לפרופ' אבינועם רוזנק יש הערכה רבה לעולם השמאל הליברלי הדתי שבו צמח, אבל גם ביקורת נוקבת על קוצר הראות שלו וכישלונו ליצור פלורליזם אמיתי. השילוב בין השניים יחד עם ניסיונו המחקרי בתחום מחשבת ישראל וחינוך יהודי, הניעו אותו לראות צדדים נוספים במורכבות הישראלית, ועם השנים גם להקים, עם שותפיו שרון לשם זינגר ואליק אייזקס, את ארגון 'שיח שלום' – שמטרתו לחדש את השיח בין הקצוות הישראליים.

הקרע החברתי החריף בישראל וטבח 7 באוקטובר הביאו אותו לחשיבה מחודשת, אבל לא שינו את דעתו בפוטנציאל הייחודי שקיים בעם ישראל, והוא מציע לראות בליל הסדר אופציה לסדר חברתי חדש – שמשלב זהות מקומית וערכים אוניברסליים. "משהו כבר לא עובד, איבדנו את היכולת לדבר", הוא אומר, "אנחנו צריכים לברר מחדש את מושגי היסוד".

סדקים בתמונת העולם

רוזנק גדל בחוגי השמאל הדתי: "אבי, פרופסור מיכאל רוזנק ז"ל, היה ממקימי קבוצת 'עוז ושלום', שהפכה ל'נתיבות שלום', ואחר כך למפלגת מימד". הוא למד בישיבה התיכונית נתיב מאיר, ואחרי שירותו הצבאי בישיבת הר עציון. משם המשיך לאוניברסיטה העברית, שם למד מחשבת ישראל ופילוסופיה. עם השנים הוא הפך בעצמו לפעיל במפלגת מימד. "הייתי דמות פוליטית", הוא מעיד על עצמו, "התקיימתי במרחב הזה של האקדמיה ותנועת מימד שהיה עבורי מאוד ברור וקיומי".

מה היה המרחב הזה?
"הקצה הליברלי של הציונות הדתית. שהיתי עמוק בתוך המרחב הזה. אבל אז החלו להופיע סדקים בתמונה הזאת".

סדקים מול השמאל הליברלי?
"כן. זה התחיל במימד, ברגע שהיה עבורי מטלטל. הייתי פעיל בתנועה, וכתבתי מאמר לכתב העת שלה, שהיה ספקני לגבי הסכמי אוסלו. הייתי בעד אוסלו, רק חשבתי שחשוב להעלות שאלות ולקיים שיח בנושא. אז הגשתי את המאמר. קיבלתי תגובה שלא מסכימים לפרסמו. הטיעון היה: 'זה לא מוצלח פוליטית'. הלחץ היה שמא מאמר כזה עלול לסדוק את הברית עם מפלגת העבודה. זה היה מפגש לא פשוט עם השתקה.

"אפשר לומר שזה היה סדק באמון. מצד אחד, הפוליטי, חווית ההתנגחות, אפילו המאבק, היו חלק בלתי נפרד מהמוכר והחביב עליי, אבל הם תמיד הניחו שהם גלומים בדיאלוג. זה היה חלק מהסיפור הבסיסי בעולם החינוכי שגדלתי בתוכו. אך מצד שני, כשנכנסתי יותר לתוך הפוליטיקה, ראיתי פתאום שברגעים מסוימים יש דברים שאי אפשר לדבר עליהם. יש דעות שאין להן מקום – השתקה כבדה. נוצר אצלי סדק באמון. כל זה חולל סדק נוסף: סדק בתפיסה של העמדה הליברלית כפלורליסטית, כזאת שמכילה דעות שונות ומאפשרת שיח.

"בד בבד, נישואיי עם בתיה חזן, בתו של הרב אברהם חזן, דמות רבנית שזיקתה לאסכולה הפריזאית עמוקה הפגישה אותי עם משפחה ועולמות חדשים. זה היה מפגש עם הומניזם ימני לא ליברלי במובן של הליברליזם בן זמננו. נחשפתי לניגון רוחני אחר. כך מצאתי את עצמי נע בין שני אישים חשובים לי: אבי מצד אחד וחותני מצד שני. שניהם זיכרונם לברכה. שניהם היו אנשים כבדי משקל שלימדו אותי הרבה".

