תנועת הנוער העובד והלומד ציינה השנה 100 שנים להקמתה. מצריף קטן בתל אביב ב-1924, שהיה ביתם של נערים עובדים וקשי יום, היא צמחה לתנועת נוער רחבה שחינכה מאות אלפי בני נוער בעיר, בקיבוץ, במושב, בחברה הערבית והדרוזית. בוגרי התנועה הקימו עשרות יישובים ברחבי הארץ והשתלבו בתפקידי מפתח בחברה ובהנהגת המדינה. אלו סיפוריהם של שמונה מהם, מגיל 12 עד 90, שהתנועה עם החולצה הכחולה והשרוך האדום עיצבה ומעצבת את חייהם.

"התנועה קבעה את המסלול שלי. מהרגע הראשון חינכו אותי לחקלאות"

יענק'לה כהן (90), בוגר קן גן יבנה, ממקימי קיבוץ נחל עוז. כיום מפונה מהקיבוץ, ומתגורר עם אשתו שרה ב'מגדלי הים התיכון' בבת ים

קבוצת 'לפיד': "גדלתי במושבה גן יבנה, והצטרפתי לנוער העובד בכיתות הגבוהות של בית הספר היסודי. הפעילות הייתה עם ילדי מושב ביצרון. לפיד היה השם של הקבוצה שלי, הייתה לנו חולצה כחולה עם 'לפיד' רקום עלייה. המדריכים שלנו הגיעו מחוץ למושבה, והיו אחרי צבא, ממקומות כמו המושבה כנרת וכפר יהושוע. ה'פעולות' היו שיחות על התיישבות ועל תנועת הפועלים.

"אני זוכר מחנה קיץ חגיגי במיוחד, מחנה כ"ה, לכבוד 25 שנה לתנועה. כלל הקינים בארץ הגיעו לפעילות ולינה באוהלים ביערות הכרמל. זו הייתה חגיגה אמיתית, אחד האירועים המשמעותיים".

חיים משוגעים: "החל מחופש של כיתה ז' יצאנו כל קיץ ל'מחנה עבודה' בקיבוץ. היינו מסייעים להם בענפים שונים בחקלאות, וזה היה טוב לשני הצדדים: לנו להבין מה זו העבודה החקלאית ולהכיר את ההיסטוריה המפוארת של הקיבוצים, ולהם סיוע רציני בעבודת החקלאות. לא אשכח את תחושת החופש במחנות האלו, להיות מחוץ לבית לזמן ארוך ולחיות חיים משוגעים".

קיבוץ חדש: "בתיכון למדתי ברחובות, ולמדו איתי חבר'ה מ'התנועה המאוחדת' (תנועת נוער חלוצית שב-1959התאחדה עם הנוער העובד) וגם מבני המושבים, בהם שרה אשתי היקרה. התאחדנו כמה חבר'ה להקמת גרעין נח"ל בתנועה המאוחדת. היינו חמישים-שישים איש, מרחובות, תל אביב וקריית חיים. רבים מהם בעלי תפקידי מפתח במדינה ובתרבות הישראלית. עברנו הכשרה צבאית בקיבוץ מעיין ברוך, ועל שמו נקראנו גרעין מעיין ברוך".

"בנח"ל בזמנו היו שני מסלולים: הקמת קיבוץ חדש והשלמת קיבוץ קיים. משאת נפשנו הייתה הקמת קיבוץ חדש, ולשמחתנו בחרו בנו ליישב את היאחזות 'נחלאים א', שב-1953 הפכה לקיבוץ נחל עוז.

ייעוד: "אפשר לומר שהתנועה קבעה את המסלול שלי. מהרגע הראשון חינכו אותי לחקלאות, וזה מה שאני עושה כל חיי".

