"ניצולי השואה במצבים פסיכיאטריים בישראל הוזנחו, נשכחו ואושפזו, חלקם למשך עשורים, בלי שמישהו טרח להכיר את סיפוריהם ומאיפה הם באו", אומרת ל'דבר' ההיסטוריונית ד"ר רקפת זלשיק, מחברת הספר "עד נפש: מהגרים, עולים, פליטים והממסד הפסיכיאטרי בישראל". לפי זלשיק, הקושי של מערכת בריאות הנפש לטפל בניצולי השואה נבע מחוסר ההבנה המוחלט שהיה אז לגבי השפעת טראומה על נפש האדם ולגבי הצרכים של אנשים שחוו טראומה.

"תסמונת מחנות הריכוז"

אחד הראשונים שניתח את התסמינים שחוו ניצולי השואה במושגים פסיכואנליטיים היה אנטוני קפינסקי, פסיכיאטר פולני נוצרי ששרד את מחנה הריכוז הספרדי מירנדה דל אברו. ב-1970 כתב: "לכל אדם 'איי זיכרון קטנים' משלו, והללו נוכחים אף בניגוד לרצונו. אותם איים יכולים להיות מגוונים: גדולים או קטנים, יפים או מכוערים. הם מלווים כל מצב רוח או סיטואציה, לעיתים חוזרים ומופיעים בלי כל סיבה. עבור אסירים לשעבר, חוויותיהם מהמחנות מהוות אי גדול, גדול כל כך שהוא לא מאפשר להם לראות את שאר העולם, וגורם לאיים הקטנים להיראות לא חשובים. האי עצמו נהיה נקודת ההתייחסות המרכזית בחייהם שלאחר המחנה. הוא שינה את גישתם לחיים, את מדרג הערכים שלהם, את יחסיו עם אנשים ואת מטרותיהם לחיים. הוא חוזר ומבקר בחלומותיהם בעקביות מייסרת. בלתי אפשרי לעזוב את האי הזה".

פליטים וניצולי שואה מגיעים לנמל חיפה, יולי 1946 (צילום: זולטן קלוגר, מתוך אוסף התצלומים הלאומי)

הקליניקה של קפינסקי בקרקוב הייתה אחד המקומות היחידים בעולם שהנגיש טיפול רפואי ופסיכולוגי מותאם לניצולי שואה. יחד עם הרופא סטניסלב קלודזינסקי, קפינסקי ייסד את כתב העת 'מדיקל ריוויו – אושוויץ' שפרסם בין השנים 1961 ל-1991 גוף ידע מעמיק על הפגיעות הייחודיות שחוו שורדי מחנות הריכוז. השניים קידמו גם הגדרה מקצועית של "תסמונת מחנות הריכוז", שמתאפיינת בחולשה גופנית ומחשבות טורדניות על המחנות עד כדי שבר מהעולם שמסביב.

הלומי הקרב מווייטנאם

כיום רווחת התפיסה שלפיה חוויה טראומטית משאירה צלקות בנפש שמתבטאות בצורות רבות ומשתנות. את החוזרים משבי חמאס בתי החולים קולטים בחזרתם לישראל עם צוות מומחי בריאות הגוף והנפש שיוכלו לתת מענה לצרכים הפיזיים והנפשיים, שברור לכול שיהיו להם בעקבות הטראומה שהם עברו.

אבל התובנה הזאת חדשה יחסית. העבודה של קפינסקי וקלודזינסקי הייתה פורצת דרך וגישתם לא הייתה נפוצה. לפי זלשיק, רוב הרופאים באירופה ובישראל שטיפלו בניצולי שואה בשנות ה-50 וה-60 "לא בדיוק התייחסו למצבם הנפשי". תסמונת פוסט-טראומטית עדיין לא הוכנסה לספר האבחנות הפסיכיאטריות. היא נכנסה רק ב-1980 בעקבות חוויותיהם של חיילים אמריקאים בווייטנאם. המושג "טראומה" כן הוטבע כבר, בידי פסיכיאטרים אירופאים שתיעדו מצבי פסיכוזה בלוחמים במלחמת העולם הראשונה. אבל התופעה נחשבה אז לטווח הקצר בלבד.

