עכשיו אנחנו ב'אני גיטרה'. 

ערמת כסאות הפלסטיק הצהובים עמדה דוממת, ובאוויר עמד החשש שעם ישראל לא יענה לקריאת מטה החטופים, וישאיר בפעם השנייה שהילדים שלהן בשבי בעזה, את המשפחות לבד. "הלוואי ויכולנו לעשות יותר", אומרת סיון אופיר עם אלמוג בן השנה והחודשיים על המנשא, מול מיצג שולחן הסדר בפאתי הכיכר. הם עצרו פה לפני הארוחה, כי לא יכלו אחרת, "אנחנו שוכחים מהר", חוששת אופיר שבעלה שירת בשנה וחצי האחרונות במילואים. סביב השולחן, כמו מרבית הבתים בישראל, הנושא יעלה. 

"באתי כדי להיות בטוחה שאני מביעה את הסולידריות שלי. אין לי מילים טובות להגיד, אני מקווה שנצליח להיות עם המשפחות עד שהחטופים יחזרו, שהסולידריות תמשך", אומרת אביטל שהגיעה מראש העין, גם היא לפני הארוחה המסורתית. הערב מתעבה, השמש מסתתרת כבר מאחורי העננים, או המגדלים של ת"א, כולם חושבים פה אותו הדבר, רק שהכיכר לא תהיה ריקה. "אנחנו גם פה וגם בחיים", אומרת אביטל שמקפידה להגיע למחאות בבגין, מול הכניסה לקריה. "יש משפחה ועבודה וילדים, אבל יש גם אנשים שהחיים שלהם נעצרו וצריך להיות איתם", על צווארה דסקית שבחלקה העליון כתבו 'הלב שלנו שבוי בעזה', לב חצוי הוא לב שלם. 

מַגִּיד רַחְצָה 

אופיר אנגרסט עומד ומחזיק כיפה לבנה ביד. אחיו הגדול מתן בשבי כבר 554 ימים, והוא עתיד להתגייס בשנה הבאה. בשנה וחצי האלו הוא מדבר איפה שצריך, עם מי שצריך וכמה שצריך, בתקשורת בכנסת וגם בכיכר. אנשים ניגשים אליו ומספרים לו שבאו כדי שהמשפחות לא יהיו לבד, והוא מתייחס לכל אחד ואחת, "לא מובן מאילו שאנשים עזבו את הארוחות המשפחתיות בחג הכי משפחתי ובאו להיות איתנו, זה מרגש אנחנו מוקירים תודה". ויקי כהן, אמא של מתן ניגשת לאופיר, הם משפחה אחת אין צורך בכלל להסביר, "יהיה סדר עם כל מה שלא בסדר", היא אומרת, "זה לא בסדר לחברה הישראלית שעדיין 59 חטופים נמצאים בשבי חמאס כל כך הרבה זמן, חג פסח שני". 

אופיר מספר שכששורדת השבי לירי אלבג נאמה בכיכר בשבוע שעבר, היא סיפרה על זה שבפסח בשבי התייחסו אליה אפילו עוד יותר גרוע. "היא אמרה שבחג החירות העבידו אותה, קשה לחגוג חירות שאין חירות אמיתית". "וכשיש געגוע גדול", מוסיפה ויקי. כשיחזרו האח של אופיר והבן של ויקי, יספרו את סיפור יציאת עזה שלהם, ואנחנו נספר בסיפורם עוד דורות רבים.  

מוֹצִיא מַצָּה 

הרַבָּה נטלי מכפר ורדים עומדת על כיסא אחרי שכינסה אנשים שהגיעו במיוחד וגם אנשים שסיימו כבר את האוכל על שולחנם, היא מנהלת את הסדר של התנועה המסורתית. מישהי עוברת עם תירוש וכוסות חד פעמיות ומוזגת, כמה אנשים מצלמים, ורבים אחרים פותחים את ההגדה. עם ישראל הגיע לכיכר, מחצלות נפרשו, בקבוקי יין נפתחו, מי שלא מצא את עצמו הוזמן להצטרף. האוכל עבר מיד ליד, כל דצריך ייתי ויאכל, והרבה נטלי והקהל שאספה קוראים בהגדה. מעט החמץ בחלק מהשולחנות לא הפריע, המצות, הכיפות וקערות הסדר היו דומיננטיות יותר. ליד סיר המרק הגדול של משפחת זבולוני מישהו הניח מצה שמורה. המשפחה הדתית מאוד שעמדה בקצה הכיכר חיבקה את ענת אמא של מתן. הזמן, מה שעושה את ההבדל בין מצה ללחם, הולך ואוזל וצריך לספר ביציאת מצריים. 

