היי סבתא רוז'קה,
לצערי לא זכינו להכיר. קוראים לי אורי ואני בת 16. זכיתי להיות הנינה שלך – חברת השומר הצעיר וממנהיגות הארגון היהודי הלוחם בגטו וילנה, הפרטיזנית שנלחמה ביערות פולין, שעלתה לארץ והייתה מהראשונות שסיפרו את סיפורי הזוועות והמרד. למרות שאת כבר לא בחיים, יש לך חלק גדול בדרך שבה גדלתי. בשנה האחרונה חשבתי הרבה: האם היית גאה בי? בכל בחירה שלי אני שואלת את עצמי – מה היית חושבת?

לפני שבועיים חזרתי מהמסע לפולין. זה לא היה סתם מסע, יצאתי למסע עם השומר הצעיר, התנועה שלנו. התנועה שמסמלת עבורי את החוט שמקשר ביני לבינך. בפעילות הכנה שהייתה לנו לפני המסע, פיזרו תמונות על הרצפה. כמו מתוך חיבור קוסמי, התמונה שלך הונחה ממש על ידי. הרגשתי כל כך גאה להיות הנינה שלך, ועל כך שאני זוכה להמשיך אותך בצורה כלשהי.

רוז'קה קורצ'אק, סבתא רבתא של אורי מרלא חפץ, שלישית מימין לצד אבא קובנר (במרכז השורה האחורית) עם חברי ארגון הפרטיזנים "הארגון היהודי הלוחם" בגטו וילנה (צילום: ויקימדיה קומונס)

במהלך המסע, בגטאות ובמחנות ההשמדה והעבודה, לא יכולתי שלא לחשוב עלייך, והרגשתי עוד יותר גאווה על מי שאת בשבילי עם כל רגע שעבר.

אחת המדריכות במסע אמרה לי שהספר שלך 'להבות באפר' הוא ספר העדות הטוב ביותר שהיא קראה. אני מודה שצרב לי שהוא יושב על מדפי ולא קראתי אותו עדיין. המדריכות ציטטו מהספר שלך במהלך המסע ואפילו הקריאו בטקס הסיום בוורשה דברים שכתבת והיו כל כך מעוררי השראה: "גם בתנאים המשפילים ביותר, הנוראים ביותר, יש לאדם אפשרות של בחירה. הוא אינו יכול אולי לבחור בין חיים כאלה לבין חיים אחרים, אבל הוא יכול לבחור, כאשר יש משמעות לבחירתו, כאשר הוא מאמין שקיים משהו גם מעבר לו, שהוא הרבה יותר גדול ממנו".

לקבוצה שלי במסע קראו קבוצת "למרד", ממש כמו הקבוצה שהדריך מרדכי אנילביץ', חבר "השומר הצעיר" שפיקד על מרד גטו ורשה. למדנו דרך סיפורכם מה המשמעות העמוקה של המילה הזאת – מרד. שאלנו מדוע עלינו למרוד, להתנגד למציאות שלנו, לא להסתגל לשיגעון שבו אנחנו חיים, להציע דרך אחרת.

אורי מרלא חפץ עם תמונה של סבתא-רבתא, רוז'קה קורצ'אק מרלא (צילום: אלבום פרטי)

בטקס שארגנו כתבתי וקראתי את דבר הקבוצה. בין היתר אמרתי: "אנחנו זוכרים אותם, ומורדים גם בשבילם. מורדים לעתיד מדינתנו, המדינה שהם חלמו עליה – לא נוותר על חלומם. אנחנו, חברי קבוצת 'למרד', נשבעים כי שלהבת המרד לעד תבער בליבנו". בליבי הקדשתי את קטע זה לך. כשחברות הקבוצה בטקס קראו את "האמנם" שכתבה לאה גולדברג בשיאה של המלחמה, הדמעות עלו לעיני ללא שליטה.

אני מבינה שהמסע שינה בי משהו. כשדיברנו על תקווה ואנושיות בתקופת השואה ובימינו, חשבתי על כך שאין לי שום זכות לוותר – לא על המדינה ולא על הזיכרון. אני לא אשכח לבחור, בטח לא עכשיו. אני רוצה לבקש ממך סליחה על שלפעמים אני שוקלת לוותר על המדינה ועל מקומי בה. זה לא קל, להמשיך להאמין בטוב ובתקווה, אבל אני חושבת שאני משתפרת.

ממרחק השנים והדורות, אני אוהבת אותך, מתגעגעת אלייך (ומבטיחה שאקרא את הספר שלך).

נינתך,
אורי מרלא חפץ

*