"הנאצים התחילו בהשמדת-בזק של היהודים. הוקמה ועדת השמדה. – רוצחים בהמון". כך בישר עמודו הראשון של 'דבר' בבוקר יום שני, 23 בנובמבר 1942. בידיעה נאמר כי "בהנהלת הסוכנות היהודית בירושלים נתקבלו ממקורות מוסמכים ומהימנים ידיעות מפורטות על מעשי הרצח והטבח, אשר נעשו ביהודי פולין וביהודי אירופה המרכזית והמערבית שגורשו לפולין". לפי הידיעה, "שיטות-השמד החדשות באו להשלים את מלאכת ההשמדה האיטית הנמשכת זה שלוש שנים, שבה נשמדו כחצי מיליון יהודים".

הידיעה הזו פורסמה במקביל בכל עיתוני היישוב היהודי בארץ ישראל, והייתה הפעם הראשונה בה הכירה הנהגת היישוב באופן פומבי ורשמי בתוכנית ההשמדה של המשטר הנאצי. המחקר ההיסטורי מלמד שבעת פרסום הידיעה, כ-11 חודשים לאחר ועידת ואנזה וגיבוש 'הפיתרון הסופי', נרצחו כבר מיליוני יהודים על אדמת אירופה. ימים ספורים לאחר פרסומה הוכרזו שלושה ימי אבל ביישוב.

לידיעה צורפו נתונים מספריים: 22 מתוך 30 אלף יהודי גטו קילץ גורשו, ועל פי השמועות נרצחו; עדי ראייה דיווחו כי במהלך הגירוש עצמו נרצחו כ-1,500 יהודים. בבריסק הושלכו וטובעו אלפי יהודים בנהר. בפיוטרקוב נותרו 2,600 בלבד מתוך כ-20 אלף. בצ'נסטוחובה כ-2,000 מתוך כ-40 אלף, ובגטו ראדום כ-3,500 מתוך 32 אלף. בביאליסטוק ננעלו כ-1,500 יהודים בבית הכנסת שהוצת באש ונשרפו חיים. בעיירה טיקטין נקברו מרבית היהודים בחיים. עוד דווח על גירוש המוני מגטאות ורשה ולודז', ועל המשך הגירושים ההמוניים של היהודים מערי מרכז אירופה ומערבה הכבושות.

להצהרה קדם כינוס של הנהלת הסוכנות היהודית בירושלים, ובו הוצגו בפניה עדויותיהם של קבוצת יהודים מבני היישוב היהודי בארץ, ש'נתקעו' במשך שלוש שנים בשטחי הכיבוש הגרמני, והושבו באמצע נובמבר במסגרת עסקת שבויים בין בריטניה וגרמניה. עם הגעתם לארץ ישראל הם תוחקרו על ידי בכירי הסוכנות היהודית, שהשתכנעו באמינות עדויותיהם. בהנהלת הסוכנות החליטו לשתף מיד את הציבור בבשורה הקשה.

ממידע חלקי להכרה בהשמדה

גם לפני ההודעה הרשמית פרסמו 'דבר' ועיתוני היישוב האחרים ידיעות זוועה על גורל היהודים תחת הכיבוש הנאצי. לפי מחקר של פרופ' יוסף גורני, בשנים 1941-1939 פורסמו בעמוד הראשון של 'דבר' 637 ידיעות על מצב היהודים באירופה, אולם רק 9 מהן זכו לתפוס את הכותרת הראשית. על פי רוב, הן נדחקו הצידה בפני הידיעות על מצב המלחמה הכללית ('קריאה באין עונים', הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטת תל אביב, 2009). ויתרה מכך, לידיעות הללו צורפו בדרך כלל הסתייגויות של המערכת ביחס למידת האמינות שלהן.

אפילו הפרסום הרשמי הראשון שהכיר במכונת ההשמדה השיטתית והמאורגנת לא זכה לכותרת ראשית. הוא אמנם הובלט במסגרת שחורה ועבה, המזכירה מודעת אבל, אך הופיע לצד כותרות גדולות יותר שבישרו על 'ניצחון גדול לרוסים ליד סטלינגרד', ועל 'התקפה רוסית רבתי גם בחזיתות הקווקז', כתבה המדווחת על חיל הטנקים הגרמני ההולך ופוחת לכאורה.

