יום אחד לא מזמן, במהלך מעבר דירה, אימא שלי כתבה בהודעת ווטסאפ משפחתית: "על כלב כמו שלי מבקשים באי-ביי 125 דולר". 550 שקלים? נשמע די הרבה עד שהתברר שכלב העץ הוא מעשה ידיו של הפסל פרנק מייסלר. אימא רכשה אותו כסטודנטית ב-1977, והוא היה בבית מאז שאני זוכרת את עצמי. מה לפסל שיצר חמש אנדרטאות להנצחת ה"קינדר טרנספורט" ולפסלון של כלב מעץ? בגלריה "פרנק מייסלר" ביפו העתיקה נמצאה התשובה.

את הגלריה ובית המלאכה מנהלת מאז מותו של מייסלר ב-2018, בתו מרית מייסלר בר (51), שממשיכה את דרכו האומנותית, אבל בדרכה שלה (על כך בהמשך).

כל אנדרטה היא תחנה במסעם של הילדים

פרנק מייסלר נולד בדנציג, פולין, ב-1925. ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, כשהיה בן 13, נפרד מהוריו ונשלח  ב"קינדר טרנספורט" – מבצע ההצלה של כעשרת אלפים ילדים יהודים מאזורי הכיבוש הגרמני, שנשלחו לבריטניה והיו לפליטים. מייסלר התגורר אצל קרובי משפחה בלונדון, למד בתיכון פרטי לבנים ולאחר מכן למד אדריכלות באוניברסיטה, ואף השתתף בתכנון נמל התעופה הית'רו. את הוריו לא ראה מאז שנפרדו. ב-1953 נישא לבתיה (פיליס) הוכמן ועלה בעקבותיה לארץ ב-1960.

את בית המלאכה ביפו העתיקה הקימו בני הזוג בשנות ה-60 של המאה שעברה, כשעיריית תל אביב הציעה לאומנים דירות בחכירה, כדי שיחיו את השכונה שהייתה אז זנוחה ומדורדרת. "ההורים שלי מכרו את דירת שני החדרים במרכז תל אביב", מספרת מייסלר בר, "וחכרו שתי דירות: האחת היא בית ילדותי והשנייה היא בית המלאכה הישן".

בבית המלאכה הזה יצר מייסלר פסלונים ופריטי יודאיקה שנמכרו בהצלחה כמתנות: "אפשר לומר שהתהילה של אבא שלי הגיעה ממתן מענה לצורך של ארגונים או אנשי עסקים לתת לתורמים או למנהיגי עולם מתנות יוקרתיות, בדגש על הפסלונים היהודיים ציוניים שלו". כדוגמה היא מביאה את "כדור ירושלים" שיצר אביה על פי תפיסה מימי הביניים שמדמה את ירושלים לכדור בין שלוש יבשות. הכדור הוענק כמתנה בין השאר למרגרט תאצ'ר ולמלך חוסיין.

מייסלר עצמו העניק את "כדור ירושלים" לנסיך צ'רלס (כיום מלך בריטניה), "במהלך ארוחת ערב ב-2005, כשעיריית לונדון העניקה לאבא אות כבוד על האנדרטה הראשונה בסדרת האנדרטאות שיצר".

האנדרטה, "קינדר טרנספורט – ההגעה", ממוקמת מחוץ לתחנת הרכבת ברחוב ליברפול בצפון מערב לונדון, שהייתה התחנה האחרונה במסע ההצלה של הילדים. ארבעה עומדים בקצה פסי רכבת, ילדה אחת יושבת על מזוודה. לרגליהם מונח כינור ומשני הצדדים מוטבעים שמות המקומות שמהם הגיעו הילדים.

גם ארבע האנדרטאות הנוספות שיצר מייסלר – בדנציג, עיר הולדתו בפולין; בברלין ובהמבורג בגרמניה; וסמוך לרוטרדם בהולנד – הוזמנו ונוצרו בין 2005 ל-2015, "מתוך שיתופי פעולה בין ארגונים יהודיים העוסקים בזכר השואה, קהילות יהודיות ועיריות". כל אנדרטה מסמלת שלב אחר במסע של הילדים.