מנגנון הפיצוי לניצולי שואה שהקימה גרמניה על בסיס חוק קיים לפיצויים להלומי קרב אפשר תביעות על בסיס נזקי גוף ונפש, אך הפסיכיאטרים הגרמנים שהתובעים פנו אליהם לחוות דעת נהגו לקבוע כי אם הבעיות הנפשיות המשיכו יותר מחצי שנה לאחר האירוע הטראומטי, הבעיה לא יכולה להיות תוצאה של הטראומה, וכנראה הייתה קיימת גם לפניה.

ישראל לפני ואחרי משפט אייכמן

בישראל, שקלטה יותר מ-370 אלף ניצולי שואה עד סוף 1952, "הייתה הדחקה של מה שקרה בשואה", אומרת זלשיק. "עד משפט אייכמן לא בדיוק דיברו על הטראומה האישית שעברו ניצולי השואה. דיברו על טראומה קולקטיבית, על ההליכה כצאן לטבח מול סיפורי גבורה של פרטיזנים ומורדים. אבל רוב הרופאים לא קישרו את מצבם הנפשי של ניצולי השואה לטראומה שהם עברו. לא אמרו, 'בן האדם הזה איבד את כל הילדים שלו, לא פלא שנטרפה דעתו'".

ד"ר רקפת זלשיק. "לא אמרו: 'בן האדם הזה איבד את כל הילדים שלו, לא פלא שנטרפה דעתו'" (צילום: אלבום פרטי)

עד שנות סוף שנות ה-60 אפילו לא היה נהוג לרשום בתיק הרפואי של מטופל שהוא ניצול שואה. "זה נחשב לא רלוונטי לטיפול הרפואי. הכירו שהיה מי שחלה בשחפת כי היה במחנות, ומי שאיבד יד כי נאצי עשה לו משהו. אבל זה לא הוביל לרחמים ולא לסוג אחר של טיפול". וכך גם פגועי הנפש. "החברה פחדה מניצולי השואה, חשבו שהם חולים, שהם נכים, שהם פסיכים. מי שגדל בשנות ה-50 וה-60 מספר שברחוב שלו הייתה 'המשוגעת' או 'המשוגע', שצעקו בלילה, או הסתובבו מלוכלכים ומוזנחים, והורים אמרו לילדיהם, 'הם באו מהמלחמה'. זה נחשב בעיקר נטל על מדינה צעירה ללא כסף שצריכה לטפל בכל הנכים האלה בגוף ובנפש". עד להקמת מרכז אלה, העמותה הראשונה בתחום, ב-1979, לא הונגשו בכלל טיפולים פסיכולוגיים לעיבוד אובדן וטראומה, מה שידוע כיום שמונע הידרדרות במצב הנפשי של אנשים עם רקע טראומטי.

יחיאל די-נור, ק. צטניק, מעיד במשפט אייכמן. "החברה פחדה מניצולי השואה, חשבו שהם חולים, שהם נכים, שהם פסיכים" (צילום: ויקיפדיה)

כך נוצר מצב שבו אושפזו מספר לא ידוע של ניצולי שואה במחלקות פסיכיאטריות ברחבי הארץ. "לא היה יחס מיוחד, אז גם לא היה תיעוד", אומרת זלשיק. לפי מחקר שפרסם ד"ר הלל קליין, שורד מחנה הריכוז פלאשוב ואחד מהפסיכיאטרים היחידים בישראל שעסק במצבם הנפשי של ניצולי שואה, ב-1963 שהו רק במחלקה פסיכיאטרית אחת בהדסה לא פחות מ-90 ניצולי שואה. "ייתכן שהסיבה שלא היה עד כה ניסיון רציני לחקור את אסירי המחנות לשעבר היא רצונם של פסיכיאטרים, סוציולוגים וגורמי ממשלה לעזור לשורדים להיקלט למולדתם החדשה, במקום לצלול לעבר הטראומטי רווי האימה וההרס. לא רק עבורם, אלא גם עבור יהודי היישוב", כתב קליין בכתב העת 'ג'נרל פסיכיאטרי' ב-1963.