שלושה ימי אבל

הנהגת היישוב הכריזה על שלושה ימי אבל, שהחלו ביום ראשון, 29 בנובמבר 1942, והם בוטאו בהרחבה על דפי 'דבר' בעריכתו של ברל כצנלסון. "איך יערב לי אכול ושתות בעוד אראה בפי טורפים את ילדינו", נכתב באופן חריג בראש העיתון ב-29 בנובמבר, מעל לסמל העיתון; גם בימי האבל האחרים הופיעו פסוקי אבל במקום זה. הכותרת הראשית בישרה כי משרד החוץ האמריקני מאשר את הידיעות בדבר התוכנית להשמדה כוללת של יהדות אירופה, עד סוף שנת 1942, בפקודת היטלר. כותרת המשנה ומאמר המערכת בישרו על החלטת המוסדות הלאומיים על שלושה ימי אזעקה ומחאה בתביעה להצלת שארית הפליטה היהודית שבגולה, והילדים תחילה.

"מהיום יהיה היישוב שרוי באבל", נכתב. התושבים התבקשו להציב דגלים שחורים בחלונות הראווה של בתי המסחר. הוכרז על סגירת בתי השעשועים והקולנוע, על השבתת העבודה מ-12 בצהריים עד 12 בלילה (מלבד מפעלי תעשייה למען מאמץ המלחמה), ורבני הארץ הכריזו על צום.

ב-30 בנובמבר דיווח דבר על כינוס של כ-400 רבנים, מנהיגי קהילות מכל רחבי הארץ, לתפילה בבית הכנסת 'החורבה בעיר העתיקה. את התפילה פתח הרבי מגור, הרב אברהם מרדכי אלתר שפתח את ארון הקודש. רבים מהרבנים שהגיעו, היו רבני קהילות וישיבות אשר עלו ארצה מפולין ומליטא – אשר הותירו מאחוריהם תלמידים וחסידים. "היה זה כינוס הרבנים הגדול ביותר בתולדות היישוב העברי בארץ במשך מאוד בשנים", נכתב ב'דבר', "והיו שהרחיקו ואמרו כי לא היה כנוס גדול מזה של אנשי התורה בישראל מאז חורבן בית שני" התפילה התקיימה ללא נאומים, בישיבה יחפה על הארץ, בתקיעת שופרות, קריאת שמע, איכה, אל מלא רחמים וקדיש.

הרבנים הכריזו על יום רביעי, כ"ג כסלו, "ליום צום גדול ואבל כבד כללי בארץ ישראל ובכל הגולה שדברינו מגיע עליהם. ובארץ ישראל אנו מכריזים גם על ביטול מלאכה. ביום זה נתפלש באפר ונקרע לבבנו על עם ד' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב".

שלוש יריות בגב ועדות על טרבלינקה

גיליונות 'דבר' בימי האבל, כללו שורה של עדויות זוועה. בגיליון 30 בנובמבר הוקדש למעלה מעמוד לעדותה של אחת הניצולות מגטו ראדום, שניצלה עם שני ילדיה, והגיעה לארץ עם קבוצת היהודים מארץ ישראל. היא סיפרה על טבח קשישים וילדים בכיכר הגטו, על שילוחי הרכבות ועל מחנה ההשמדה טרבלינקה. עדותה הובאה על ידי העיתונאית ברכה חבס, שכתבה אותה בתום מפגש מטלטל שארך יומיים איתה ועם יתר חברי הקבוצה. "כל גבר, כל אישה, כל נער וכל תינוק כאן, היו כממחישי הזוועה האיומה. עדים חיים ועגומים, אשר גם אם ימרוד הלב ויתעקש וימאן להאמין לדבריהם – ייאלץ להאמין להבעת פניהם, לקולם המשכנע, לתנועותיהם הנואשות".

