המשורר הפולני תדיאוש רוז'ביץ, חבר המחתרת הפולנית שלחמה בכיבוש הנאצי, מתאר באחד משיריו צמה של נערה יהודיה שנרצחה במחנה ההשמדה אושוויץ. "בְּאַרְגָּזִים גְּדוֹלִים / נֶעֱרֶמֶת פְּקַעַת שְׂעָרָן הַיָּבֵשׁ / שֶׁל הַנֶּחְנָקוֹת / וְצַמָּה קְטַנָּה אֲפֹרָה / זְנַבְנַב עִם סֶרֶט / שֶׁמּוֹשְׁכִים בְּבֵית הַסֵּפֶר / נְעָרִים שׁוֹבָבִים" (מוזיאון אושוויץ, 1948, תרגם לעברית רפי וייכרט)
יום הזיכרון לשואה ולגבורה שיצוין השבוע, ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הם פקעת חוטי זיכרון של כאב ושכול, מסובבים, מסובכים וקשורים, בלתי ניתנים להתרה. בימי הזיכרון ובכל הימים שביניהם, קלועים כצמה חוסנם של שורדי השואה, נחישותם וההשראה שהם מעוררים בנו. הם, שבחרו בגבורה, בתקומה ובהמשכיות, וכפי שנכתב על שמשון הגיבור: "וַיָּחֶל שְׂעַר־רֹאשׁוֹ לְצַמֵּחַ…", גם שיערם שב לצמוח. הצמה נקלעה שוב: שורדי השואה עלו ונאבקו על קוממיות ישראל, הקימו משפחות והשתתפו בבניין הארץ והמדינה.
כ-120 אלף שורדי שואה חיים כיום בישראל. עתה, כשהשיבה זרקה בהם, והאתגרים הרפואיים, הרגשיים והכלכליים, מכבידים על חייהם – זוהי חובתנו המוסרית וזכותנו הערכית, כחברה, לאפשר להם קיום בכבוד ולסייע בשיפור איכות חייהם.
לפי נתונים המתפרסמים מעת לעת, עולה כי בין רבע לשליש מכלל שורדי השואה הללו מתקיימים מקצבת זקנה והשלמת הכנסה בלבד. בחלוף הזמן ועם התבגרותם, צרכיהם של ניצולי השואה משתנים וגדלים. מצבם הרפואי הופך מורכב יותר ויותר.
מדינת ישראל, ועידת התביעות וגורמים שונים במגזר החברתי, לרבות תורמים פרטיים וגופים פילנטרופיים שונים, פועלים רבות לטפל ולצמצם, ככל שניתן, את מצוקותיהם. במסגרת מאמצים אלו, ומזה שנים רבות, הקרן לרווחת נפגעי השואה פועלת כעמותה, המעניקה מגוון אפיקי סיוע לניצולי שואה לרבות סיוע רפואי, סיוע חברתי וסיוע חומרי-כלכלי. אך צריך וניתן לעשות יותר. על המדינה לתעדף את ניצולי השואה ולדאוג לכך שיחיו בכבוד וברווחה מרבית בשנים שנותרו להם.
הם צריכים אותנו לידם, במיוחד עכשיו. סיפורו של משה, ניצול שואה יליד יוגוסלביה, בן 90 מירושלים, הוא סיפור אחד מיני רבים. בגיל מתקדם זה, משה יושב מרבית הימים ספון בסלון דירתו הצנועה, מול מסך הטלוויזיה, מתקשה מאוד בתנועה, זקוק לאוזן קשבת ולחברה, וכן לסיוע בקניות, טיפול במסמכים ובסידורים השונים. חלון ההזדמנויות הולך ומצטמצם מיום ליום, ניצולי השואה לא יכולים לחכות למחר. זה הזמן לטפל בכאביהם, לסייע להם כלכלית, להפיג את בדידותם – כל מעשה כזה הוא מעשה של אור.
רוז'ביץ' נוגע במילותיו המדויקות בכאב ובחשיבות הדרמטית של המפגש עם השורדים: "רָאִיתִי: / עֲגָלוֹת וּבָהֶן אֲנָשִׁים כְּרוּתִים / שֶׁלֹּא יִוָּשְׁעוּ לְעוֹלָם …אֲנִי מְחַפֵּשׂ מוֹרֶה וְרַב אָמָּן / שֶׁיָּשִׁיב לִי אֶת הָרְאִיָּה וְהַשְּׁמִיעָה וְהַדִּבּוּר / שֶׁיַּעֲנִיק בַּשֵּׁנִית שֵׁם לִדְבָרִים וּמֻשָּׂגִים / שֶׁיַּבְדִּיל בֵּין אוֹר לְחֹשֶׁךְ"
במפגש עם שורדי השואה בשנה וחצי האחרונות, ניכר שזיכרונות הזוועה והתופת מתקופת השואה מהדהדים ביתר שאת על רקע אירועי 7 לאוקטובר והמלחמה המתמשכת. גם העובדה שישנם עדיין 59 חטופים חטופים במנהרות החמאס, מפגישה אותם, ואת כולנו עם תהומות החושך של האנושות.
החטופים עדיין נמצאים שם, בעזה, בחשיכה, בגיהנום. יום הזיכרון לשואה ולגבורה מחייב אותנו כעם גם להישיר מבט גם לתהום הזו, אליהם, ולעמוד בחובה שלנו כלפיהם.
שכולם יחזרו אלינו.
שכף ידינו תיגע בכף ידם.
שהרוח תפרע את שערם.
שהאור יאיר בעדם.
שנוכל להבדיל בין חושך לאור.
*
תמר כהן שמאי היא מנכ"לית הקרן לרווחת נפגעי השואה ובתו של יצחק כהן ז"ל, ניצול הפרהוד – פוגרום שנעשה ביהודי בגדד בהשראת ובהשפעת הנאצים