קליין זיהה כי העיסוק הציבורי בשואה שהתלווה למשפט אייכמן הציף תחושות חרדה, בדידות, חוסר אונים ודיכאון בקרב ניצולי שואה מטופלים פסיכיאטריים, וגם בקרב ניצולים שהיו עד אז במצב נפשי תקין כביכול. קליין ציין כי מטופלים רבים סבלו מפסיכוזה, פרנויה, דיכאון, התבודדות חברתית וערך עצמי נמוך, והוסיף כי רובם לא התאשפזו מרצון ולא הראו רצון להחלים.

חשיפת 'מעריב' והקמת ההוסטלים

רק ב-1999 פורסמה לראשונה ספירה רשמית, שלפיה מאושפזים 725 ניצולי שואה במוסדות הפסיכיאטריים ברחבי הארץ, רובם גלמודים ומאושפזים יותר משנתיים על רקע מחלות שנגרמו או הוחרפו בשל טראומת השואה. את הספירה ביצעה ועדה ציבורית בראשות השופט יעקב בזק. המלווה המשפטי של הוועדה, פרופ' שחר אלדר, זוכר שבמהלך פעילות הוועדה, מספר ניצולי השואה המאושפזים במחלקות השונות עודכנו בתדירות גבוהה בעקבות פטירות רבות. הוועדה הוקמה לאחר שב'מעריב' פורסמו טענות חריפות כי המדינה גוזלת את כספם של ניצולי השואה המאושפזים. הוועדה הכחישה את הטענות, אך דרשה מהמדינה לשפר את תנאיהם של אותם ניצולים מאושפזים. "הוועדה הוקמה כדי לסייע למאושפזים", אומר אלדר, "אבל הם היו כבר מבוגרים, ורובם אפילו לא זכו לראות שיפור".

הכניסה למרכז לבריאות הנפש שער מנשה. "חלק מהדיירים אינם מתעניינים כלל בסביבתם" (צילום: דוד טברסקי)

המדינה ומשרד התביעות הקימו ב-1997 שלושה הוסטלים לניצולי שואה בתוך בתי החולים הפסיכיאטריים לב השרון, באר יעקב ושער מנשה. מרחבי המגורים נועדו לתת מענה לצורכיהם הייחודיים של מטופלי נפש ניצולי שואה, שבתקופה הזאת כבר התחילו להזדקן. לפי חומרי יח"צ של שער מנשה, "חלק מהדיירים אינם מתעניינים כלל בסביבתם, יש התנתקות והסתגרות בעולמם, עקב כך גוברת תחושת הבידוד והידרדרות במצב הנפשי". בהתאם, בית החולים תיאר מדיניות טיפול של תמיכה חברתית ורגשית בדגש על המשך פעילות ותפקוד ועידוד קשרים משפחתיים.

אבל לא כולם עברו להוסטלים, וב-2013 התריע בתקשורת פרופ' יורם ברק מאברבנאל על ניצולי שואה שמעבירים את סוף חייהם בסבל במחלקות סגורות בתנאי אשפוז מחפירים. "יש חולים שמפחדים לישון במיטה", אמר ברק לערוץ 12, "כי הרעש של המזגן מזכיר להם את תאי הגזים, והם חושבים שמחדירים ציקלון בי לחדרים. אז הם ישנים במסדרון על כורסאות. הם נפגעו מעצם היותם יהודים, איפה אחריות המדינה?"

