בצל הר כולן, מהאתרים המקודשים בקמבודיה, מתכנסים אלפי חסידים הרואים עצמם כתלמידיו של מנהיג רוחני יוצא דופן – קֵם ויאַסנָה, וממתינים לאחרית הימים. ויאסנה איננו נזיר בודהיסטי מן השורה: מדובר בפוליטיקאי כריזמטי, שעומד בראשה של אחת מהמפלגות הגדולות במדינה. חסידיו אינם רק תלמידיו הרוחניים שהקדישו את חייהם לתורתו ולתחזיותיו, אלא גם חברים נאמנים במפלגתו.

ויאסנה מציג את עצמו כדוברו של הבודהה, מייסד דת הבודהיזם, שלפי המסורת ההינדו-בודהיסטית נשלח לעולם הזה על ידי האל ברהמה מבּרַהמַלוֹקה, בורא העולם הרוחני העליון. ויאסנה טוען שמטרת שליחותו היא להעיר את האנושות מסבלה ולמען הצלת בני האדם מהאפוקליפסה הקרבה. כאשר הכריז על כך, עשרות אלפים נהרו אל החווה שהקים, שם המתינו לסוף העידן. כיום רובם כבר חזרו לבתיהם, אך כאלף מתומכיו האדוקים עדיין נותרו במקום, ממשיכים לטפח את הקהילה שמזכירה קיבוץ ישראלי ומצייתים לכל מילה שפוצה מפיו.

את מרבית זמנו בעת האחרונה ויאסנה מקדיש להיערכות לאחרית הימים, שלטענתו תגיע בתוך ארבעה חודשים. הוא נוהג לעלות לבמה פעמיים ביום, ולשאת דרשות על פילוסופיית חייו ועל האסון המתקרב. כהוכחה לטיעוניו הוא מציג לאנשי הכת ממים עם חזות מדעית מפייסבוק על גבי מסך איי-פד, אישוש לנבואתו שהקטבים המגנטיים של כדור הארץ עומדים להתהפך לפני אוגוסט, ולהביא להרס של כל האנושות חוץ מלבד מאמיניו.

ויאסנה נהג להטיף על צמצום השחיתות השלטונית שמתבטאת בהגבלת תקופות כהונה, ועל כך שקמבודיה צריכה ללכת בדרכה של ראש ממשלת ישראל הרביעית, גולדה מאיר.

התופעה של ישראל כמקור השראה בקמבודיה מספקת זווית מרתקת עבורנו הישראלים. אנו רגילים לשמוע כיצד תופסות אותנו מדינות נוצריות או מוסלמיות, שלהן היסטוריה ארוכת שנים של קשרים, עימותים או שותפויות עם העם היהודי. אך מעניין במיוחד לראות כיצד אנו נתפסים בעיני בודהיסטים שאין להם כל קשר ישיר להיסטוריה היהודית או הישראלית.

ויאסנה תיאר את גולדה כמי שקיבלה תפקיד היסטורי גדול מהמציאות, כזה שכולל גם את מעשיהם של בנימין זאב הרצל, דוד בן גוריון ואליעזר בן יהודה. בדבריו שזר שבחים על ישראל, על בניית חקלאות חזקה במדבר, הישג של ישראל שהדהד לא רק אצל חסידי ויאסנה, אלא אצל בודהיסטים קמבודיים רבים. "גולדה מאיר הנהיגה את עמה להילחם נגד שבע מדינות, כי אש בערה בליבם – אש לארצם. שבע מדינות!", הכריז ויאסנה, "אם לעם הקמרי הייתה אש כזו בלב, במקום להילחם זה בזה, כבר מזמן היינו משיבים אלינו את קמר סורין וקמפוצ'אה קרום!".

ויאסנה אוהד את מדינת ישראל, ובאופן חריג למנהגו שלא להזמין אנשי תקשורת לסקר את הקהילה, הוא איפשר לעיתונאי ישראלי לראיין אותו על במה כשהוא מוקף בתלמידיו. "לא למדתי ישירות מגולדה מאיר, אבל אני מאמין שיש לנו את אותו הלב. היא הבינה את 'קְטָה'", מושג רוחני חשוב בקהילה שמשמעותו המילולית 'שורשים וסיבות'.

רבים מתומכיו של ויאסנה ראו בו קול יחיד שמעז להגיד את מה שכולם מפחדים לבטא, ונחשפו למסריו דרך הרשתות החברתיות. כך, בבחירות הכלליות ב-2018 מפלגתו זכתה במקום השלישי, עם כ-5% מהקולות. ב-2019, כאשר טען כי "חור שחור נפער בעמוד השדרה שלו" שדרכו הוא מקבל מסרים מן השמיים חסידיו האמינו, ועשרים אלף קמבודים הגיעו לחווה שלו כדי להמתין יחד איתו לסוף העולם.