האנדרטה בדנציג, "העזיבה", ניצבת בתחנת הרכבת שבה מייסלר ראה את הוריו בפעם האחרונה. קבוצה של ילדים, בנים ובנות, נושאים מזוודות ותיקים. לצוואריהם שרשרות עם המספרים המזהים שניתנו להם,  ולרגליהם כינור.

האנדרטה בברלין, "רכבות לחיים-רכבות למוות", ניצבת מחוץ לתחנת הרכבת פריד שטראסה, התחנה השנייה בדרכם של הילדים לבריטניה. כאן, ילדים בשתי קבוצות עומדים בגבם זה לזה. קבוצה אחת, בן ובת, מסמלת את הילדים שניצלו ב"קינדר טרנספורט"; וקבוצה שנייה, בשחור, את מיליון וחצי הילדים שנספו בשואה. גם כאן מזוודות וכינור.

האנדרטה, "ערוץ מעבר לחיים", ניצבת בעיר הנמל הוק-ואן הולנד, הסמוכה לרוטרדם, שממנה יצאו הילדים באוניות לבריטניה. באנדרטה זו חמישה ילדים צופים לעבר הים, וילד אחד יושב מהורהר בגבו אליהם, נשען על מזוודה.

האנדרטה, "העזיבה הסופית", האחרונה שיצר מייסלר, ניצבת בכיכר דאג המרשלד בהמבורג, וגם בה שתי קבוצות ילדים, מזוודות ופסי הרכבת. אך כאן הם מחליפים ביניהם מבטי פרידה.

"אבא שנא את יום השואה"

למרות העיסוק בהנצחה, "אבא שנא את יום השואה", מפתיעה בתו. "הוא הרחיק את עצמו מהנושא ככל האפשר ולא דיבר איתנו על זה בכלל. בגיל יחסית מבוגר, שישים או משהו כזה, חבר שכנע אותו להצטרף אליו למסע שורשים בפולין ובגרמניה. במסגרת המסע אבא ביקר בבית המשפחה שלו בדנציג. אבל את המסע הוא עשה עם החבר ולא איתנו".

אחרי המסע, היא מוסיפה, אביה החליט לכתוב ספר זיכרונות על ילדותו בדנציג, השתתף בסדנת כתיבה, ופרסם ב-1996 את הספר "על הוויסלה הפונה למזרח" – "ספר מלא באנקדוטות מצחיקות על סבא רבא ודוד שלו, סיפורים שלא הכרתי לפני כן. אפשר לומר שכל תהליך ההתקרבות שלו לנושא השואה היה מחוץ למשפחה".

האנדרטאות זיכו את מייסלר בהערכה רבה ובכיבודים: "כל הסרת לוט של אנדרטה וכל אות כבוד שאבא שלי קיבל נסענו כל המשפחה לטקס. אבא זכה בפרס הגרמני המקביל לפרס ישראל, וזה היה הפרס הגבוה ביותר שקיבל לא גרמני. אחרי מותו הזמינו אותנו לטקס בדנציג, שבמהלכו קבעו שלט על בית ילדותו המשוחזר, ובו מצוין כי זהו בית ילדותו של הפסל המפורסם פרנק מייסלר".

הכלב? משאריות של רהיטים

מייסלר בר, מעצבת תעשייתית בוגרת "בצלאל", שעבודותיה מוצגות בתערוכות ובמוזיאונים יהודיים, ממשיכה את דרכם של הוריה. נפגשנו בגלריה ביפו, וכמובן עלתה השאלה איך בכלל הגיע אביה, שהיה אדריכל בהכשרתו, ליצור פסל של כלב מעץ. "בשנות ה-70 אבא עוד עסק באדריכלות", היא מספרת, "וכמו לא מעט אדריכלים בנה רהיטים מהצד. משאריות הרהיטים – עור ועץ – הוא הכין פסלונים של חיות. אפשר לראות בכלבלב מוטיבים שילוו את עבודתו כל חייו: הבחירה בבעלי חיים, ההומור והתנועתיות". (הכלבלב של אימא באמת יכול להזיז את הראש למעלה ולמטה).