"ביקורי הבית אצל חניכים צרבו אצלי את האמונה בצמצום פערים"

עליזה כהן (62), בוגרת בני המושבים במושב גורן שבגליל המערבי. כיום מתגוררת בנהריה, עוסקת בייעוץ לחקלאים, ליישובים, ולחטיבת בני המושבים בנוער העובד והלומד

פעילה: "התפקיד שלי בבני המושבים נקרא 'פעילה'. המשמעות היא שכאשר רכז הנוער במושב היה רוצה לארגן מסיבה או כל פעילות אחרת, הוא היה פונה אליי. חזרתי לתנועה אחרי הצבא כמדריכת נוער וקהילה ביישוב, ואחר כך רכזת נוער אזורית בחטיבת בני המושבים בנוער העובד והלומד".

שיחה תמידית על ערכים: "חלק מלהיות מדריכה וחניכה היה שיחה תמידית על ערכים. אני זוכרת שדיברנו על דמוקרטיה, האם היא ערך, ואם כן אז מהי אנרכיה? לפעמים נפגשנו עם חברי כנסת או הוגי דעות. הדרכתי שיחות על ערכים דרך ספרי ילדים כמו 'העץ הנדיב', 'הנסיך הקטן', 'הילד הזה הוא אני' וספרים של יהונתן גפן. לעיתים השיחות עסקו בדילמות עכשוויות לתקופה ההיא, כמו השאלה על מסירת הגולן לסוריה. תנועת המושבים הייתה נגד, ועצם זה שאנחנו העזנו לשאול, זה היה עניין".

מהתנועה לכנסת: "שלום שמחון היה מרכז חטיבת בני המושבים ואחר כך מזכ"ל תנועת המושבים. כשהוא נבחר לכנסת באנו איתו, אני וחבורה של רכזי נוער, להיות הצוות הפרלמנטרי שלו. בהתחלה זה היה הלם תרבות, אבל מהר מאוד התאפסתי על עצמי. וכך מצאתי את עצמי עובדת בכנסת ובממשלה. כשסיימתי, פתחתי עסק לייעוץ בדברים שאני מבינה בהם – חקלאות, סביבה, זכויות עובדים ושיקום מושבים."

צמצום פערים: "בתפקידים השונים שלי בממשלה נאבקתי להעלות את שכרן של המנקות והמזכירות בצוות שלי. ביקורי הבית אצל חניכים במעלה יוסף צרבו אצלי את האמונה בצמצום פערים. גם היום, כיועצת לצמ"ר (הצוות המרכז של חטיבת בני המושבים), כשמראים לי נתונים על מספר חניכים במועצה אזורית, אני מתעקשת על המושבים המורכבים יותר במועצה. אני אומרת להם, אל תתפארו שמגיעים לטיול החניכים מהמושב הזה, שמובן מאליו שיגיעו. תראו לי את החניכים מהמושבים שלא ברור מאליו שיגיעו'".

"התנועה מלמדת להסתכל מעבר לעצמך, וזה ערך שאני מנסה להעביר בבית הספר"

דור רז (41), בוגר קן קריית אונו. כיום מתגורר במצפה רמון, חבר תנועת 'דרור ישראל' של בוגרי הנוער העובד והלומד, מנהל שותף בתיכון החברתי 'דרור מצפה רמון' ברשת דרור בתי חינוך

הקן שלנו: "הייתי מהיסודי בקבוצת 'נופר', 15 בנים וקצת בנות. לא עדינים במיוחד – מפוצצים פעולות, מעדיפים לשחק כדורגל או כדורסל על פני קריאת טקסטים. כשהייתי בכיתה י' וי"א הדרכתי קבוצות בשכבה ז', ובכיתה י"ב הייתי המחסנאי של הקן. אני זוכר שפרצתי יחד עם חברים מהשכבה הבוגרת לקן בשביל לצבוע מחדש את סמל הנח"ל. מבחינתנו הקן היה שלנו, ושום קומונר או רכז קן או מחוז יכול להגיד לנו משהו".