"עם שחר, 10 דקות לאחר שעה 4, פילחו פתאום יריות מחרידות את דממת הגטו. ולא רובים בלבד פעלו בלילה ההוא אלא גם מכונות יריה השמיעו טרטוריהן הבלתי פוסקים. הכול נתעוררו משנתם. הילדים ישבו כקפואים על מצעם. הבעל הספיק עוד לנעול נעליו וללבוש מכנסיו וכותנתו בטרם נשמעו הדפיקות האכזריות בתריס. מיד גם פרצו בכוח את הפשפש, ובעוד האישה מפצירה בבעלה כי ינסה להסתתר – וכבר הם קורעים את הדלת בקתי רוביהם כשגרונותיהם צורחים בקול 'אויפמאכאן'. ובמו ידיה פתחה האישה את הדלת בפני המרצחים, כשבעלה אבי ילדיה עומד כמאובן וכולו רועד ומגמגם. פרצו שלושה לתוך החדר האפלולי – שני אנשי ס.ס. במדיהם והמלווה אותם, אחד הגרמנים גרי המקום מה"פולקס-דויטשה". עם רשימה בידיהם באו וריח היין נודף מהם למרחוק. שאלו לשם ולשם המשפחה. חיפשו במיטות והפכו גם את מצעיהם של הילדים היושבים ערים ומבוהלים ועיניים תמהות נעוצות בפני אבא החיוורים ובגופו הרועד….

"לאחר שבדקו בכל פינה ציוו ללכת אחריהם. האישה הבינה את הצפוי. נפלה על צווארי בעלה ובכתה. ובנסותו להרגיעה לא מיהר לציית לפקודה, אז קרעו אותה בכוח מעליו וסטרו לו על לחיו. היא ניסתה עוד לשים עליו את מעילו ואחד מאנשי ס.ס. השליכהו לארץ באמרו 'אין זה דרוש לו עוד'. בלי הכרה נגררה האישה כמה צעדים אחר בעלה, יחפה ובכותונת הלילה בלבד עליה, ואחד מהשניים אמר אליה באכזריות: 'שמא את רוצה לבוא איתנו?' אך השני דחפה לאחוריה וסגר הדלת בפניה, באומרו 'לכי לישון'! וכעבור שתי שניות, שהיו בעיניה כנצח, פילחו את הבית הדי שלוש היריות האיומות… שכנים שהעיזו להציץ מבין חרכי התריסים סיפרו כעבור זמן, כי ציוו עליו לרוץ וירו בו מגבו. הוא נפל עם הירייה השנייה. אף על פי כן ירו בשלישית".

האישה סיפרה על ההשמדה ההמונית במחנה טרבלינקה, אליו נשלחו יהודי העיר. זו לא היתה עדות ממקור ראשון, אלא התבססה על עדות של של שוטר יהודי מראדום, "שהוסע עם הטרנספורט למחנה ההשמדה ובדרך נס הצליח לחזור מוצנע בתוך ערימות הבגדים המוחזרים". "טרבלינקה הוא בניין גדול של מוסד חינוכי לשעבר אשר רשת של זרם חשמלי הותקנה בכל אולמיו. מכל טרנספורט של קרונות חתומים מכניסים לאולמות המחושמלים שש או שבע מאות נפש בבת אחת ערומים כביום היוולדם, אלה הם החזקים והחסונים יותר אשר לא נקפדו חייהם בדרך בתוך הקרונות החתומים ללא חלונות ואוויר לנשימה. ותוך שניות מעטות וערימות הגוויות מוצאות ערימות ערימות ונשרפות לאפר. במלקיניה (אתר השמדה אחר – נ"כ) אין מכונת התופת פועלת בכוח החשמל אלא אלו הן חפירות של ביצורי גבול מתחת לפני האדמה, אשר הפכו בשיטה ובתכנית לתחנות-מוות לרבבות".

בעדות יש מספר אי דיוקים – מחנה טרבלינקה אינו מוסד חינוכי לשעבר, אלא נבנה במיוחד לצורך השמדת היהודים, וזו התבצעה בגז ולא באמצעות חשמול. אך השורה התחתונה של העדות – קיומה של מערכת השמדה המונית מאורגנת באתרים שיועדו לכך – הייתה נכונה בהחלט.

דרך סיפורה של עיר אחת, אפשר להבין את עוצמתה של מכונת ההשמדה. "ראדום בלבד, שהיתה מן האחרונות בתור ההשמדה, מנתה עד לפני חודש ימים ארבעה 'פינויים' כאלה אשר הראשון בהם הקיף עשרת אלפים נפש. תוך שלושה חודשים, החל מראשית אוגוסט ועד אמצע אוקטובר, נשמדו בדרך זו עשרים וששת אלפים נפש מבין שלושים האלף שצופפו בשני הגטאות של ראדום".