התבונה שבשתיקה

פרופ' רוזנק עשה את דרכו האקדמית באוניברסיטה העברית. את הדוקטורט שלו כתב על הפילוסופיה של ההלכה במשנתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, והמשיך כמרצה בחוג למחשבת ישראל. הוא השתתף בהקמת תוכנית 'רביבים' באוניברסיטה – תוכנית להכשרה של מורים מצטיינים ללימודי יהדות.

"שם למדתי עוד שיעור חשוב ששינה את חיי", הוא נזכר. "הייתי ממקימי התוכנית ומצאתי את עצמי מנחה את המחזורים השונים. חשבתי שאני יודע להנחות. זו הייתה הנחיה מקובלת במרחבים שגדלתי בהם. קראו לזה 'הנחיה קונפליקוטואלית'. ההיגיון של הנחיות אלה הוא יצירת רב-שיח שהצדדים השונים מתעמתים בו זה עם זה עד דק. במופע הציבורי של גישה זו: רב-שיח יהיה מוצלח ככל שיהיה רווי יותר קונפליקט לעומתי. השיטה לא הייתה זרה לי כלל וכלל והייתי מיומן בה. גישה זו הביאה את הקבוצות שהנחיתי למעין התפרקות".

איך התמודדת עם זה?
"קראתי לעזרתי את שרון לשם זינגר, חברת קיבוץ אורים, שאינה שומרת הלכה, והיא מנחת הקבוצות והפסיכודרמטיסטית הטובה ביותר שאני מכיר. היא לא רק סייעה בהנחיה עמי, אלא גם העבירה אותי 'על הדרך' סוג של קורס הנחיה פרטי שפשוט פקח את עיניי. התובנות ההנחייתיות הללו הקרינו לא רק על היחס ל'איך מנחים קבוצה?', הן היו בעלות תובנה גם על המרחבים האחרים שתפקדתי בהם: כאקדמאי, כמרצה וכמורה".

 עץ הדעת ועץ החיים

רכישת הכלים ההנחייתיים עוררה אותו למחשבה מחודשת גם על המסגרת האקדמית: "מה קורה בכיתה? מה אנו מצפים מהשכלה גבוהה? מה בינה לבין הנחיה? מהי 'תרבות'? באופן סטנדרטי, הרבה מהדברים שאנו כמורים עושים בכיתה אינו נובע מהבנת או קריאת הקבוצה, אלא סוג של פתירת מצוקות של המורה לנוכח חרדותיו או דימויו העצמי".

למה חרדות ומה הקשר לדימוי עצמי?
"אתן דוגמה: מורה נכנס לכיתה, מתחיל ללמד ופתאום רואה שסטודנט נרדם לו בכיתה. מה הוא חושב? 'אני משעמם', 'אני לא בסדר'. 'אני', 'אני', 'אני'. למדתי להגיד לעצמי: 'תירגע, לא עוסקים בך עכשיו'. באת ללמד תלמידים, התלמיד נרדם, זו הזמנה לשאלה ובירור; קריאה לצוהר חדש של הבנה: למה הוא נרדם? אולי השיעור מאיים עליו? מה הוא אומר לי בעייפות זו על הקבוצה כולה ומקומה? האם העייפות שלו קשורה למשהו עמוק שקשור לגוף שלך מול הכיתה שאתה מנסה להתכחש לו בעצמך? אלה שאלות ותובנות שתובעות להיפתח באופן חשוף יותר לסיטואציה בצורה מלאה יותר. להשקיף עליה מתוך מכלול של חיים רחב יותר. אתה עומד מול קבוצה של תלמידים. הם לא 'האויבים' שלך, הסוגיה כאן אינה מתחילה ונגמרת ביכולת 'לשלוט' בכיתה או 'להצליח' מולה, ואינך אמור להיות שולף הקסמים כדי להעביר שיעור מדהים שמרוכז בהצלחתך. יש פה חיים של אחרים; יש פה כאבים ושריטות שיש להיות קשוב אליהם.

