בחודשים האחרונים מאיימת התחזקות (ייסוף) השקל על הכלכלה הישראלית. עבור רוב אזרחי המדינה, העובדה שהדולר או האירו נסחרים תמורת פחות שקלים מבעבר, מאפשרת לרכוש מוצרים מחו"ל במחירים נמוכים או לצאת לחופשה זולה. אבל עבור כל מי שעוסק בתעשייה ובייצוא לחו"ל, מדובר בהפסדים של מאות אלפי שקלים ויותר, שמעמידים בסכנה את פרנסתם של עובדים רבים ואת היכולת לפתוח קווי ייצור חדשים. מנקודת ראותו של היצרן, הלקוחות מחו"ל משלמים לו בדולרים, שהוא יקבל תמורתם פחות שקלים, אבל שכר העובדים משולם בשקלים וערכו קבוע.
הגורם המרכזי שאחראי להציל אותנו מההתחזקות המוגזמת של השקל הוא בנק ישראל. הדרך המרכזית שלו לעשות זאת היא "להציף" את השוק בשקלים על ידי רכישת מטבע חוץ בהיקפים גדולים, ובכך להפחית את ערכו של השקל. בפני הבנק ישנן מספר דרכים לעשות זאת, והמדיניות שלו בנושא השתנתה לאורך השנים האחרונות. אבל האם המדיניות הזו בכלל אפקטיבית, ועד כמה? ממחקר של בנק ישראל שפורסם אתמול (ראשון) עולה כי מדיניות ההתערבות אכן אפקטיבית להשגת פיחות בערך השקל, אך ניתן לראות כי השימוש בה נעשה במידה מצומצמת, שאיננה עוצרת את הייסוף ההדרגתי לאורך השנים האחרונות.
המחקר שערכה ד"ר סיגל ריבון מחטיבת המחקר של הבנק בוחן את מדיניות רכישת המט"ח והשפעתה על שער החליפין בשנים 2009-2015. בשנים אלו הונהגה בבנק מדיניות רכישה "על פי שיקול דעת הבנק", בניגוד למדיניות רכישה קבועה. מהמחקר עולה כי לאורך התקופה שנבחנה, כל רכישה של 100 מיליון דולר הובילה לפיחות ממוצע של 0.07%-0.09% בערך השקל.
עוד עולה מהמחקר כי עצם ההתערבות של בנק ישראל תורמת לפיחות השקל. לפי שיטת ניתוח אלטרנטיבית, שמתעלמת מהיקף ההתערבות ולוקחת בחשבון רק את עצם ההתערבות, עולה כי בכל חודש בו התערב בנק ישראל בשוק המט"ח התקיים פיחות של 1.1%-1.4% בערך השקל. "להתערבות יש השפעה באופן של איתות, ולא רק בהשפעה על מאזן המט"ח" נכתב בגוף המחקר. זאת מכיוון שמשקיעים יירתעו מהשקעה בשוק הישראלי כאשר ידוע להם שהבנק עשוי להתערב במטרה להחליש את השקל. זה נכון במיוחד עבור משקיעים ספקולטיביים, כלומר משקיעים שמטרתם היא להרוויח מעסקאות קנייה ומכירה מהירות של מטבע חוץ.
על אף שהצליחו ליצור פיחות באופן נקודתי, ההתערבויות של בנק ישראל לא הצליחו להוביל לפיחות בערך השקל, אלא רק למנוע ייסוף נוסף של המטבע. נזכיר כי ערך השקל נמצא בעלייה מתמדת בשנים האחרונות, וכי ערכו הוא הגבוה ביותר מאז 2001 . עם זאת, מהמחקר עולה באופן חד משמעי כי התערבות בנק ישראל בשוק המט"ח לצורך שמירה על ערך השקל במידה המתאימה למשק הישראלי היא מדיניות אפקטיבית לצורך פיחות השקל.
עוד עולה מהמחקר כי בתקופה בה התבצעה הרכישה המסיבית ביותר, התקיים הפיחות המשמעותי ביותר בערך השקל. בין ינואר 2008 לאוגוסט 2009 נהג הבנק לקנות מט"ח באופן המקיף ביותר (100 מיליון דולר ביום) ובתקופה זו התקיים הפיחות המשמעותי ביותר בערך השקל – מ-3.861 ל-3.811 ש"ח לדולר, פיחות של 1.3 אחוז.