את תיאור העדות סיימה חבס במילים: "פניה של האשה וקולה, שמות ועובדות, מרדפים וירדפו. אינם נמחים ולא יימחו. והם קוראים אלינו. והם תובעים מעשה".

נרצחים בתאי גזים

בתוספת הצהריים של אותו יום מופיעה עדות "על ההשמדה השיטתית של יהודים בתאי גאזים", שפורסמה בעיתון של פולנים גולים היוצא לאור באיסטנבול. הכתבה מתארת רצח יהודים במשאיות שלתאי המטען שלהן הוזרמו הגזים הרעילים של המנוע. הרצח הזה נעשה בהונאה – "בדרך כלל היו מתייחסים אל האומללים באדיבות ומתינות", מכניסים אותם למרתף ושם מודיעים להם שהם יועברו לגטו כדי לעבוד, ושלצורך חיטוי הם מתבקשים להתפשט. לאחר שעשו זאת, "נשתנתה פתאום התנהגות הגרמנים. תוך הצלפה בשוטים ומהלומות בקתות רובים הוכנסו היהודים למכוניות משא אפורות", בהן נרצחו בחנק והוסעו לקברי אחים. קבוצות יהודים נדרשו להסיר תכשיטים מן הגופות ולקבור את המתים. "לא פעם קרה, כי היהודים שהועסקו כקברנים קברו במו ידיהם את בני המשפחה שלהם… לאחר גמר הקבורה של משלוח, הגרמנים מוציאים להורג את קבוצת הקברנים ביריות מאקדוחיהם האוטומטיים".

כתבה נוספת היא דיווח מלונדון, מפי הממשלה הפולנית הגולה שהוקמה שם, על השמדת יהודי פולין בדגש על יהודי ורשה: עד סוף ספטמבר 1942 נהרגו בגטו 250 אלף איש. יהודי הגטו מועלים על רכבות, "מחציתם לכל הפחות מתים בדרך", והיתר מובאים לטרבלינקה, בלזן וסוביבור, "שבהן מוציאים לפועל הריגות המוניות". הנאצים לא חסים גם על ילדים ויתומים, בהם גם ילדי בית היתומים של יאנוש קורצ'אק. כתבה נוספת מתארת בפירוט את קורות יהודי פולין מהקמת הגטאות עד ההשמדה ברכבות; כתבה אחרת תיארה את השמדת היהודים בבלגיה.

"הזהרתי את אחותי שלא תשמיע קול. שמעתי את קול בכיה בהילקחיה"

בגיליון מ-29 בנובמבר מובאת עדותו של "נער בן שמונה שברח מארצות הגיהנום הנאצי". הוא מתאר כיצד אספו הנאצים את כל יהודי העיר פיוטרקוב בפולין ל'רחבת הטריבונל', אליה הוא ואחותו אסתר בת ה-6 נאספו על ידי הנאצים כי היו לבד בבית – אבא בעבודה ואמא בארץ ישראל. לאחר מכן הגיע אביהם עם שוטר והם אספו אותם מן הרחבה אל בניין המכונה 'הבלוק' – שם אספו את "האנשים שעבדו במקומות עבודה ושהיה ביניהם כרטיס רשיון להישאר". הילד מספר כי "סבא וסבתא נשארו ברחבה ולא ראיתי אותם עוד".

באותו 'בלוק' החלה ביקורת כדי לתפוס את מי שלא היה ברשותו רישיון. "אבא כבר לא היה", מספר הילד, "הייתה בהלה. אנשים החלו להסתתר מאחורי אנשים אחרים ולהתחבא, ניסו לברוח ורדפו אחריהם. חיפשו גברים, נשים וילדים, הכום, השליכום לארץ, דרסום ברגליהם. תפסתי באחותי ונכנסנו לשני חדרים סמוכים, אני לחדר אחד ואחותי לחדר הסמוך, והזהרתיה לנעול את הדלת. שתישאר בפנים ולא תשמיע קול. פתאום שמעתי דופקים על החדר. אחותי, היא פתחה את החדר ושמעתי קול בכיה בהילקחה. עמדתי בפינת החדר. רעדתי והתאפקתי ושתקתי. דפקו על הדלת ולא עניתי ואיש לא נכנס. נשארתי כך עד שיצאו כולם מ'הבלוק'. הצצתי בעד החלון. ראיתי כיצד סוחבים אנשים ומכים אותם. ראיתי את השוטרים חוטפים זקן ויורים בו ברובה. אחר כך ירו באנשים שברחו. ישבתי ב'בלוק' עד לפנות ערב, עד שבא אבא ולקחני הביתה. והוא בכה על שלקחו את אחותי".

