שורדי השואה החיים כיום היו ברובם ילדים ואפילו תינוקות בתקופת מלחמת העולם השנייה, אך הטראומה טבועה בהם. שבעה באוקטובר והמלחמה הנמשכת נחווים אצלם בעוצמה. "הגוף זוכר, גם כשהמוח לא רוצה", אומר ד"ר דרור גולן, המנהל הקליני הטיפולי של עמותת "עמך". הוא פוגש את הטראומה שלהם יום יום; במרפאות, במועדונים, בקבוצות השיח, וברגעים האינטימיים שבהם הטראומה הישנה מבצבצת. "גם מי שהיה תינוק, אומנם לא זוכר, אבל חווה את הטראומה", אומר גולן, "ויש לכך ביטויים עמוקים מאוד גם בגיל 90".

"השכול של היום ושל פעם מתערבב"

"מאז שבעה באוקטובר המצב מאוד החמיר", הוא אומר. "מפרוץ המלחמה אנחנו נמצאים במצב שאנחנו, אנשי הטיפול, מגדירים אותו 'אקלים טראומטי'. עבור ניצולי שואה האקלים הזה יכול לעורר גם איזשהו סוג של מה שנקרא רה-טראומטיזציה (טראומה מחודשת) – התעוררות של רכיבים טראומטיים שמושפעים ומתערבבים לא רק עם הטראומה שהם עברו אז, אלא גם עם זו של עכשיו".

במה זה מתבטא?
"זה מתבטא בחוויה הפיזית – הפיצוצים, האזעקות, הידיעות, המראות – ומגיע גם עמוק יותר לזיכרון השרירים של החוויה הנפשית, הרגשית, של החיים בתקופת מלחמה, של חיים תחת סיכון. אובדן או ערעור של תחושת הביטחון במלחמה מתמשכת מעמיד אותם בסיכון לטריגרים ולהתפרצות של סימפטומים פוסט-טראומטיים. חלק מהמטופלים נכנסו לחרדה עמוקה. היו מטופלים שהפסיקו לישון, אחרים הסתגרו. חלק חזרו לדבר בשפה של אז – יידיש, רוסית.

ד"ר דרור גולן. "הניצולים הגיעו לארץ מתוך תחושת הצלה, וכשהיא מתערערת, זה מאוד מאוד עמוק" (צילום: אלבום פרטי)

"מאז שבעה באוקטובר, כולנו כישראלים, חווים פחות או יותר, אולי באופנים שונים בסקאלה, את הטראומה – תחושת חוסר אונים, תחושת איום, איבוד תחושת ביטחון. אצל ניצולים זה הרבה יותר רגיש, הרבה יותר טעון. הם הגיעו לארץ מתוך תחושת הצלה, וכשהיא מתערערת, זה מאוד מאוד עמוק. יש פתאום שבר באתוס. אם הניצחון הוא בזה שהגעתי לארץ וכאן אני בטוח, איפה הניצחון עכשיו, כשאני והמשפחה שלי לא בטוחים? שלא לדבר על אלה שחוו שכול ואובדן סביב המלחמה. אנחנו מטפלים גם בקבוצות של סבים וסבתות ששכלו את הנכדים בשנה וחצי האחרונות. השכול של היום ושל פעם מתערבב, זה מאוד קשה".

"תחושת משמעות, כוח חיים"

אבל דווקא מתוך הכאב שהתעורר בעקבות שבעה באוקטובר נולדו, מספר גולן, רגעים מיוחדים: "היו ניצולים שבאו אלינו לא כדי לבקש עזרה. הם אמרו: 'איפה אנחנו יכולים לתת?' הקמנו קבוצות של עזרה לחיילים – סורגות שעשו כובעים וצעיפים, כאלה שהכינו עוגות ועוגיות לחלק בבתי חולים, וקבוצות של ניצולים שביקשו להיפגש עם ניצולים ופצועים. הם באו ואמרו: 'אנחנו רוצים לפגוש שורדים מהעוטף ולהביא להם מהניסיון שלנו בהתמודדות עם טראומה. והפגשנו אותם.