מגמה נוספת העולה מהמחקר היא התערבותו הזהירה של הבנק בשוק המט"ח. מהמחקר עולה כי גידול בייצוא וביתרות המט"ח משפיע על בחירותיו של הבנק להתערב בקניית מט"ח. גידול בייצוא יביא ככל הנראה לנטיית הבנק להקטין את ההתערבות, זאת למרות מגמת הצמצום הכללי שמתרחש במשק הישראלי, שהתערבות הבנק להחלשת השקל עשויה לסייע בפיתוחו.
ההתערבות משפיעה, אך לא קובעת מגמה
החל ממרץ 2008, בעקבות קריסת המערכות הפיננסיות בעולם, החליט הבנק על מדיניות רכישה קבועה של 25 מיליון דולר ביום. ביולי אותה השנה עבר הבנק למדיניות רכישה קבועה של 100 מיליון דולר ביום. זאת, במטרה להביא להיחלשות השקל שערכו קפץ.
מאז אוגוסט 2009 עבר הבנק למדיניות רכישה שאיננה קבועה מראש, וניתנת לשינוי ביחס לשיקולי הבנק, ללא התחייבות ליעד מוגדר. על פי הגרף ניתן לראות כי מדיניות זו הובילה לירידה בהיקפי רכישת המט"ח ע"י הבנק מאוגוסט 2009, ועד להפסקה מוחלטת של הרכישה באמצע 2013. לפי נתוני הבנק, בין 2008-2009 רכש הבנק מט"ח בהיקף של כ-29 מיליארד ש"ח, בעוד שבתקופה שלאחר המעבר למדיניות בלתי קבועה ירד היקף זה לכ-14 מיליארד ש"ח. תקופה זו התאפיינה בייסוף מתמשך של השקל.
עד ל-2013 נותרה רכישת המט"ח על אפס, אך ערך השקל דווקא פחת. את המגמה הזו ניתן לקשור בין היתר להורדה המתמשכת בריבית מצד בנק ישראל בתקופה זו. עם זאת, החל מסוף 2012 החל ייסוף משמעותי הנמשך עד לסוף 2015.
החל מאמצע 2012 פורסם כי בעקבות תחילת מכירת הגז מהמאגרים הישראליים ירכוש הבנק 2.1 מיליארד ש"ח עד סוף השנה בתכנית רכישה שתסתיים בשנת 2018. זאת בעקבות הציפייה לכניסת הון זר לשוק, כתוצאה ממכירת הגז לחברות בינלאומיות. עם זאת, ניתן לראות כי היקף הרכישה לא מנע את הייסוף, שממשיך עד היום.
געגועים לרצועת האלכסון
מסקנתו של המחקר היא כי "מספטמבר 2009 ועד סוף 2015 ההתערבות תרמה לפיחות מהיר יותר (או ייסוף איטי יותר) של שער החליפין האפקטיבי של השקל". המסקנה הזו איננה חדשה, ובעבר היא היוותה את הרעיון המנחה של מדיניות בנק ישראל ביחס לניהול שער החליפין. עד 2005 הונהגה ע"י הבנק מדיניות שנקראה "רצועת האלכסון", שחייבה אותו להתערב באופן אוטומטי כשהשקל חוצה גבולות מסוימים. ברגע שהשקל היה עובר גבול עליון שנקבע מראש היה הבנק קונה מט"ח, וכשהשקל היה נחלש מעבר לגבול התחתון, הבנק היה מוכר מט"ח.
רצועת האלכסון מבטיחה יציבות יחסית של ערך המטבע, והופכת את ישראל ליעד מזמין פחות לספקולנטים, היות ואלה יודעים כי אין ביכולתם "לגרור" את ערך השקל מעל לגבול המוסכם. כאמור, השיטה בוטלה באופן סופי ב-2005, תחת ממשלת שרון. מאז נמצא השקל במגמת ייסוף, שהגיע בשבועות האחרונים לשיא במסגרתו נאלץ בנק ישראל לרכוש מעל מיליארד דולר כדי לבצע פיחות.
מגמת הייסוף העקבית פוגעת במגזר התעשייתי בישראל, היות והייסוף מקטין את הרווחים מהייצוא. אכן, ניתן לראות כי הייצוא, יעד מרכזי של התעשייה, נמצא בנסיגה מאז שנת 2005. הנסיגה הזו מהווה פגיעה בכלכלה הריאלית בישראל, ועלולה להיתרגם לאיבוד מקומות עבודה וירידה בשכר.