הגנה על הארץ: "בסוף י"ב יצאתי לחוות ההכשרה (שנת שירות בתנועה, במהלכה מדריכים בפעילות התנועה), והדרכנו בקיני מחוז ירושלים. התגייסנו יחד לנח"ל ואני יצאתי לפיקוד. מבחינתי זו הייתה בחירה תנועתית לכל דבר. פיקדתי על חברי תנועה שהיו בשנתון מתחתיי, ומבחינתי ומבחינתם לא הייתי דור המפקד שלהם, אלא דור מהתנועה. זה נכון גם עכשיו, אחרי שעשיתי 220 ימי מילואים, בתמרון בעזה, בגוש עציון, במסדרון נצרים ובקרוב שוב בעזה. מה שברור לי הוא שאנו 'לעבודה להגנה ולשלום' (סיסמת הנוער העובד), ומשבעה באוקטובר אני בהגנה על הארץ".

קיבוץ מחנכים עירוני: "אחרי השחרור מהצבא, אני והחברים מהגרעין המשכנו לגור יחד בבאר שבע. הדרכנו וריכזנו את פעילות התנועה בנגב. אנחנו קוראים לצורת החיים הזו קיבוץ מחנכים עירוני – חיים יחד בשיתוף כלכלי, ועוסקים בחינוך ובפעילות בקהילה. אחרי כמה שנים עברתי לקיבוץ המחנכים במצפה רמון. הקמנו פנימייה, חינכתי כיתה בתיכון המקומי, והקמתי כיתה שהפכה בהמשך לתיכון החברתי 'דרור מצפה רמון', אותו אני מנהל מאז".

חינוך בהשראת התנועה: "בבית הספר שלנו מחנכים בפדגוגיה החברתית, שנוצרה בהשראת תנועת הנוער. בבסיס שלה עומד הקשר בין המחנך לקבוצה שלו, שדומה ברוחו לקשר בין מדריך לקבוצה בקן. אצלנו אין תלמידים, כיתות ומורים, אלא חניכים, קבוצות ומחנכים, וזה כבר מעיד על יחס אחר. המחנכת תופסת כל חניך פעם אחת כעולם ומלואו, ופעם שנייה כחלק מקבוצה בה הוא וחבריו מתרגלים מערכות יחסים, בדיוק כמו בקן.

"התנועה מלמדת אותך להסתכל מעבר לעצמך, וזה ערך שאני מנסה להעביר לחניכים בתיכון. אני רואה את ההגשמה שלו בהשתתפות שלהם במאבק להחזרת החטופים, ומקווה שבהמשך גם במאבק לשלום. אני מנסה שהם ירגישו שהם בוראים עולם חדש, וגם את האחריות על העולם הזה, בין אם זה התיכון, מצפה רמון או החברה הישראלית".

מצפה רמון: "זה הבית שלי. מצד אחד נקשרתי עמוק לקהילה, לחניכים ולהורים שלהם, ומהצד השני זה מקום שאני יכול לנגן בו ובכלל לעשות בו דברים עם הקהילה בשביל החיים שלנו: קואופרטיב צרכנים, מסגרות שיתופיות לילדים ועוד".

המשכיות: "כשהייתי בכיתה ג', אחותי שהיתה בתנועה הביאה אותי לחג המעלות (טקס פתיחת השנה בקיני התנועה) לברך את חניכי י"ב. השנה, בחג המעלות של הקן במצפה רמון, הבת שלי, בכיתה ג', בירכה את חניכי י"ב וזה ריגש אותי. אני מאחל לה שתתחנך בנוער העובד והלומד – חברה בקבוצה, מדריכה בקן, ובעיקר שיהיה לה מקום לברוח אליו כשאבא ואמא מעצבנים".

 "את פשוט יודעת שאין דבר שאת לא מסוגלת לעשות"

רותם אשור (27), בוגרת קן רמתיים בהוד השרון. כיום מתגוררת בירושלים, מנהלת קהילה בתכנית 'מסע' לצעירים מחו"ל בסוכנות היהודית, חברה ב'קבוצת רוח' של בוגרי הנוער העובד והלומד

מסוגלת להכול: "מצד אחד אני נבוכה להגיד את זה בגיל 27, ומהצד השני אני הכי אוהבת לדבר על קן רמתיים. אהבתי להיכנס לקן ושכולם עושים משהו: מדריכים, משפצים את הקן, יושבים ומדברים או סתם עושים צחוקים. עשינו הכול בעצמנו, חג מעלות, שיבוצי הדרכה, פורימון, ניקיונות. תחושת המסוגלות שלך היא מטורפת. את פשוט יודעת שאין דבר שאת לא מסוגלת לעשות".