"ללא החיבור בין הדעת לחיים נוצר המהלך המאפשר את המוות. דעת שאין בה חיים גם מסתיימת תמיד במלחמה"

"מבחינתי זה ביטוי קטן וממוקד לסוג של חיבור של 'עץ הדעת' ל'עץ החיים'. תובנת למידה שאינה מחוברת רק לרוח ולרעיונות אידיאולוגיים, אלא גם לגוף ולצרכיו. זו רגישות שצריכה להיות בכל דבר, בכל רגע, בכל אירוע, בכל שיחה. וזה אמור להיות לא באופן שמעלים את ההבחנה בין הרצאה להנחיה. ויש הבדלים שחשוב לשמור עליהם.

"זה מתחיל באיך אנחנו משוחחים עתה בינינו בריאיון זה? איך אתה מעביר שיעור? איך אתה מקים משפחה? איך אתה פותח בשיחה עם תלמיד במפגש עמו? ברגע שאתה מתחיל בהתבוננות על סוגיות אלה בקטן, המעגלים המושפעים ממנו הולכים וגדלים. השילוב הזה, בין הדעת לחיים צריך ללוות אותנו בכול: איך יוצרים ישיבת פקולטה? איך יוצרים אוניברסיטה? מה אמור להיות בכנסת? איך בונים ושומרים על ממשלה? – הכול. ללא החיבור בין הדעת לחיים נוצר המהלך המאפשר את המוות. דעת שאין בה חיים גם מסתיימת תמיד במלחמה. ואחד מהגילומים הקשים של מוות זה היה עבורי באופן סימבולי שישה באוקטובר".

שישה באוקטובר

בעשרים השנים האחרונות, את התובנות על מגבלות הפלורליזם הליברלי והביקורת על אופן ההוראה האקדמית, הפך רוזנק – עם עמיתיו ושותפיו – לפרויקט 'שיח שלום'. "זה התחיל ב'התנתקות' או 'העקירה' מגוש קטיף. גם למילים האלו יש משמעות זהותית. זה היה אירוע טראומטי לרבים. באופן אישי אני זוכר היטב את התחושה שאחזה בי כצופה  שאומר לעצמו: 'עוד פעם אחת כזאת והלך עלינו'. התחושה הייתה שלא נוכל לעבור דבר כזה שוב כחברה. סביב התחושה הזו הקמנו את 'שיח שלום', ולאורך שנים הפגשנו הרבה מאד מעגלים שישבו בהם אנשים שלא היו מסכימים להגיע למעגלי שיחה לפני כן".

ניכר שהיוזמה הזאת ורבות אחרות לא עצרו את הפילוג בסופו של דבר.
"היו שינויים אצל המשתתפים הקבועים אצלנו. היו הצלחות מרשימות; היו תזוזות ותהליכים מרגשים ולא צפויים אצל חברי 'שיח שלום'. אבל נכון, עם השנים גם התחוור לנו, וזה החריף בשנים האחרונות סביב המתח הפוליטי בארץ, שמשהו משובש. מערכות הבחירות החוזרות, המתח שנבנה, חוסר היכולת של אנשים לדבר – הייתה תחושה שאולי זה לא עובד. מצד אחד אתה עושה משהו מאוד עמוק בתוך 'בית המדרש', בחדר הסגור; מתחוללים מעגלים נפלאים, יש מפגש מרגש של אישים שונים, אלה חוויות עם הרבה מאוד כאב ותקווה. אבל 'הפוליטי' גדול מדי; התקשורת חזקה מדי; המדיה החברתית עובדת בקצב בלתי פוסק. המעגלים זמניים ו'העולם' קבוע. ואז, כל משתתפי המעגל יוצאים החוצה, והפוליטי דופק על הדלת והחלונות; זמבורות, צהלות סוסים ותופי מלחמה ממלאים את האוויר. ואתה שואל את עצמך איך אפשר להתמודד עם המצב הזה?"

