"התמרון הקרקעי בלבנון גרם לקושי הכי גדול", מספרת ל'דבר' גליה בן סדון, מנהלת שלוחת בית הספר הגבוה למוזיקה רימון בעכו. הגליל המערבי הותקף בחזרה, ובנהריה היו יותר אזעקות מאשר בקריית שמונה – כתשע ביום. "קודם כול דחינו את פתיחת הלימודים בשבועיים, גם עשינו חצי מהדברים בזום כדי לדאוג שיהיו כמה שפחות סטודנטים פיזית בקמפוס".

לדבריה, האופציה לסגור לא הייתה על השולחן. "המקום הזה לא נופל, אין מצב. הוא לא נופל כי הוא הדבר הבא, הוא משנה חיים ואנחנו לא ניתן לו. אני חושבת שגם הדבקנו את הסטודנטים באווירה הזאת של ׳זה הצפון שלנו, מה זאת אומרת לסגור?׳. אין יותר ציוני מלעשות מוזיקה בעכו דווקא עכשיו, כשמרגישים שהכול מתפורר".

בית הספר שילם מחירים על הבחירה הזאת. האווירה הייתה קשה, כולם דאגו, במיוחד לסטודנטים המשרתים במילואים. בסמסטר הראשון של 2023 לא היו אנסמבלים מוזיקליים פעילים, כי נעדרו יותר מדי תלמידים והמורל היה נמוך. מעיניו של נשיא רימון יהודה עדר, האתגר היה גדול. "הייתה תקופה קשה גם לתלמידים וגם למורים", אומר עדר, "כולם פחדו באותה מידה. זה היה מפחיד להיות במקום שההתרעה היא כמה שניות וכל הזמן שומעים קרבות ופיצוצים. גם לגליה אישית. הייתי שם לא מזמן, וזה נראה כאילו הכול חזר למצב השפוי והנורמלי של לימודי מוזיקה. הם מזכירים לי את ימי החלוציות לפני 40 שנה ברימון".

הזדמנות שווה: "החבר'ה בצפון לא פחות מוכשרים"

עדר, מייסד רימון, התקשר לבן סדון בדצמבר 2019 והזמין אותה לנהל את הקמפוס החדש בעכו. אלא שמגפת הקורונה פרצה ודחתה את היוזמה בשנתיים. בן סדון סיימה בזמן הזה תואר שני באקדמיה למוזיקה תל אביב, וכשהתוכנית יצאה לדרך, הגיעה מלאה בתקווה וחזון להקים בית ספר גבוה למוזיקה בעכו.

בן סדון היא בת קיבוץ עברון שבגליל המערבי. בנעוריה למדה במגמת מוזיקה בקיבוץ כברי, כפסנתרנית קלאסית. עדר פגש את בן סדון לראשונה כתלמידה ברימון שהגיעה ללמוד בבית הספר הגבוה למוזיקה הקרוב ביותר לביתה – ברמת השרון. "בכל שנה נכנסתי לחובות כי לא היו לי מלגות. הייתי צריכה לשכור דירה ברמת השרון וזה היה מאוד מאוד קשה, אבל אני קוראת לזה הטיול-אחרי-צבא שלי. חסכתי כל שקל אחרי צה"ל, שנתיים עבדתי רק בשביל זה. לא עשיתי הודו, לא עשיתי דרום אמריקה, הייתי מאוד מוכוונת מטרה. לקחתי בטעות לגמרי קורס שנקרא הלחנת שירים עם יהודה עדר". בן סדון הרשימה את עדר: "שמתי לב שהיא מוכשרת מאוד גם במוזיקה וגם בהלחנת שירים. היא השתתפה בפרויקט שאז עשינו אותו בפעם הראשונה, של משפחות שכולות. ראיתי את הכישרון שלה בצורה שהיא עובדת – הייתה תחושה שהיא אחת שיש בה כוונה גדולה, לא רק להיות מוזיקאית. שיש לה חזון, להביא את זה לקהילה".

כבר היה לה רקע בחינוך מוזיקלי, מהשנתיים אחרי הצבא, כשחסכה ללימודים מהעבודה במגמות המוזיקה של כברי וסאסא. "אמרו לי שם כולם ׳תעשי תואר בחינוך כדי שתהיה לך עבודה מסודרת׳, אז עשיתי את זה".