הסדרה הראשונה של בעלי החיים, והאהובה עליה, הייתה עשויה מעץ ועור יקרים יחסית. "בהמשך אימא שלי, שהייתה אשת העסקים והכוח המניע מאחוריו, הציעה לו לעבור לסדרות יותר גדולות ובחומרי גלם זולים יותר". (אם כך, הכלבלב של אימא הוא כנראה מהסדרה השנייה).

עקב קשיים כלכליים, ובזכות עצה שקיבל מגיסו, עבר מייסלר מיצירת פסלוני עץ ליצירת פסלים ממתכת – חומר שמשדר יוקרה. אל הסדרות של פסלוני בעלי החיים הוא הוסיף דמויות אנושיות וחפצי יודאיקה, ופיתח טכניקות ייחודיות. העסק עלה ופרח.

"לא יכולתי לסגור את מפעל החיים של ההורים"

גם מייסלר הבת, שגדלה בבית המלאכה מילדותה, החלה כמעצבת ליצור חפצי יודאיקה, "אבל שונים לחלוטין משל אבא. אפשר לומר שאימא שלי בעלת השכל הישר 'הסלילה' אותי. היא אמרה לי: 'תעשי חפצי יודאיקה אבל כמו שאת אוהבת, לא כמו אבא שלך'".

כשהתגוררה בניו יורק ראתה "יהודים שרוצים חפצים יהודיים, אבל לא בהכרח את הסמליות והקישוטיות שיש בחפצים האלו בדרך כלל. אני אהבתי דברים יותר מודרניים. כך נולדה סדרת המזוזות שעשיתי מבטון, וכך נולד העסק שלי ceMMent. כיום מקובל לשלב בטון בעיצוב הבית, אבל ב-2006 זה היה חדשני. ומעניין לחשוב שאבא שלי לא הסליל אותי לזה בכלל".

כששבה לארץ, שני העסקים, של אביה ושלה, פעלו זה לצד זה, "אבל כשאבא נפטר ב-2018, בגיל 92, עמדנו אחותי הגדולה מיכל ואני בדילמה. היא רצתה למכור ואני החלטתי שאני לוקחת את גלריה 'פרנק מייסלר' על עצמי: 40 עובדים, תהליכי ייצור מורכבים, חומרי גלם ספציפיים, חובות ועוד דברים שלא הייתי יכולה לחשוב עליהם".

הפתעת את עצמך בהחלטה הזו?
"כן. אילו שאלת אותי כמה שנים לפני כן הייתי אומרת שאין מצב. אני בונה את המותג שלי והחומרים והגישה שלי כל כך שונים משלו. אבל לא יכולתי לסגור את מפעל החיים של ההורים שלי. העסק היה הבייבי שלהם. הם נפרדו כזוג והמשיכו לנהל את העסק ביחד. אני, גם כשהתחתנתי, נשארתי רק מייסלר, וגם הילדים שלי, אדם ורומי, הם מייסלר נוסף על בר, שם המשפחה של בעלי ואבא שלהם. מייסלר מבחינתי זאת מורשת. בגרמנית מייסלר זה סתת. האומנות שם".

"האובייקטים שאבא יצר אבל עם לוק מודרני"

בבית המלאכה היא הוסיפה לסדרות הפסלונים של אביה וחפצי היודאיקה שלה עבודות חדשות המשלבות מאפיינים מהטכניקות של שניהם. למשל קולקציה ש"מקורה בטקסטורה שאבי עבד איתה המון והייתה משמעותית עבורו עד כדי כך ששילבנו אותה במצבה שלו. אני לקחתי אותה, השתמשתי בטכניקה שלו, אבל הדימויים הם מחיי – כמו הילדים שלי וסצנות מחיי היומיום ביפו".

היא חוללה שינוי משמעותי נוסף: "חשבתי לעצמי שהעולם היום יותר של פופ, אנשים אוהבים צבע, אז למה להסתפק בכסף וזהב? למשל ההיפופוטם שהפכתי ללבן עם נגיעות זהב עדיין משעשע כמו המקור, אבל הוא משהו אחר לגמרי; וכך גם האריה בשחור סמי-מט, או השור האדום והכסוף. אלו אותם אובייקטים מצחיקים, קישוטיים, שאבא שלי יצר, אבל עם לוק מודרני לחלוטין. משהו שאנשים שלא היו קונים את הפסלונים המקוריים, יקנו. גם למזוזות שלי, שהתחילו בבטון חשוף, הוספתי צבעים".