באחר, הביא סופר 'דבר' בקושטא מעדותו של נער בן 13 שהצליח להימלט מ'המקום שלשם נשלחים המשלוחים מהגטאות בפולין' אשר סיפר כי שליש מהנשלחים ברכבת מתו מאדי רעל. הוא עצמו נצטווה להפשיט את הגופות ולמסור לנאצים את שארית הרכוש של הנרצחים, אך הצליח להימלט משם, פגש אדם נוצרי שהגן עליו, וחי בזהות בדויה.

"אשמה כבדה וחמורה מוטלת על כל עמי התרבות"

אספת הנבחרים של היישוב התכנסה למושב אבל מיוחד, שהדברים שנאמרו בו התפרסמו ב-1 בדצמבר. "אנחנו העם היחידי בעולם המופקר כעם", אמר דוד בן-גוריון, "לא נוהגים בנו כמנהג הפולנים, הצרפתים, הצ'כוסלווקים. כל האכזריות הניתכת על ידי הנאצים על כל העמים האלה הם מעשי חסד וצדקה לעומת מה שעושים לעם היהודי. רק את ילדינו אנו, את נשינו אנו, את אחיותינו וזקנינו מייחדים לטיפול מיוחד, להיקבר חיים בקברים כרותים על ידיהם. להישרף במשרפות, להיחנק ברמיסה, להירצח במכונות יריה. ללא דין, ללא טעם, ללא סיבה, ללא חטא, אפילו על פי ספר החטאים של הנאצים, אלא בעד חטא אחד בלבד, שהילדים האלה הם ילדי יהודים. כי רק ליהודים אין טוען, אין לוחם".

בן גוריון הדגיש כי רבבות יהודים לוחמים בצבאות אנגליה, רוסיה ואמריקה, אך תבע לאפשר הקמת יחידות יהודיות בצבא בעלות הברית: "אנו נרדפים, אנו שנואים, אנו מבוזים, נטבחים ונרמסים כיהודים. אנו רוצים כיהודים להילחם באויב האכזרי והאיום אשר קם לעמנו".

יצחק בן צבי אמר: "לא לשם הספד ואזכרה בלבד התכנסנו כאן… לא לשם מחאה גרידא נגד מעשי הדמים והזוועה של הרוצח מחוסר המצפון האנושי, אלא בכדי להפגין כלפי ידידינו. כלפי העמים אשר חרתו על דגלם את מלחמת הצדק והיושר. אשר הבטיחו חופש לכל הנברא בצלם, וחירות לכל העמים המדוכאים. באנו גם להאשים: אשמה כבדה וחמורה מוטלת על כל עמי התרבות והעומדים כיום במערכה נגד כוחות הרשע והזדון, על התעלמם במשך שנים, גם לפני המלחמה וגם לאחר התפרצותה מגורל עמנו. העמים שוחרי החופש, אליכם אקרא בשם עמי המעונה… אליכם ואל נציגיכם, נציגי העמים והדתות המכריזות ברמה על אמונתם באלוהים ובאדם – אפנה: אל תעמדו על דמנו ואמרו למשחית הרף. יום מבחן הוא לכם".

סר הרולד מקמייקל, הנציב העליון העוין ביותר שידעו היישוב העברי והתנועה הציונית, אשר ראה ביהודים נטע זר במזרח התיכון, ואשר העמיק את מדיניות הספר הלבן אף אל מול גלי הפליטים שניסו להיכנס ארצה מאירופה – שלח מכתב לאסיפת הנבחרים של היישוב ובו הצר על כך שלא יכל לנכוח בכינוסה. "הרגשות העמוקים והמרים של כל אותם מכם שקרוביהם וידידיהם הם הסובלים בימים הטראגיים הללו ושל כל בני עדתכם בארץ ישראל הם טבעיים ומובנים מאליהם. אולם אין אתם בודדים בצערכם: העולם הנאור כולו, ללא הבדל גזע ודת, עומד נדהם בפני מעשי האכזריות המבוצעים על ידי פראים שמתוך צמאונם לדם השליכו אחרי גוום אותם השיירים הדלים של הגינות ואנושיות שהיו להם בזמן מן הזמנים, לפי הצו של כנופיית מטורפים סאדיסטיים."