איך אתה רואה את הקונפליקט? על מה הוויכוח?
"אני חושב שיותר ויותר אנשים נמצאים באופן מובחן בשתי תרבויות שונות של זהות. זהויות מתנגשות שמתקשות לשוחח אחת עם השנייה בשל איבוד המצע המשותף. אם אהיה סטריאוטיפי: השיח הליברלי האינדיבידואלי, הלכאורה 'אוניברסלי' והאקזיסטנציאלי אינו מתקשר באותה מרחב עם השיח המסורתי, השמרני והסמכותני על שלל הגיונותיו.

"התרבויות הללו מקבלות הד הולך ומתעצם על ידי מערכות של מדיה ותקשורת המונים. גם הפוליטיקה מתפרנסת מהפירוד, הפילוג והמלחמה בין זהויות אלה. בשביל משימות מובחנות וקצרות טווח המערכות האלו מקבלות יותר כוח ותועלת על ידי זה שהן מגבירות את הקיטוב. זוהי תועלת קצרת טווח, שמקצרת את התאפשרות החיים המשותפים של כולנו".

איפה אתה מזהה את המוגבלות של השיח הליברלי בהתמודדות עם המצב?
"אחת התובנות שיצאנו עמה למסע המפגשים של 'שיח שלום' הוא זיהוי הבעיה של שיח שלום מערבי, שרואה ב'דת' מקור האיום על השלום. אחת מהתובנות של מעגלי קונפליקט הייתה מאז ומתמיד הניסיון 'לחלן' את הקונפליקט וממילא את ליבת השיח של המפגש. המטרה הייתה: הוצאת המטאפיזיקה מהמשוואה. מרגע שהאמונה ב'מעבר' נעלמת ועם ביטולו של השיח הדתי על שלל הנחות היסוד שלו, ניתן לכאורה להגיע להבנה או לעמק השווה. ניתן למסגר את המחלוקת כמרחב של ריבוי נרטיבים הנפגשים זה בזה. ומכיוון שמדובר בנרטיבים שונים במעגל, לא מופרך להגיד זה לזה: 'בוא, אנחנו לא נהרוג אחד את השני בשביל נרטיב. יש דברים יותר חשובים בחיים'.

"ברגע שמשיתים את הנרטיביות על עמדותיך שלך כמו על זה של עמיתך, ניתן להמשיך להיות דתי, אבל במובן של 'חברות במועדון'. אחד במועדון טניס, שני במועדון כדוריד, ואתה במועדון דתי. זה בסדר גמור שתהיה דתי ומאמין, אבל זה תקף במסגרת המועדון. המרחב של המפגש הוא מרחב ניטרלי, שבו אתה צריך להגיע לניטרליות דרך החילון של המערכת הדתית. מושג ה'אחרות' מיטשטש, ואתה נדרש להותיר בכניסה לחדר המשותף רכיב עמוק של זהותך. ואז אתה מבין שהחלל של המעגל אינו ריק, הוא מלא במושגים ליברליים קשיחים ומובחנים כגון 'שוויון', 'זכויות' ו'מימוש עצמי', 'ריבוי גוונים' על בסיס של 'חיה ותן לחיות', ואלה הופכים לתשתית של 'הרצוי' המבוקש של מעגלי שיח ליברליים רבים.

"למעגלים הללו תמיד יגיעו אנשים שמוכנים לעבור סוג של חילון של מערכת האמונות והדעות שלהם. מי לא יגיע לשם? אנשים שלא חושבים שהאמונות שלהם הן נרטיב. אנשים שחושבים שהשיח שלהם הוא שיקוף של תפיסת היש שלהם, החושבים שהם אוחזים ממש ב'אמת'. ואם השיח הוא על 'מה נכון?' ולא רק על 'מה הסיפור שלי?' אז סוג השיח של מעגל הקונפליקט משתנה. הוא דורש מיומנות הנחייתית שונה; הוא גם תובע אומץ ואמון בתהליך ובהנחיה של המצטרפים לסוג כזה של שיח. כיצד ניתן להחזיק מציאות המכילה סתירות ופרדוקסים? כיצד ניתן לקיים חברה בהפכים המתקיימים זה בצד זה בתחושת יחד?"