מאז שהקים את מפלגתו 'הליגה למען הדמוקרטיה' בשנת 2006, ויאסנה הגביר את פעילותו בפייסבוק ונהג לפרסם סרטונים ביוטיוב, שבהם שזר מסרים פוליטיים ורוחניים. הוא דיבר על עתידה של קמבודיה, על חזון למדינה מוסרית וחזקה ועל השקפת עולמו. הסרטון שזכה למספר הצפיות הגבוה ביותר היה זה שבו סיפר על גולדה מאיר, שם ערבב בין אמת לבדיה בין פרשנותו האישית וציון עובדות היסטוריות.

"יום אחד ניגש אדם אל גולדה מאיר ואמר לה שיש אתגר גדול", אמר ויאסנה בסרטון הוויראלי, "גולדה השיבה – 'אנחנו נתגבר, מה האתגר?'

האיש ענה לה: 'באנו מ-70 מדינות, ואנו דוברים 70 שפות – איך נהפוך למדינה אחת?'", המשיך ויאסנה, "אז גולדה יצרה שפה חדשה, וכולם למדו אותה".

יחסים מתוחים עם וייטנאם

לפני מאות שנים, האזורים קמר סורין וקמפוצ'אה קרום נחשבו חלק מקמבודיה, אך אבדו עם הזמן לטובת וייטנאם ותאילנד. באזורים אלו עדיין ישנם דוברי קמרית רבים, כ-16 מיליון נפשות. קמבודים רבים חולקים את הכמיהה להשבת הטריטוריות הללו בדגש על קמפוצ'אה קרום, אזור הדלתא של המקונג. קמפוצ'אה ובה העיר הגדולה בוייטנאם הו צ'י מין שבדרום המדינה, שהועברה אליה רשמית על ידי השלטון הקולוניאלי הצרפתי בראשית המאה ה-20.

היסטוריונים מערביים נוטים לראות באובדן השטחים הללו תהליך הדרגתי של שינויים פוליטיים ותרבותיים, שבמהלכו וייטנאמים היגרו דרומה והשתלבו באזור, ולא תוצאה של סיפוח חד משמעי. עבור קמרים לאומנים ובעיקר בקרב פעילי תנועות אופוזיציה, מדובר בבגידה צרפתית ובפצע לאומי פתוח.

מפלגת השלטון הנוכחית עלתה בזמן שצבא וייטנאם הפיל את הקמר רוז' ב-1979. לממשלת קמבודיה הנוכחית יש יחסים חמים עם וייטנאם, דבר שמעורר כעס בקרב קמבודים רבים, שרואים בכך שיתוף פעולה עם אויבם ההיסטורי.

כתוצאה מכך, הנושא הפך לטאבו בחיים הציבוריים. הממשלה הנוכחית בראשות הון סן ובניו, נמנעת מלעסוק בפומבי בקמפוצ'אה קרום או לדרוש את החזרת האדמות. פוליטיקאים שמעזים להעלות את הנושא לסדר היום מקבלים ביקורת, מזומנים לחקירות ולעיתים אף נעצרים.

ציונות כתעמולה

ההשראה שמקבל ויאסנה מישראל אינה ייחודית לו בלבד. לאורך השנים, התקשורת הקמבודית המזוהה עם האופוזיציה עושה שימוש תדיר בנרטיב הציוני בתעמולה פוליטית.

כך למשל הוזכרה ישראל בפוסט שפורסם בפייסבוק וזכה ליותר מ-21,000 לייקים: "'אם ישראל איבדה את אדמתה במשך 2,000 שנה והשיבה אותה – אז למה אנחנו לא יכולים לקחת בחזרה את אדמתנו אחרי 100 שנה?' זהו מסר חוזר. אם היה לקמבודים מאזור קמפוצ'אה קרום את האומץ להילחם על שטחם כמו לעם ישראל, שלא שכחו את מוצאם גם אחרי אלפי שנים, אנחנו לא יכולים?".

הקריאות להילחם נגד וייטנאם עשויות להיראות מוזרות, אבל מנהיגי אופוזיציה הציעו זאת כדרך הכרחית מתוך אמונה שקמבודיה יכולה לנצח. זאת למרות שבקמבודיה יש פחות אנשים, משאבים וציוד צבאי מאשר בווייטנאם בפקטור של עשרה. לצבא קמבודיה אין מטוסי קרב, בעוד וייטנאם מחזיקה כמה טייסות.