חשבון נפש אישי ולאומי

בין העדויות, תיאורי האבל בארץ והקריאה לאומות העולם לפעול, ביטאו דפי דבר גם קריאה לחשבון נפש פנימי. המשורר והסופר יעקב רבינוביץ', שהיה בעל טור ב'דבר', כתב בכנות על אי-האמון שהיה לו, ולרבים אחרים, בשמועות על רצח יהודי אירופה. "ופתאום הורד הפטיש הקשה על ראשנו, ועתה אנו מאמינים", כתב והוסיף: "ועל חטאי אני מודה: לא האמנתי…. לא תיארתי לעצמי את המסופר. מה שמוסרים לנו פליטים – עובר כל דמיון אנושי… ורק עתה כשבאו פליטים ממערב התחלנו לתפוש את האסון, וחוששני עוד לא בכל איומו; עוד יש לכל אחד מאיתנו איזה צורך להגיד: מוגזם".

המשורר דוד שמעוני פרסם שיר ובו פנייה ישירה לאלוהים. "הפנקס פתוח והיד כותבת, ולא לי, בן חלוף הכתוב לפענח", כתב שמעוני, ושואל: "ילדיי שחונקו, שרוסקו, שטובעו – אמור נא: ואלה הצאן מה חטאו?"

והיה גם טור אחד קצר, אך חריג מאוד בנוף העיתונים של אותו שבוע, שהפנה ביקורת חריפה אל ההנהגה הציונית. "עתה ברור", כתב חבר המערכת דוד זכאי, "בלונדון ידעו כבר באוגוסט את הכול… כל הזוועה, מפי עדים; גם על תאי הגזים ורכבות המוות וההשמדה השיטתית… בלונדון נמצאים המשרדים הראשיים של ההסתדרות הציונית… מה קרה כי לא ידעו שם? … איך נעלם הדבר ממנהיגי העם וראשיו, ומי שידע – איך לא הרעיש מיד ולא הזעיק? הן לעולם תאכל אותנו המחשבה, כי אפשר לו עשינו מיד, אז, לפני שלושה-ארבעה חודשים, מה שאנו עושים היום (היום בכל זאת יש תקווה כי ייוודע הדבר בעולם), אפשר, ואפשר – – – מה קרה? איך קרה?".

תהלוכות, תפילות, שביתות, אספות

העיתונים שפורסמו בימי האבל מלאים בעדכונים על אספות, תפילות והתכנסויות לציון האבל. "זעקת הצער והזעם הקיפה את כל העם בציון, ביום היגון והמרי על שואת ישראל", בישרה כותרת 'דבר' ב-3 בדצמבר 1942. ועדי עובדים, מועצות פועלים, ארגונים, וועדים מקומיים ברחבי הארץ כינסו אספות אבל, ומקומות העבודה שבתו. מועצת עיריית תל אביב קיימה ישיבה מיוחדת, ולמחרת התקיימו ברחבי העיר תהלוכות בהן נשאו ספרי תורה. בירושלים, חברי הנהלת הוועד הלאומי ונציגי השכונות התכנסו סביב שולחן עטוף שחורים עליו דלקו שני נרות. בטכניון בחיפה נערכה אספה של ועד הקהילה, ולמחרת אספה גדולה בקולנוע ארמון בעיר.

לכל מקום היו ביטויי אבל משלו. כמאה יהודים מצפת השתטחו על קברו של רבי שמעון בר יוחאי, ורבים ענדו את הטלאי הצהוב. בתל אביב נערכה אסיפה לחברי תנועות הנוער, וחברי השומר הצעיר התבקשו להחליף את השרוך הלבן בחולצת התנועה בשרוך שחור. ישיבת האבל של המועצה המקומית נתניה נפתחה בתפילת 'אל מלא רחמים'; ובעפולה קראו את מגילת איכה; בבתי החרושת ברמת גן שליחי ההסתדרות סיפרו על זוועות פולין, ופנו למשפחות העיירה בבקשה "שתאמץ לפחות ילד מקורבנות הדמים באירופה". עיריות ומועצות פועלים הודיעו על נכונותם לקלוט ילדים שיינצלו.