"אנחנו נמצאים ‫במאבק יהודי תיאולוגי ותרבותי ורוחני ‫על מה זה שלום – ‫שלום יגיע כשאידיאולוגיה אחת 'נכונה' תנצח, ‫או שהשלום המקוּוה הוא של 'אחדות ההפכים', ‫אחדות מים ואש, ‫בלשונו של רבי נחמן מברסלב"

וזה לא יכול להוביל למקום רלטיביסטי שבו לא ניתן לקבוע מה נכון?
"זו שאלה טובה וראוי לשהות בה. אבל חשוב לשים לב שבתפיסה הפלורליסטית הליברלית המצויה יש תביעה שכולם יהיו פלורליסטים, שזו עמדה מובחנת שעל פי רוב היא חילונית. ב'שיח שלום' חתרנו לעיצוב חלל אחר. והתשובה שלנו לשאלה כיצד ניתן להחזיק ניגודים והיפוכים פרדוקסליים בחלל אחד הייתה הכנסתו של הקדוש ברוך הוא למעגל. זו כמובן אמירה מרתיעה ולא ברורה. אבל היא נטועה עמוק במחשבה היהודית הקבלית והחסידית וכוונתה שהניגודים הנמצאים במעגל – בשונותם המוחלטת – יש בהם נקודת אמת עמוקה שנוגעת ב'אינסוף'. כל ה'אלו' מול 'אלו' הם 'דברי אלוהים חיים', כי כוח החיים שיש בהם והרצון שלהם להישאר במעגל המשותף של הקונפליקט חושף את המקור המשותף הכולל-כול, החובק-כול, שממנו הכול מגיע ואליו הוא הולך. הוא המאפשר וצומח באופן חיובי דווקא מתוך התקיימותה של המחלוקת. תובנה זו גם מאפשרת לצדדי המחלוקת לחוש שאתה לא הסיפור, ‫שיש משהו שהוא הרבה מעבר לך בסיפור הזה, ‫שבאמת דורש את שני הצדדים.

‫"הגישה הזו שתיארתי עתה הביאה למעגלים של 'שיח שלום' אנשים שלא היו מגיעים למעגלי שיח אחרים. השתתפו במעגלים הללו דמויות דתיות בכירות מ'הקצוות'; מ'השפיצים' של הגבעות ביהודה ושומרון. האנשים האלו באו לדבר שלום. זה לא השלום של השמאל הליברלי, ‫זה היה שיתוף של תובנות שלום אחרות.

‫"זאת אומרת שאנחנו נמצאים ‫במאבק יהודי תיאולוגי ותרבותי ורוחני ‫על מה זה שלום, ‫איך חיים בשלום, ‫האם שלום זה שאיש יישב תחת גפנו ותחת תאנתו, שזה איזושהי רמה נמוכה ‫של קיום הובסיאני של הישרדות? ואולי ‫שלום יגיע כשאידיאולוגיה אחת 'נכונה' תנצח? ‫או שהשלום המקוּוה הוא של 'אחדות ההפכים', ‫אחדות מים ואש, ‫בלשונו של רבי נחמן מברסלב".

ליל הסדר כסדר חברתי חדש

לנוכח כובד השעה וההתמודדות הקשה עם המחלוקת בחברה הישראלית, רוזנק רואה צורך להתבונן על מדינת ישראל בעיניים אחרות. הוא מסביר שמעבר לקונפליקטים הקונקרטיים, להבנתו, החברה הישראלית בת ה-75 מצויה בשאלות זהות: "מה אנחנו עושים פה? איך אפשר להסביר את קיומה של מדינת ישראל? מה המקום של פרויקט לאומי יהודי מובחן בחלקת הארץ הזו?"