כשעדר פנה אליה לגבי ניהול הקמפוס, היא כבר סיימה תואר ראשון בחינוך מוזיקלי ותעודת הוראה, והייתה באמצע לימודי התואר השני שלה, ותכננה להמשיך לחבר בין החינוך למוזיקה. "מה שיפה בחינוך מוזיקלי זה שהוא תמיד שם לך מראה, את תמיד לומדת עוד, ואני בן אדם שאוהב ללמוד, זה כל מה שאני צריכה".

החזון שעדר מדבר עליו הוא קודם כול להנגיש את לימודי המוזיקה לפריפריה. בן סדון מחוברת אליו לגמרי: "האג'נדה שלנו היא מוזיקה ברמה גבוהה. אנחנו רוצים לוודא שלחבר'ה שגרים בצפון, שהם לא פחות מוכשרים מאף אחד אחר, תהיה הזדמנות. יש לזה גם משמעות כלכלית להמון אנשים, שתהיה להם הזדמנות ללמוד פה ליד הבית, עם המורים הכי טובים, בתוכניות הכי טובות והכי מתקדמות".

ברימון למדו במשך השנים מוזיקאים מכל קצוות הארץ. היא מספרת שהסיבה לכך שרק בשנים האחרונות הקמת השלוחה בצפון קרמה עור וגידים קשורה לשותפות עם עיריית עכו: ״זה היה חזון של ראש העיר שמעון לנקרי, והוא פשוט לא נתן לרימון להגיד לא״. השותפות העמוקה עם ראש העיר באה לידי ביטוי בהצבת האומנות והתרבות במקום גבוה בסדרי העדיפויות של העירייה ובתמיכה הגדולה של העירייה בהקמת הקמפוס עצמו. "רימון הרגישו שיש כאן שותפים אמיתיים ללכת איתם דרך".

נוסף על השלוחה בעכו ועל אף הקשיים שנתקלה בהן בשלוש שנות קיומה, עתידה לקום שלוחה נוספת בשדרות באוקטובר 2025. עדר מספר שהרעיון של הקמת השלוחה בשדרות עלה כבר ב-2005, אבל הקשר עם הרשות לא היה חזק מספיק: "כנראה אנחנו והמקום לא היינו מוכנים. לא קיבלנו את התמיכה של ראש העיר. למדנו מזה שכל מהלך כזה שאתה עושה צריך ראש עיר שתומך ודוחף ונותן משאבים. כיום בשדרות יש ראש עיר שמאוד רוצה את זה ומוכן לעשות כל מיני דברים כדי לממש את הדבר הזה".

חשוב לעדר להדגיש שלא יקומו שלוחות נוספות: "זה לא מפעל שפותח שלוחות איקאה", אבל צריך רימון בצפון ובדרום: "יש שם קהל שלא יבוא למרכז, אז אנחנו צריכים לבוא אליו. מאות אלפים שמשוועים לדבר כמו רימון – מקום של יצירה עצמית מקורית, לפגוש אנשים שהם כמוך, שרוצים ליצור את השירים שלהם ולפרוץ לעולם".

המילים ׳חלוציות׳ ו׳ציונות׳ חוזרות כמה פעמים בשיחות עם עדר ובן סדון. היא מבהירה שתחושת המשימה הלאומית שלה קשורה קשר הדוק לחוויית החיים האישית שלה כמוזיקאית צעירה בפריפריה: "אני אותה בחורה בת 20 שלא היה לה איפה ללמוד, שהייתה צריכה להעתיק את המגורים שלה לרמת השרון ולהיכנס לחובות משכירות גבוהה ואפס מלגות, ואני כאן כדי שהדבר הזה יהיה הכי הכי הכי יפה ומוצלח".

החזון: "להיות חלק בלתי נפרד מעכו״

בית הספר רימון הוזמן לאחרונה לבית הנשיא, שם קיבל אות כבוד לציון 40 שנות פעילות. באירוע השתתפו סטודנטים דתיים, חילונים, ערבים, להט״בים – וזה לא במקרה. רימון שם לו למטרה את הקשר בין הפעילות שלו לבין החברה הישראלית, ואת הפוטנציאל של הסטודנטים שלו בהובלת שינוי חברתי. האג׳נדה מציבה במרכז את חילוף החומרים ההדדי שנוצר מתוך מעורבות של הסטודנטים בעשייה חברתית. ״מספר הפרויקטים שסטודנטים עושים בקהילה פשוט מטורף", אומרת בן סדון. "אני יכולה להגיד אפילו על עכו, שאנחנו עוד קטנים שם, אבל אנחנו כבר במלא מסגרות. למשל יש סטודנטים שנכנסים פה לבתי חולים לבריאות הנפש, ועושים סדנה של כתיבת שירים במשך סמסטר שלם, ובסוף מעלים הופעה".