לפתוח קן חדש: "בכיתה י"א הציעו לי ולעוד שבעה חברים להקים את קן אם המושבות בפתח תקווה. זו הייתה משימה של ממש: להגיע לבתי הספר של החניכים ולגייס אותם ופעם בשבוע להעביר יום פעילות. היינו חבורה חזקה מאוד, החבר הראשון שלי היה מהחבורה הזאת. אחד מחברי הצוות היה רון אפרימי ז"ל שנפל במלחמה, ולחשוב על זה מעציב אותי מאוד. לרון היה חשוב שכולם ירגישו חלק והוא היה שותף מדהים להדרכה. היינו חדורי מטרה מצד אחד, אבל לא שכחנו את הצחוקים תוך כדי".

דרך לחזור: "יצאתי לחוות ההכשרה, התגייסתי לנח"ל ולקראת סוף השירות הצבאי החלטתי לעזוב. למרות שעזבתי ברע, החוויות הטובות של התנועה צרובות בי, ואני חושבת שחיפשתי לחזור בדרך כזו או אחרת. שמעתי על התנועה באקראי, מחברים שהמשיכו, מקומונרים (מדריכים בשנת שירות) בקן קריית שמונה שהדריכו בבית ספר שבו עבדתי. ניסיתי לחזור כרכזת אבל זה לא הסתדר. בסוף ראיתי הזמנה לקבוצת רוח, קבוצה של בוגרי תנועה שנפגשים ועושים דברים יחד, והחלטתי לבוא. מאז יש לי שוב קבוצה ומדריכה. הנוער העובד והלומד הוא חלק מהזהות שלי, גם אם לא בחרתי לשתף את הכסף שלי".

חצי שנה בים המלח: "בשבעה באוקטובר היינו בסמינר של קבוצת רוח בקיבוץ רביד. התחיל להיות כאוס, חברים גויסו למילואים, אבל היינו ביחד והודרכנו. אני תכננתי להמשיך מהסמינר לטיול בשביל ישראל, במקום זה חזרתי לבית של ההורים, הכול היה מזעזע ומדכא. ב-14 באוקטובר המדריכה שלי, גל, אמרה לי ולשאר חברי הקבוצה שהיא במלונות בים המלח והזמינה אותנו לבוא לשבוע להדריך פעילויות לילדי המפונים. מפה לשם, חדר 840 הפך לבית שלי לחצי שנה".

"עבדתי עם קהילת בארי, הפעלתי את המתפרה, שבהתחלה נתנה מענה מיידי לבגדים קרועים של הילדים ומשפחותיהם, ובהמשך לימדנו תפירה כל מי שהיה מעוניין. בקהילת שדרות הפעילות הייתה יותר כמו קן של התנועה: ריכזנו ימי פעילות עם מדריכים צעירים שמדריכים חניכים צעירים מהם".

"חלק מהמתנדבים לא הכירו אחד את השני קודם, אבל כולנו גדלנו בתנועה ויודעים איך צוות משימתי נראה. חושבים ביחד את החניכים, דואגים אחד לשני, מסכמים את היום, וכמובן צחוקים. צוות תנועתי לכל דבר ועניין".

תמיד מדריכה: "אני מרכזת תוכנית לצעירים יהודים מחו"ל שבאים לישראל לשנה. כחלק מהתפקיד אני מעבירה ישיבות צוות למדריכות, עם תוכן שהוא לא רק טכני אלא חינוכי לגמרי. למשל, אחת המדריכות לא הסתדרה עם חניכה שלה ופיתחה אליה מעין אדישות. החלטתי שישיבת הצוות תעסוק באהבה לחניכים, שזה תוכן שהעברתי בתנועה לחניכים בשכבה ט', לקראת שנת הדרכה".