"כל עוד יש חטופים בשבי, הטראומה עוד מתרחשת"

האם החברה למדה לקח כלשהו מהזנחת צורכיהם הנפשיים של ניצולי השואה? ד"ר עינת יהנה, ראש תחום השיקום במערך הבריאות של מטה משפחות החטופים ומרצה בכירה לפסיכולוגיה במכללה האקדמית תל אביב-יפו, מתנגדת נחרצות להשוואה בין החוזרים מהשבי לבין ניצולי שואה. למרות זאת, היא מודה שקיימים קווי דמיון בין הצרכים הנפשיים של שורדי סוגים שונים של שבי, וחושבת שהטיפול הפסיכולוגי וההכרה הציבורית שניצולי השואה לא קיבלו ושורדי השבי כן יכולים לסייע בהחלמתם.

ד"ר עינת יהנה. "בני משפחות החטופים והשבים עסוקים בהסברה אינטנסיבית בארץ ובעולם כחלק מהמאבק להשבה, ועבור רבים מהם המהלך הזה הוא תראפויטי" (צילום: פאולינה פטימר)

"טיפול שבו יש מטפל שמקשיב הוא מקום ראשוני מאוד חשוב שמעניק לשורדים את 'פונקציית העד'", מסבירה יהנה. "אדם שנוכח ושומע על הזוועות, מנכיח ומתקף את החוויה (שאכן קרתה, שהרגשות של האדם, הסימפטומים וכדומה מובנים בהקשרם). זה תנאי הכרחי של הכרה סביבתית-חברתית במה שאדם עבר. כיום למשל, בני משפחות החטופים והשבים עסוקים בהסברה אינטנסיבית בארץ ובעולם כחלק מהמאבק להשבה, ועבור רבים מהם המהלך הזה הוא תראפויטי, לעיתים יותר מלשבת על ספת הפסיכולוג".

שורדת השבי לירי אלבג בכיכר החטופים. "כדי שיהיה ריפוי אמיתי, ההכרה צריכה להיות לא רק ברמת הפרט, אלא גם מצד המדינה" (צילום: פאולינה פטימר)

ההכרה בטראומת השבי היא תנאי הכרחי להחלמה, אבל לא תנאי מספק. "כדי שההכרה תהפוך לטיפול אמיתי, לריפוי, צריכים לקרות עוד כמה דברים. קודם כול, שהשירותים יהיו זמינים ונגישים. אחר כך, שהם יהיו מותאמים למה שהאנשים באמת עברו — כולל פוסט-טראומה וטראומה מורכבת, פגיעות פיזיות וקוגניטיביות, שאלות של זהות, בושה, אובדן שליטה. ובסופו של דבר, שהליווי יהיה מתמשך — לא מוגבל לזמן קצר או תלוי בוועדות או בזכאות טכנית".

אבל לדעתה גם כל זה לא מספיק. "כל עוד יש חטופים שעדיין לא שבו, רבים מהשבים ומהמשפחות בכלל לא פנויים לטיפול. הם נאבקים עבור האחים והאחיות הביולוגיים והפסיכולוגיים שלהם שעדיין שם.  במובן הזה, הטראומה עוד מתרחשת. השיקום מושהה.

"ויש גם שאלה מוסרית רחבה יותר: כדי שיהיה ריפוי אמיתי, ההכרה צריכה להיות לא רק ברמת הפרט, אלא גם מצד המדינה, שצריכה להכיר באחריות שלה על ההפקרה, על ניהול משבר החטופים, על החזרתם או אי-החזרתם, וגם על מה שקורה אחר כך. החוזרים מהשבי אינם חוזרים אל חיים רגילים. הם חוזרים עם גוף חבול, נפש פצועה — ואל תוך חברה שגם היא פצועה. כדי שיקבלו את מה שמגיע להם, לא מספיק להעביר תקציבים או להצהיר על כוונות. נדרשת אמפתיה עמוקה לחוויות שעברו, ומחויבות מוסרית בראש ובראשונה להחזיר את כל 59 החטופים, החיים והחללים. זה תנאי מקדים לשיקום שלהם ושלנו".