"היה להם חשוב להגיד לניצולי שבעה באוקטובר: 'גם אנחנו עברנו דברים נוראיים, אבל שרדנו. הקמנו משפחה, בנינו מדינה. גם אתם תעברו את זה'. זה היה מאוד מאוד מרגש. היו קבוצות שבהן ניצולי שואה דיברו מול חיילים. אמרו להם: 'אתם צעירים, עברתם זוועה, אבל תזכרו שגם אנחנו עברנו. ואנחנו פה'. זה העניק תחושת משמעות אדירה. עבורם זו לא רק עדות, זו שליחות. והשליחות הזו, בזקנה, היא כוח חיים".

שורדות ושורדי שואה בביקור במחלקת השיקום בבית החולים שיבא. "היו ניצולים שבאו אלינו לא כדי לבקש עזרה. הם אמרו: 'איפה אנחנו יכולים לתת?'" (צילום: באדיבות "עמך")

משמעות היא המפתח בזקנה, לדבריו, ובוודאי בשילוב של ההתמודדות עם טראומה. "זה דבר מאוד מאוד חשוב. אדם שמרגיש שאין לו מה לתרום נסוג, מרפה. ובזקנה, כשהיכולת הפיזית יורדת, כשאדם כבר לא עובד, כשהילדים כבר גדלו, כשהמובנים מאליהם נעלמים, התחושה הזו מתחזקת. לכן דווקא היכולת להיות שם עבור מישהו אחר – מישהו צעיר, פצוע, מבולבל – מחזירה את תחושת הערך. וזה עניין של חיים ומוות".

החרדה של האימא, השקט של האבא

את עמותת "עמך" הקימו לפני כמעט 40 שנה שורדי שואה ואנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש, סביב ההכרה המאוחרת של החברה הישראלית בצרכים הנפשיים והחברתיים של השורדים. העמותה מעניקה סיוע רגשי ונפשי-מקצועי ובית חברתי וקהילתי לניצולי שואה ולבני הדור השני. היא פועלת כרשת של מרפאות וקליניקות, לצד מועדונים טיפוליים-חברתיים מהצפון ועד הדרום, שבהם מתקיימות קבוצות שיח, פעילויות תרבות ועוד.

מה זוכר מי שהיה תינוק בתקופת השואה?
"מי שהיה ילד בזמן המלחמה, הטראומה הוטבעה בו באופנים וסוגים שונים מאלה שאנחנו מכירים מהעדויות ששמענו מאלה שהיו מבוגרים בזמנו. זה לא אומר שרמות הסבל שלהם פחותות. כמובן צריך להפריד בין החוויות האינדיבידואליות. אצל מי שהיה במחנה ריכוז וחווה סכנת מוות קיומית זה מתבטא כיום אחרת מאשר אצל מי שנאלץ להיעקר מקהילתו ולנדוד".

חלק חוו את הטראומה באופן משני, כילדים שנולדו להורים שהיו קורבנות, וזה נטמע. "זה עבר דרך החרדה של האימא, דרך השקט של האבא, דרך היעדר היכולת לדבר בכלל על מה שקרה. השם המקצועי 'העברה בין-דורית של טראומה' הוא לא רק מושג, זו מציאות יומיומית שאנחנו פוגשים אצל המטופלים שלנו. החוויות שיש לילדים שגדלו להורים נפגעי פוסט-טראומה יכולות להיות מאוד דומות לחוויות של ניצולים בעצמם".