גם מול השאלות הגדולות הללו הוא חושב שהשיח הליברלי עומד בפני מבוי סתום. ככול שהשנים עוברות גדל המרחק ממאורעות השואה, ממלחמת העצמאות וגם מההתעוררות הלאומית שנדמתה טבעית בראשית עד אמצע המאה ה-20. במצב השיח הליברלי המצוי, קשה, לדידו, למצוא היגיון 'ליברלי' ב'זהות יהודית' מובחנת, לא כל שכן כזו שמחייבת מדינה המובחנת ל'יהודים'.

אתה מתכוון שהשיח הליברלי הפך את מדינת ישראל למדינה מערבית נורמלית ואתה מגלה שזה לא עובד?
"בדיוק. או במילים אחרות: הפרויקט של מדינה יהודית ליהודים הפך ללא לגיטימי. הוא יוצר חריקה מול הנחות יסוד אוניברסליות. הפרויקט הזה אכן מונח על דברים לא הגיוניים ולא נורמליים בשיח הליברלי המצוי. חלק מהוויכוח הקשה שיש במדינה הוא התמודדות עם ההתבגרות הזהותית של מדינת ישראל והאזרחים שלה מול הפרויקט הציוני וחזונו. במובן הזה יכול להיות שאנחנו בסוג של לידה. אפשר לראות את זה כדבר אופטימי, אבל זה גם יכול להיגמר ברע. אנחנו בעצם מנסים להיוולד מחדש ולשאול מה אנחנו עושים פה? באיזו זכות?"

יכול להשתמע מהדברים שלך שבטווח הארוך לא תהיה ציונות שאינה דתית.
"אני יכול לבין למה אתה אומר את זה ולמה ניתן לשמוע את הדברים הללו מדבריי עד כה, אך אינני מסכים. להבנתי המרחב שבו אנו מצויים מזמן אותנו לדין וחשבון תרבותי, אמונתי, דתי והלכתי של 'יחד' לאומי הנדרש לכונן 'תורת ארץ ישראל' חדשה מושרשת ועכשווית, אותנטית ורגישה להווה וללא איבוד הזיקה לרלוונטי. היא תצטרך להיות אחרת ממה שקיים היום. היא יושבת על יסודות, על אבני בניין, היא לא מגיעה מהלא-כלום. הצורך הזה ליצור כאן משהו אחר הוא מאבני התשתית של מה שייחל לו הרב קוק בכתביו בתחילת המאה ה-20, בלי לשער לאן הדברים ילכו ומה תהיה דמותם.

"אי אפשר להפטיר כאשתקד. זה לא ילך עם הטרמינולוגיה המערבית הקלאסית. צריכים ליצור פה משהו אחר. ואיך נראה המשהו האחר הזה? אשתמש בדימוי של 'ליל סדר'. מה זה ליל סדר? זה שהמשפחה – שלא מסוגלת לדבר בינה לבין עצמה – בכל זאת מתכנסת סביב השולחן. הם חייבים לשהות ביחד, וצריכים לנהל ליל סדר ביחד. עכשיו אפשר לראות את זה כ'באסה' ולחכות שזה יעבור ולשוב איש ואישה אל פינתם; אבל אפשר לראות את זה כהזדמנות לדבר מה חדש ששב על יסודות, כהכרה של המרחב המובחן של אחווה בסיסית המכיל תביעה לכונן משהו שהוא מעבר למצוי.

"ההבדלים לא ייעלמו, והקונפליקטים לא ייפתרו, אבל נצטרך לשבת כמו בליל סדר ולהגיד: 'לא משנה מה אתה חושב, גם אם אתה טועה, אתה בן משפחתי ובמסגרת זו כנראה שיש בך משהו'".