בפתח תקווה היה מאבק קטן: קבוצה של חברי פועלי ציון והשומר הצעיר הגיעו עם דגלים אדומים עטופי שחורים, ואחד ממנהיגי המושבה, י. ספיר, דרש מהם להוריד את הדגלים, וכשלא נשמעו לו החל לפזר את התהלוכה על דעת עצמו. "הדבר עורר התמרמרות רבה בקהל", נכתב, "ופרצה גם תגרה קלה". ברחובות קרא בהתרגשות הסופר משה סמילנסקי "היטלר הכריז – מוות ליהודים. אנחנו נכריז – מוות לשטן. היהודים יחיו" וקרא ל"גאולת שארית הפליטה של האדמה, למען שארית הפליטה של העם".

גם היהודים המגויסים לצבא הבריטי ציינו את ימי האבל. "מפקד מיוחד במחאה על הזוועות נערך בפלוגה צבאית אחת, אי-שם בארץ. המפקד בא מאליו, ללא הכנה מוקדמת, והשתתפו בו כ-200 חיילים וקצינים מחיל הרגלים". בחדר האוכל בשדה תעופה, אף הוא 'אי-שם' בארץ, התכנסו כ-170 נוטרים לאספת אבל ומחאה, וקראו קטעים מ'בעיר ההריגה' של ביאליק. סמל לבוש מדים סיפר כי היחידה ביקשה מהמפקד לערוך מפקד אבל – אולם זה השיב: "למילים אין כל ערך. יש ערך לרובה ולכידון".

היו גם יוזמות פרטיות: פקיד מוסד יישובי כתב ל'דבר': "אקבל על עצמי לצום לפי הכרזת הרבנות הראשית ותמורת דמי הוצאת יום כלכלתי – 250 מיל ארץ-ישראלי, בצירוף במחאה של 2,750 מיל, אבקש למסור לעזרת ניצולי תופת היטלר. הריני לפקודת מוסדות היישוב וההסתדרות ככל אשר יטילו עלי לנקום דמי יקירינו הקדושים". המערכת הוסיפה כי "הכסף בקופת 'דבר'".

דבריו של יוסף ברץ, ממנהיגי תנועת הפועלים, משקפים גם זווית אופטימית: "היישוב מתאבל, ילדינו מתאבלים. נצום כולנו. אבל נדע כי אנחנו המאושרים. אולי היחידים שיכולים גם לעשות. ניתן לנו לבנות ולהילחם. גילינו מים בגניגר – ושמחנו בימי האבל: הן בזה ההצלה לפליטי החרב. חיילינו במצרים יצאו לחזית נלהבים לתפקידם: למגר את הרשע".

"לזעזע את שתיקת העולם"

שלושת ימי האבל הסתיימו בפתיחת מועצת ההסתדרות ה-48. בפתח המועצה קרא יו"ר ההסתדרות דוד רמז רמז לתנועת הפועלים העולמית לעשות כל שלאל ידה להציל, ולאנשי היישוב העברי להתגייס לצבא הבריטי: "רוצחים אותנו שם, עלינו להזדיין כאן. עלינו להגביר את התנדבותנו כאן. עלינו לדרוש שיתוף הגדודים העבריים במלחמה. עלינו להגדיל את כוחות המגן הפנימיים שלנו".

"בשלושת הימים הללו העלה היישוב מתוכו ים של תפילה, קריאה ומחאה", אמר רמז, "ים של דמעה ואבל ודפיקה בשערי המצפון העולמי. התכלית העיקרית של כינוסי הימים האלה – לזעזע את שתיקת העולם. להפר את שקטו".

*

גליונות 'דבר' המלאים נגישים דיגיטלית באתר 'עיתונות יהודית היסטורית' של הספרייה הלאומית ואוניברסיטת תל אביב. תקופת השואה ומלחמת העולם השנייה ב'דבר' מתוארת בהרחבה בספרו של ד"ר מרדכי נאור 'ראשית דבר' (הקיבוץ המאוחד, 2015)