לפעמים הדימויים החדשים מגיעים מהלקוחות עצמם: "אחד הלקוחות הוותיקים ביקש ממני פסלון של לביאה בשביל אישתו, במקום האריה, אז עשינו פסלון של לביאה שהכנסנו לקטלוג באתר".

"את צבא של אישה אחת"

ניהול העסק – בית מלאכה וגלריה – לא פשוט. ב-2020, אחרי שרכשה את חלקה של אחותה, העסק היה כולו בידיה. "ואז פרצה הקורונה. לפני כן עוד הספקתי לבנות אתר חדש, ולחשוב על שווקים חדשים, כי הגלריה חזקה בשוק האמריקאי והאירופי, ולמרבה האירוניה תכננתי הרחבה לשוק הסיני".

עקב המשבר הכלכלי שגרמה המגפה, נאלצה להחליט "את ההחלטה הכי קיצונית שיש – פיטרתי את כל העובדים. חלקם עבדו 30 שנה בגלריה, אבל לא הייתה לי ברירה. עד היום אני מחזירה הלוואות שלקחתי בזמן הקורונה.

"נותרתי עם נכס ענק של 450 מטר רבוע, עסק גדול שנדרשתי לבנות מחדש, כשאני לא תלויה באף אחד שמכיר את העסק וצריכה לנכס אותו בידיים וברגליים. אין בורג שאני לא יודעת לאיזו מגירה הוא שייך; אין תבנית שאני לא יודעת של מה היא".

"סביב התחנה בלונדון יש תוכניות לפיתוח עירוני וארגון בריטי-יהודי עוסק בהשארת האנדרטה גם לאחר השינוי. לשמחתי מערבים אותי בשאלות הללו. הייתה מחשבה למקם את האנדרטה כך שעוברי אורח לא יוכלו לראות אותה מקרוב. אמרתי להם שזה חבל כי יש בה כל כך הרבה פרטים"

מייסלר בר מספרת שצמצמה הוצאות ועברה לגלריה וסטודיו קטנים יותר. "ב-2023 החזרתי כמה עובדים. בניתי צוות קטן ושינינו את מנגנון הייצור מייצור המוני לייצור של מלאי מצומצם או הזמנות ידועות מראש. הקיץ היה טוב, החלטתי לעבור לגלריה יותר גדולה, ואז פרצה המלחמה; ושוב, כמו בקורונה, השמיים נסגרו. רק שהפעם זה משבר לאומי ולא עולמי. לא הספקתי לפתוח את הגלריה. הייתי יושבת שם לבדי ימים שלמים, או פותחת בתיאום מראש. גם מלחמת רוסיה-אוקראינה משפיעה עלינו, כי השוק הרוסי סגור בפנינו, וגם החלטתו של הנשיא טראמפ על המכסים. אם הלקוחות האמריקאים שלי יצטרכו לשלם 17% מכס, אני לא בטוחה שהם ישלמו".

וגם לאנדרטאות צריך לדאוג: "סביב התחנה בלונדון", היא מספרת, "יש תוכניות לפיתוח עירוני וארגון בריטי-יהודי עוסק בהשארת האנדרטה גם לאחר השינוי. לשמחתי מערבים אותי בשאלות הללו. הייתה מחשבה למקם את האנדרטה כך שעוברי אורח לא יוכלו לראות אותה מקרוב. אמרתי להם שזה חבל כי יש בה כל כך הרבה פרטים".

בלי תמיכת בעלה, עמר בר ("בעל ואדריכל מדהים"), לא הייתה לוקחת על עצמה את העסק: "עד היום, בנקודות הכי נמוכות הוא אומר לי: 'את צבא של אישה אחת. את מזיזה הכול'".

פרנק מייסלר התראיין לסרט "קינדר טרנספורט – מסע לחיים" שהפיק ה-BBC ב-2012.