"אני בצוות עם שתי חברות ששונות ממני לחלוטין, ושתיהן מתוקות"

שיראל אילגנייב (18), בוגרת קן קרית ים. קומונרית (מדריכה בשנת שירות) בקן רמת ישי

לשרוד 8 ימים בשטח: "בסוף כיתה ט' יצאתי לסמינר מדריכים צעירים (מד"צים). חזרתי משם בן אדם אחר. הכרתי אנשים חדשים מכל הארץ, גיליתי שאני חברותית, שאני יכולה לשרוד שמונה ימים בשטח. הסמינר גם היה בתקופת הקורונה, אחרי שנה וחצי שהיינו בסגרים ובקושי יצאנו מהבית. הדרכתי קבוצה בשכבה ד', אחר כך בשכבה ז', וכשהייתי בי"ב הייתי מש"צית (מרכזת שכבה צעירה) וליוויתי את המדריכים".

"בסוף כיתה י"א יצאתי לרפסודיה, בנינו רפסודה וחצינו את הכינרת. אני זוכרת כל פרט בבנייה ובשיט, שבו הייתי הנווטת".

אלטעזכן: "פעם אחת סחבנו מקרר לקן, ובצחוק התחלנו לצעוק 'אלטעזכן! אלטעזכן!', וככה נקבע השם של הקבוצה".

כן בשנה של לא: "להיות קומונרית בשנה של מלחמה זה מאתגר. יש משפט שאמרו לנו השנה ואני משתמשת בו המון – 'אני עושה הרבה כן בשנה של לא'. למשל, ההנחיות באזור שלנו לא אפשרו להיפגש בקן, אז עשינו ימי פעילות בזום. בגלל שהייתי מד"צית בקורונה, כבר היו לי פעולות כיפיות לזום בשלוף. אחר כך עברנו לפעילות במקלטים ברחבי היישוב. כשחזרנו לקן הייתה שמחה באוויר.

"לחניכים נמאס משיחות עיבוד למלחמה, ואני מבינה אותם. הם רוצים לדבר על דברים אחרים, לברוח מהמלחמה וכמובן לעשות כמה שאפשר".

לחיות עם שונים ממני: "מסוף כיתה ט' אני זוכרת שהחלטתי לצאת לחוות הכשרה, ועם השנים התחדדה לי הבנה שאני רוצה להיות בשנה הזאת עם החברים שלי, וליצור עבור חניכים אחרים בית כמו שקן קריית ים הוא הבית שלי.

"התנועה לימדה אותי לפתח את הדעות שלי ולהקשיב לדעות שונות משלי. השנה אני עוסקת בעבודה משותפת עם אנשים ששונים ממני, ונוסף להכול אני גם גרה איתם. אני בצוות עם שתי חברות ששונות ממני לחלוטין, ושתיהן מתוקות. אני נהנית לבשל אוכל לחברים שלי, לכבס לעצמי את הכביסה. לקנות לעצמי את הדברים הבסיסיים. להיות עצמאית. כל יום ללמוד משהו חדש".

אח שלי שי: "יצאנו יחד לגרעין. בכל מקום אנחנו ביחד, בבית ספר, בקבוצה בקן, אז טבעי שגם השנה. אנחנו חברים טובים ומגניב לנו. אבל יש לנו גבול, אנחנו לא מדריכים ביחד."

"הייתי ביישנית, רציתי להוציא את עצמי החוצה"

גזאל אבוליל (17), מדריכה בקן עין מאהל בגליל

התנועה מחזיקה אותי: "כשהצטרפתי לתנועה בכיתה ז', הייתי ילדה ביישנית. רציתי להיות בעלת ביטחון עצמי, להוציא את עצמי החוצה. בשנה שעברה, בסוף סמינר מש"שים (מדריכים שנה שנייה), נבחרתי לנאום בטקס הסיום ולספר על הצמיחה וההתקדמות שלי מאז שאני בתנועה. אני זוכרת את התחושה שכולם מסתכלים עליי עומדת ומדברת, והפנים שלי מוקרנות על מסך גדול. שם הבנתי כמה התנועה מחזיקה אותי".