חלק מהחוסן של קמפוס עכו יכול להיות מוסבר דרך החיבור העמוק שעומד בבסיס התפיסה החינוכית של רימון בכלל ושל בן סדון בפרט: "בחזון שלי אני רוצה להיטמע בעיר. אנחנו לא רוצים להיות מודבקים. אנחנו לא מגדל שן. אנחנו רוצים להיות חלק בלתי נפרד מעכו״.

על פי בן סדון, כ-85% מהסטודנטים על מלגה של מוזיקה בקהילה, מה שמחנך לקשר מאוד חזק בין היצירה המוזיקלית לבין מה שקורה בחברה. ״התקשרנו לסטודנטים ושאלנו מי רוצה להתנדב, כי עוד לא היו לימודים, והם יכלו גם להגיד לא, כי הייתה מלחמה והיה מפחיד. הם הלכו על זה מלא״. בן סדון מספרת על פרויקטים שונים שקרו עם מפונים, בין היתר סטודנטים שישנו במשך שבוע בחיפה כדי לקיים פעילות מוזיקה לילדים. ״אם את עושה בשגרה, אז פתאום ברור שתעשי כשקורה משבר לאומי. אולי זה עוד משהו שמאפיין. לחבר'ה שלנו כאן יש איזה רצון גדול לתת״.

הנצחת הנופלים: "יש משהו במוזיקה שמייצר חיים"

תלמידי המחזור הראשון של קמפוס עכו נערכים בימים אלה לסיום פרויקט הגמר שלהם. מחזור א' עלה על הציפיות של הנהלת רימון, קודם כול בהרשמה: היעד שהציבו עמד על 30 תלמידים בשנתון, ולמחזור א' הגיעו 45 סטודנטים. ״במחזור הראשון יש ממש אנשים מיוחדים, אנשים חלוציים, זה מאפיין אותם. הם חתמו בבית הספר הזה על תקנונים ונרשמו כשהקירות היו לבנים. הם עזרו לנו בחודשים הראשונים לפתוח ציוד מהניילונים, הם ממש הימרו עלינו, ויש לנו קשר מאוד מיוחד איתם. זה כמו ילד ראשון, הכול מאוד אמוציונלי".

אחד מתלמידי מחזור א׳ שעתיד לסיים את לימודיו בקיץ הקרוב הוא רונאל דמרי, שגדל בעתניאל והגיע ללמוד דווקא בקמפוס עכו מתוך תחושת החום והמשפחתיות שהרגיש שם. בתחילת המלחמה הוא ירד לערבה והתנדב בפארן עם עוד חבר מהלימודים במשך חודשיים בקטיף פלפלים, מכיוון שהעובדים התאילנדים שעבדו במקום ברחו. "חשבנו מה אפשר לעשות", מספר דמרי. "כולנו סביב המוזיקה, ואנחנו רוצים לעשות משהו מעבר. גם האנשים הכי רעים לא יכולים להעלים לנו את המוזיקה".

דמרי וינון ורד הגו את הרעיון לפרויקט הלחנה והפקה של שירים שכתבו נופלים מ-7 באוקטובר. "יש משהו במוזיקה שמייצר חיים גם למילים של אנשים שנפלו", אומר דמרי, "זה משהו שנשאר לנצח". הם קראו לפרויקט ׳קולם לעולם׳, ויצרו קשר עם ארבע משפחות של הנופלים עמיחי ונינו, זיו פפה שפירא, עומר צדיקביץ וידידיה רזיאל.

"התרגשתי מאוד", מספרת בן סדון. "אמרתי להם: 'ברור, קחו, תקליטו, תעשו, זה שלכם'". ארי גורלי, זמר-יוצר ומרצה ברימון, ליווה את התהליך מקרוב ואף הלחין בעצמו את אחד השירים בפרויקט. גם ב׳קולם לעולם׳ בא לידי ביטוי המאפיין החלוצי והקהילתי שבן סדון דיברה עליו. "פחדתי איך זה יהיה מחזור ראשון", אומר דמרי, "ובאמת נוצרה קבוצה מאוד חזקה ואפס אגו. אנשים הולכים איתך, ולהרגיש שאתה חלוץ זאת הרגשה מיוחדת. בכל פעם שאני מגיע לעכו אני מרגיש שזאת זכות שלי להיות חלק מהמקום הזה. הם נותנים את הלב והנשמה לסטודנטים".