מָרוֹר כּוֹרֵךְ 

רויטל, צביה ואיציק הגיעו מוקדם, עם כסאות שקנו בתחנת דלק בדרך שעשו לכיכר מהצפון הרחוק, ותבניות עם מטבוחה, קציצות, סלט גזר, תפוחי אדמה, סלט חצילים וגולאש. "יש עוד 59 חטופים מאחור, זה שבאנו זה ממש לא השקעה זה צו השעה, הרגשנו שאי אפשר אחרת", הם אומרים ופורסים את הציוד. בעלה של צביה נפטר לפני שנה, בזמן שהיו מפונים מקיבוץ אילון, היא ישבה יומיים של שבעה במלון אליו פונתה, ואז חזרה לבית שלה, נטול הממ"ד, "באזעקות עמדתי במקום בטוח יחסית", היא אומרת בחיוך. "קיבלתי הרבה הזמנות לחגוג את הסדר, אבל לא יכולי להיות בשום מקום אחר חוץ מפה". 

"אנחנו עם שלא נושם, אז אני מעדיפה לא לנשום פה", אומרת רויטל שבזמן המלחמה לא התפנתה משלומי כדי להמשיך ולעבוד במפעל החריטה על כריות המצבות לחללי צה"ל. "לקרוא בערב כזה את ההגדה, זה צחוק הגורל – בדיוק ההפך ממה שקורה במדינה, אנחנו גם קורבנות של המלחמה, קורבנות מעל פני האדמה". שניה בניה שירתו במילואים במלחמה, היא דור שלישי למשפחת שכול, "אימצתי במלחמה את המשפט שלומי כשלום ארצי, אני מאחלת שנדע ימים אחרים". האיש ליד הפסנתר של אלון אהל בדיוק שר 'הימים שעוד נכונו לנו', ורויטל ממשיכה, "שנדע ימים אחרים, שיהיו רחומים, מעלינו". 

שֻׁלְחָן עוֹרֵךְ 

"זה שאנחנו בכלל עושים סדר, כשהמסכנים האלה לא אוכלים, זה נתקע לנו בגרון", אומרת בהתרגשות מירב שמאי, שהגיעה עם המשפחה מהמרכז ומחיפה לחגוג בכיכר. הם חיברו שלושה שולחנות, פרשו מפה לבנה, הציבו קערת סדר, מזונות, שתיה ופתחו הגדה. "הבאנו את הבית", אומרת שמאי בגאווה, "ואנחנו לא לבד פה, תראו את עם ישראל! איזה עם! מגיע לנו יותר מזה, יותר ממה שיש לנו עכשיו, לא עשינו שום דבר רע". בראש השולחן הציבו את תמונתו של עידן אלכסנדר החטוף, שחצי שעה לפני כן הודיעו שחמאס שיחררו סרטון נוסף שלו, אות חיים. "אין לנו קשר אליו", אומרת שמאי, "פשוט היה צריך לאייש את הכיסא". 

את הכיסאות הריקים הנוספים לצד השולחן של משפחת שמאי איישו ארי ואסתר קליין, שהגיעו מיד אליהו, בת"א. "גם תכנון מדוקדק של מי מביא מה לא היה מצליח לייצר כזה דיוק של מזונות", אומר קליין. הם לא הכירו לפני, אבל הם חיפשו מקום, והם חיפשו את בין אדם לחברו, וככה גדל השולחן והתארך. "זה מחזק את הנימים הכי טובים של הלב", אומרת קליין, "אתה מאבד תקווה, ומגיע לכאן, ומתמלא בתקווה. אתה לא לבד בתוך הכאב הזה".  

צָפוּן בָּרֵךְ 

עוד ועוד משפחות, וזוגות, וחברים ממלאים את הכיכר, משפחת סניור-כהן, "ערבות הדדית זה הדבר הבסיסי שנותר לנו לעשות זה להראות שהם לא לבד, לא כהפגנה ולא כמחאה, שידעו שהם לא לבד עם הצער בלב", אומר אורי סניור-כהן, שהגיע עם לני תומס ואניס. ומשפחת רשף מקריית אונו שפרשו מחצלת והוציאה את האוכל, "יש דיסוננס בין חג חירות ו-59 חטופים בשבי. אנחנו כעם לא עשינו מה שצריך כדי להחזיר אותם, היה נראה לנו נכון להיות פה, שהמשפחות ידעו שתמיד נהיה איתם", אומר אור שהגיע עם ליאת, והבנות אדוה נועם וסתיו. 

"בשבוע שעבר היו על הבמה השורדים שחזרו", אומר רשף. "זה היה מרגש, נותן תקווה שגם אחרים יוכלו להיות פה, אולי משהו במשק כנפי פרפר ישפיע". 

הַלֵּל נִרְצָה 

הירח עלה, מלא וגדול, והכיכר מתרוקנת לאט. הכיסאות נערמים, השולחנות מתקפלים, הסירים הריקים נכנסים לשקיות. משפחות חטופים רבות ציינו או לא ציינו בנפרד, מי כמיטב המסורת ומי כמיטב כוחות הנפש. עם ישראל, מי בכיכר ומי בביתו, התפלל בשקט או ברעש ושלח כוחות למשפחות האלו שסבלן קשה לתאור. בְּקָרוֹב נַהֵל נִטְעֵי כַנָּה פְּדוּיִם לְצִיוֹן בְּרִנָּה, לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלָיִם הַבְּנוּיָה.