איך באה לידי ביטוי הטראומה?
"יש לי מטופלים שהיו תינוקות, ולא זוכרים כלום מתקופת המלחמה, אבל סובלים מסימפטומים. מחקרים מראים שאפילו עוברים שהיו בזמן המלחמה ברחם של האימהות שלהם הושפעו ברמה הפיזיולוגית והנפשית – מתינוקות שנולדו עם חוסרים תזונתיים ומחלות שמושפעות מרעב קיצוני כמו אוסטיאופורוזיס (דילול עצם), ועד עיכובים התפתחותיים שהושפעו מתנאי החיים של האם ההרה או שלהם כתינוקות ופעוטות – חוויית הניתוק והבריחה, הלחץ והחרדה של האם ושל הסובבים אותם".

דברים שניכרים גם אחרי עשרות שנים?
"התקופה של הגיל השלישי לא פעם מעצימה כל מיני סימפטומים, או מעצימה דינמיקות נפשיות, שיכול להיות שהניצול התמודד איתן במשך השנים בצורה יותר טובה, אבל לעת זקנה הדברים מתעוררים. כשאדם כבר לא עסוק בעבודה, במשפחה, בגידול ילדים, פתאום עולים הדברים. החרדות, המתח, הסיוטים מתגברים.

"יש ניצולים שחיו באיזושהי חוויה שהם צריכים לשרוד, לא להכביד על הסביבה, ואז כשהם מזדקנים, והיכולת הפיזית נחלשת, זה מאוד מערער אותם. פתאום הם מרגישים שהם כבר לא יכולים יותר להיות מוכנים לברוח, וזה מפעיל אצלם את הפחדים הישנים."

"יש ייצוגים מאוד עמוקים לקושי כלכלי"

על רווחת הניצולים יכול להשפיע גם קושי כלכלי שחווים זקנים בישראל עם הפסקת העבודה וקצבת הזקנה הנמוכה, אף שהשורדים מקבלים קצבאות נוספות מהמדינה, ממדינות המוצא ומהרשות לניצולי שואה.

"אני לא יודע להגיד משהו סטטיסטי גורף", אומר גולן, "אבל יש ייצוגים מאוד עמוקים לקושי כלכלי. גם אם זקן לא רעב ללחם, זה לא אומר שהכול בסדר. תרופות וצרכים רפואיים יכולים להיות מאוד יקרים. שמנו לב שניצולים שהניידות שלהם הולכת ופוחתת מפסיקים להגיע למועדונים. יש לנו, בשיתוף עם הרשות, המון ניסיונות לעזור בנסיעות, אבל נסיעות הן דבר מאוד יקר."

חלק מהניצולים מפחיתים את ההגעה למועדון – במקום להגיע בכל יום, הם מגיעים רק פעם או פעמיים בשבוע: "זה מאוד משמעותי. אצל לא מעט מטופלים המועדון הוא המפגש החברתי העיקרי שלהם, וזה משפיע עליהם מאוד גם רגשית וגם תפקודית. הרבה פעמים לא פשוט להשיג סיוע, ומאוד קשה להנגיש את השירות. כשהם לא מגיעים הם לא נהנים מהפעילויות, לא פוגשים אנשים, לא משתתפים בקבוצות שיח".

"אנחנו מדברים על משמעות, על שייכות"

"כ-120 אלף ניצולי שואה חיים בישראל", אומר גולן, "כל יום נפרדים מאיתנו עוד ניצולים. הם לא אנשים צעירים, בלשון המעטה. ומה שחשוב באמת", הוא מדגיש, "זה שנבין שאנחנו לא מדברים רק על 'שורדי שואה', אנחנו מדברים על בני אדם; על זקנה, על משמעות, על שייכות; על זה שגם מי שחווה את השבר הכי גדול יכול להעניק תקווה לאחרים. והאחרים זה אנחנו. החברה הישראלית, הילדים שלנו. אם נצליח לראות את הניצולים לא רק כזקנים שזקוקים לנו, אלא כבני אדם שיש להם סיפור, תפקיד, ערך, כולנו נרוויח".