הסיפור הישראלי והחזון הליברלי

לשים את המשפחה קודם זו גם אמירה אנטי-ליברלית, לא?
"הליברליזם בנוי על זהות תרבותית. ואני מדבר על זהות משפחתית, שהיא יותר פלורליסטית בהגדרה. אני חושב שמדינת ישראל מיוחדת בכך שהיא משקפת מבנה קהילתי, פרטיקולרי, משפחתי, שמספר סיפור אחר. המבנה המשפחתי הפרטיקולרי מחולל היתכנות של מימוש החזונות הליברליים, הפלורליסטיים, דווקא מתוך מבנים פרטיקולריים. כאשר אתה מאבד את הפרטיקולריזם בשם איזשהו רעיון של שוויון ואחדות אוניברסליים, אתה בסופו של דבר מקריס את כל המערכת שאתה מאמין בה. כך תמצא את עצמך תומך בעמדות המנוגדות לחלוטין לנקודת המוצא שלך; וכך תומכי נעורות (woke) בארה"ב ימצאו את עצמם תומכים בחזון החמאסי; חזון שדורס את כל הנחות היסוד של הליברליזם הזה ומקורותיו. זו רק דוגמה אחת לאיבוד כיוון מוחלט בשל איבוד נקודת המשען הפרטיקולרית. במובן הזה מדינת ישראל והעם היהודי זה דגם, דגם של איך להציל את המערב מעצמו".

משהו השתנה בתפיסה שלך בעקבות אירועי השנים האחרונות?
"הניסיון של 'שיח שלום' להפגיש בין הניגודים ולחולל את החלל המשותף הוא מבורך אבל גם מוגבל. שישה באוקטובר הבהיר לנו שזה לא נכון להישען רק על רעיון 'אחדות ההפכים'. היעדרה של 'שפה משותפת' הלך ונחשף. צריכים שפה משותפת עבור מי שמבקשים לכונן בית משותף. אני לא אמור לבנות בית עם כל העולם. אני אמור לבנות בית עם בני משפחתי. במובן הזה אנחנו חייבים להחליט מה הם מושגי היסוד שלנו או מה 'השפה' שעל פרשנותה נתווכח, אבל לא מתווכחים על חיוניותה ועל הקאנוניות שלה. החברה הישראלית צריכה לשוב להתכנס סביב מושגי יסוד תרבותיים – יהודיים וכלליים – שהיו בעבר והיטשטשו. המדינה קמה על בסיס 'ברית גורל' שואתית ואנטישמיות בעידן שאין מדינה יהודית ותחושת ביטחון של בעלי הבית כמצוי היום, גם אחרי 7 באוקטובר. תחושת 'ברית הגורל' של מכונני המדינה אינה עמנו.

"אז נכון, 7 באוקטובר חולל 'ברית גורל' בסגנון 'כולם נכנסים לתוך הטנק' – אולם זה אינו עובד לאורך זמן. אנו רואים את התפרקות 'ברית הגורל' הזו מול עינינו המתבוננות בחדשות ובמדיה החברתית (היא עדיין כן אפקטיבית אצל משרתי המילואים הנמצאים בשדה הקרב). החברה הישראלית איבדה את השפה המשותפת; השיח הציבורי המצוי והמשווק הולך שוב אל הקטבים תוך עיוורון לגבי הדברים המשותפים שנמצאים עמנו. ולדעתי, רוב הציבור חי בתוך מושגים משותפים".

"מרחב משפחתי שמאפשר את הרעיונות הגדולים"

דיברנו על הימים והשנים שלפני. אבל מה באמת קרה ב-7 באוקטובר?
"ב-7 באוקטובר המחלוקת הקשה ששיסעה אותנו על הייעוד שלנו נמחקה באחת לנוכח גורל משותף שתובע הישרדות כאן ועכשיו. המושגים הללו מושאלים כידוע ממאמרו של הרב סולובייצ'יק שכתב על מאורעות השואה והתקומה. ההסטה של הוויכוח אל העשייה המשותפת הייתה חסרת תקדים בכל קנה מידה. הייתה התגייסות ציבורית; הייתה חמלה וגבורה, מסירות נפש ותחושה חזקה של חיים וגם אופטימיות של אף על פי כן ולמרות הכול.

"אז נכון, מצד אחד נוצר שקט אידיאולוגי והתכנסות לקיום המשותף וההיזכרות ב'ביחד' שנוצר לנוכח החרדה. אולם לא ניתן לכונן זהות בת קיימא רק בגלל שאנחנו מאוימים מבחוץ. אי אפשר לשמור את הזהות של מדינת ישראל רק על ידי האיום שבלעדיה נסבול את אימי האנטישימיות. זה כמו מסעות לפולין של בתי ספר, שמרוכזים רק באיום השואה ושאין בהם התכנסות והשתהות על 'ברית ייעוד' שהייתה וצריכה להיות.