זו אחת הסיבות שסיפורה של ישראל נכנס לליבם של לאומנים קמבודים. לדעתם, גם לישראל לא היה אפשרי לנצח את אויביה, אך לישראל היה דבר אחד מיוחד לפי ספר קמבודי בשם 'נשות פלדה': גולדה מאיר הצליחה לגייס כסף מכל הישראלים בעולם. בדמיונם, אם הקמרים החיים בצרפת, אוסטרליה וארצות הברית היו זוכרים את מולדתם ותורמים, ניתן היה להביס את וייטנאם ואת תאילנד ולהחזיר את השטחים האבודים.

בין דת ללאום

גם בהיסטוריה הקמרית עצמה יש סיפורים המשקפים את החיבור בין דת ללאומיות. "סמלים בודהיסטים של דעיכה ושיקום מופיעים בשפע בסיפורים קמבודיים הקשורים לסוגים אלה של אבדות היסטוריות," אמר אריק דייוויס, פרופסור ללימודי דת באוניברסיטת מקאלסטר שבמינסוטה, המתמחה בדת הקמבודית ובקשריה עם תנועות חברתיות.

לדבריו, הדוגמה הבולטת ביותר היא סיפורו של סון קוי, לוחם ומנהיג רוחני מהמאה ה-19 שהוצא להורג על ידי הוייטנאמים. לפי המסורת, לפני מותו קוי נטע עץ צ'הוטיאל במהופך, ובירך אותו שימשיך לגדול – וכך היה. "זו אגדה שמהווה סמל מרכזי להישרדות המתמשכת של הקמר קרום ולתקווה להתנגדות עתידית", מסביר דייוויס, "ובמילותיו האחרונות קישרו באופן ישיר בין אומה, ריבונות ובודהיזם".

לדברי דייוויס יש דמיון עקרוני בין השאיפה הלאומית הקמבודית להשיב את קמפוצ'אה קרום, לבין רעיונות ציוניים של שיבה לארץ אבות. בשני המקרים מדובר באדמה הנתפסת כהיסטורית או מהותית לעם אך אינה מצויה בשליטתו, מה שמוליד שאיפה לתבוע אותה מחדש. עם זאת, הוא מדגיש גם את ההבדלים: בעוד שהיהודים נטו לראות את הרומאים כאחראים לאובדן ארץ ישראל – עם שכבר לא קיים בזירה הפוליטית – הקמרים רואים את הוייטנאמים כאחראים הן לאובדן השטח והן לכיבושו הנמשך עד היום.

"יש להם תמיד מלחמות עם השכנים"

בקרב הציבור הקמבודי המקומי, הסיפורים על ישראל תופסים מקום מפתיע בשיח. עיתונאים שדיברו עם תושבי סטונג סאין, עיירה קטנה במרכז קמבודיה, גילו ששם ישראל מוכר בשני הקשרים עיקריים: העובדה שהמדינה איבדה את שטחיה במשך אלפי שנים וחזרה אליהם; והשני, החקלאות המתקדמת שלה. דבר לא מפתיע, בהתחשב במאות קמבודים הנוסעים מדי שנה לישראל כדי ללמוד חקלאות.

"אני רק יודע שיש להם תמיד מלחמות עם השכנים שלהם", אמר עובד תחזוקה שתיקן את אורות הרחוב, "בדיוק כמו שיש לנו עם וייטנאם ותאילנד". אחר סיפר שבן של אחיו למד בישראל לפני פרוץ המלחמה, ואמר שיש שם "חקלאות מאוד טובה, ולאומיות מאוד חזקה".

העובדה שסיפור השיבה לציון מהדהד במדינה מרוחקת כמו קמבודיה, מלמדת על כוחו האוניברסלי של נרטיב זה. בצד ההשראה החיובית, יש גם צל מטריד: התפיסה של הקמת ישראל והמאבק על שטחיה כמודל להצדקת תביעות טריטוריאליות אגרסיביות.

מיתוסים לטוב ולרע

בעוד האפוקליפסה שויאסנה מתריע מפניה נשענת על תיאוריות קונספירציה, הערצתו לישראל בתקומתה ממחישה כיצד סיפורים לאומיים יכולים להפוך למיתוסים רבי עוצמה בתרבויות רחוקות, לטוב ולרע. הטענה שמיקום הקטבים של כדור הארץ עשויים להשתנות בזמן קצר היא טענה לא מבוססת, לפיה בתנאים מסוימים הדבר עלול להתגשם ולהוביל להשלכות קטסטרופליות.

"אני יודע שישראל טובה משאר המדינות בעולם, אבל אני לא מרוצה מישראל של היום", אמר ויאסנה, "הם יאבדו כשהקטבים המגנטיים יעברו מקום, ככל שאר האומות".