להיות שוב ילדה: "אני מדריכה את כל השכבות בשכבה הצעירה, משכבה ד' עד ז'. כך אני רוכשת כלים להיות מדריכה טובה יותר, מקצועית, כדי שאוכל להיות רכזת קן טובה. כשאני עם חניכים בטיולים אני משחקת וצוחקת איתם, חוזרת להיות שוב ילדה".

גזאל הרכזת: "היא שילוב של אמא, אחות וחברה. אני משתפת אותה בחיים שלי בתנועה ומחוץ לתנועה. לפעמים אני מרגישה שהיא יכולה להסתכל עליי ולדעת מה אני מרגישה במבט בלבד. גזאל מהווה עבורי דוגמה אישית, כי היא עשתה את המסלול שאני עושה עכשיו, והתקדמה בחיים שלה כמו שאני רוצה להתקדם".

תחושה של בית: "חשוב לבוא לקראת החניכים. לגרום להם להרגיש בנוח, שרואים אותם ואת מה שהם צריכים. כמו שהקן בשבילי הוא בית, ככה אני רוצה שבשביל החניכים הוא יהיה. מהרגע שהם מרגישים בבית הם ימשיכו לבוא, וגם יביאו את החברים שלהם, והפעילות שלנו תגדל עוד ועוד".

מפגש מדריכים: "המדריכים בקן נפגשים פעמיים בשבוע, עוברים על הפעילות הבאה או מתכננים חודש פעילות. חלק מהפעילויות אנחנו ממציאים לבד וחלקן ממערך הפעולות של התנועה. גזאל מלמדת אותנו להדריך – לעמוד מול הילדים, להציב גבולות. אנחנו מתאמנים על הדרכה בתוך עצמנו, מעבירים פעילות אחד לשני. אחרי הפעילויות אנחנו מעבדים אותן ביחד: מה עבד ומה לא, מה שלום הילדים ומה שלומנו. יש לנו מקום להגיד את דעתנו, וליצור פעילויות בעצמנו. אני אוהבת לבנות פעילות יצירה וימי שיא".

הקופסה של החברים: "אני אוהבת להיות עם החברים מהתנועה. כל שנה בטיול חורף באילת אנחנו יושבים סביב המדורה, מדברים וצוחקים. יוצאים מהקופסה של הבית לקופסה של החברים".

"פתאום באיזה רגע הרגשתי שאני מבוגרת, שהאחריות על החניכים היא עליי"

הדר ולד (16), מדריכה בקן אור הנר בעוטף עזה

מחכים להצטרף: "כל הילדים בקיבוץ מחכים לרגע שיוכלו להצטרף לפעילות של התנועה, ואני לא הייתי יוצאת דופן מהבחינה הזאת. שני האחים שלי היו בקן, ואני הצטרפתי לקן בכיתה ד' ובאתי לפעולות ויצאתי לכל הטיולים האפשריים. בזכות התנועה יש לי חברים מכל הארץ. את אחת החברות הכי טובות שלי הכרתי בתור למקלחת בסמינר מדצ"ים".

סומכים עליי: "פעם בשבוע אני מדריכה פעולה יחד עם עדן ונוי מהשכבה שלי. זו שכבה גדולה, אז לכל אחת יש חניכים שהיא יותר קרובה אליהם. החניכים שלי התחילו השנה חטיבת ביניים, וזה שונה לחלוטין ממה שהם הכירו קודם. אז אני שמחה שהם סומכים עליי ומשתפים אותי בחיים שלהם, לא רק בפעולות אלא גם בבית ספר ובהסעות. יש לי ניסיון, אבל אני קרובה אליהם בגיל בשביל שירגישו בנוח לפנות אליי".

"יצאנו עם החניכים למחנה הקיץ כשכולנו מפונים, וההורים של החניכים שאלו אותי שאלות ובקשות. ופתאום באיזה רגע, הרגשתי שאני מבוגרת, שהאחריות על החניכים היא עליי. ברור שאני לא לבד, ויש רכזים, אבטחה, מרפאה וכולי, אבל ההורים סומכים עליי שהילדים שלהם יחזרו בריאים ושלמים, ושיהיה להם כיף."