"למרות הדברים שאמרתי שיכולים להישמע פסימיים, אני אופטימי. אני באמת מאמין שעץ הדעת מחובר בשורשו לעץ החיים. זה מצוי בנשמת האדם המחפשת חיבור זה, ומרגישה אי-נחת כאשר הדברים מפוצלים ולעומתיים.

"אני מאמין בקדוש ברוך הוא ובסיפור שלנו. אני יודע בעומק ליבי שהחדשות של אתמול בלילה או של מחר בערב זה לא כל הסיפור. אנחנו נמצאים על רצף הרבה יותר ארוך ועם תובנות הרבה יותר רחבות מהמריבה האחרונה והפרשה האחרונה המתפרצת לחדשות"

"איך ניתן להגיע לכך? בתחילה ב'קטן'. זה מתחיל ב'איך אתה מקבל מישהו אחר?' ומשם יש להרחיב את המעגלים. מבחינה זו אני גם מטיל מודל זה על תפקידה של מדינת ישראל. זה הניסיון ב'קטן' אל מול כלל העולם. אנחנו לא המערב, אבל אנחנו דוגמית של המערב. אנחנו יכולים להראות איך יוצרים רעיונות אוניברסליים וליברליים בתוך מרחב מובחן, פרטיקולרי, אתני, משפחתי, שמאפשר את הרעיונות הגדולים. אין לו קיום אם הוא לא פרטיקולרי. בן אדם לא יכול לגדול בשדה תעופה. בן אדם לא יכול לגדול על המדף שבו מייצרים ילדים. הוא צריך משפחה, הוא צריך זיקות בסיסיות של בני אדם שמטפלים בו".

מה גורם לך לאופטימיות?
"אני חושב שאני אופטימי במובן של ברסלבר. ליניארית אנחנו נמצאים במצב של ריצה אל התהום. זו חברה שלכאורה מכלה את עצמה בצורה שבה היא מייצרת את החדשות והמריבות של עצמה. ברור שאי אפשר להמשיך ככה.

"אבל אני גם אדם מאמין. אני מאמין בקדוש ברוך הוא ובסיפור שלנו. אני יודע בעומק ליבי שהחדשות של אתמול בלילה או של מחר בערב זה לא כל הסיפור. אנחנו נמצאים על רצף הרבה יותר ארוך ועם תובנות הרבה יותר רחבות מהמריבה האחרונה והפרשה האחרונה המתפרצת לחדשות. גם כשהמצב נראה רע, אני אומר לעצמי 'לאט לאט, ההיסטוריה ארוכה'. אני לא יודע איפה זה ייגמר.

"אני בסוף אופטימי במובנים היותר בנאליים. 'נצח ישראל לא ישקר' – מה זה אומר? אני לא יודע מה התצורה. אני לא יודע אם זה עובר דרך חורבן. אבל אני מאמין שמשהו מתרחש פה. אני מאמין שדברים לא מתרחשים סתם. אני מאמין שאסונות, שבאמת הם אסונות, בסוף מתגלגלים למשהו אחר. אני מאמין שהם יכולים להצמיח משהו חדש.

"אבל אני אופטימי גם במובן פרדוקסלי של המילה. אני לא תמים. אני חושב שהחברה הישראלית עוברת טלטלות קשות מאוד, ויכול להיות שזה ייגמר בגירושין. אני לא חושב שיהיה בסדר וש'בית שלישי לא ייחרב'. אם נחריב אותו הוא ייחרב. אף על פי כן ולמרות הכול, מתוך בחירה, אני לא מוכן לקבל את הפסימיות – שלא אחת דוחפים אותנו אליה – כמצע חיים. המפגש שלי עם התלמידים שוחרי חינוך יהודי על שלל גווניהם ממלא את ליבי תקווה לנוכח כוחות החיים שהם מביאים עמם אל השדה המורכב הרב-קולי והמאתגר הזה".