פעילות במלון המפונים: "בשבעה באוקטובר התכתבתי עם החניכים שלי כל היום, לבדוק שהם בסדר. הקיבוץ שלנו פונה לטבריה, ושבוע וחצי אחרי הפינוי רכז הקן שלי, אגם, הציע שנעביר פעילות. הופתעתי מעצם המחשבה, אבל אמרתי שנשאל את החניכים והם היו בעניין. אז עשינו פעילות מעורבבת לכלל החניכים וגם לילדים הקטנים יותר. אני זוכרת שהלכתי אחורה כדי לצלם, ואחת האימהות ניגשה אליי, נתנה לי חצי חיבוק ואמרה 'תודה רבה על מה שאתם עושים'.

"בהמשך היינו במלון בירושלים. היה לנו חדר בקומה מינוס ארבע, שם היינו נפגשים עם החניכים פעם בשבוע ועושים בעצם מה שבא להם באותו רגע. לא הכנו פעולות, כי הרגשנו שזה פחות מה שהם צריכים מאיתנו. היו יכולות להתקיים שיחות עמוקות או משחקים. פשוט היינו איתם".

סבלנות: "למדתי לדחות סיפוקים. את בטיול, חם לך, את רעבה ואת רוצה להתקלח, אבל אז את מסתכלת סביבך ואת מבינה שאת לא היחידה עם הצרכים האלו ושאת חלק ממשהו גדול יותר. למדתי להיות סבלנית".

"בקן אתה יכול להיות פתוח, להראות את הלב שלך"

דרור לוז קנר (12), חניך בשכבה ז', קן כפר סבא חדש ותלמיד בחטיבת ביניים

סוד: "הצטרפתי בשנה שעברה, בכיתה ו'. חברים שלי מהכיתה היו בקן מכיתה ד' והזמינו אותי, אז באתי. לקבוצה שלנו קראו פעם עוגיפלצת, אבל משנה שעברה קוראים לה מאר"ס, וראשי התיבות הם סודיים. השיחות בינינו, וגם הריבים בקבוצה, מלמדים אותי להיות אדם חברתי יותר. גם כשיש ריבים אנחנו תמיד משלימים בסוף".

להיות מי שאני: "אני יכול להיות מי שאני בקן. לפעמים אני מגיע לפני שהפעולה שלי מתחילה ואני לא בוהה בפלאפון אלא יושב ומדבר עם חברים אחרים מהקן. זה לא כמו בבית ספר, שאתה צריך להיזהר מה אתה אומר ולמי. בקן אתה יכול להיות הכי פתוח, להראות את הלב שלך".

המחנה: "הכי נהניתי ממחנה חסמב"ה בקיץ של שנה שעברה. אני לא זוכר את הסיפור, אבל בנינו מערה חשמלית ובלילה היתה תאורה מעומעמת, והיה אפשר לשבת במעגל בשקי שינה ולאכול חטיפים. במחנה השתתפו כל השכבה הצעירה בקן, ולא התנשאתי מעליהם. שיחקתי איתם".

לראות דברים אחרת: "יש לנו שתי מדריכות, רונית ואוריה, הן בכיתה י"א והן נחמדות מאוד. הן גדולות מאיתנו ועברו את מה שעברנו, ויכולות לעזור לנו ולראות דברים אחרת. אני רוצה להדריך כשאהיה גדול, כי חניכים הם חמודים".

רואים אותי: "בשנה שעברה בטיול חורף דיממתי מהאף, כמו שקורה לי לפעמים כשקר. המדריכים לא הסתפקו בלתת לי נייר טואלט, אלא קראו לחובש והם והחניכים שאלו אותי אם אני בסדר כל הזמן. הרגשתי שרואים אותי".

100 השנים הבאות: "אני מצפה למחנה העפלה, שאמור להתקיים בחופש הגדול של השנה הזאת. אני מאחל לתנועה שתהיה כתבה כזאת גם כשהיא תחגוג 150 ו-200 שנה".