בתערוכה "נופים משתנים", בגלריה החדשה בבית לוחמי הגטאות, מוצגות עבודות של 11 אמנים מהצפון שפעלו במהלך המלחמה, לצד ציוריה של שורדת השואה נעמי יודקובסקי ז״ל, ממייסדות קיבוץ לוחמי הגטאות.

שני הציורים של יודקובסקי משקפים את יצירתה המאוחרת, שבה עסקה לאחר שיצאה לגמלאות. בשנים ההן היא לכדה בצבעי פסטל את נופי הגליל המערבי. אחת מחברות הקיבוץ, חייקה אגמי: ״יום אחד פגשתי את נעמי עם כובע רחב שוליים, כיסא מקופל ביד וכן ציורים מתחת לזרועה. שאלתי אותה: לאן? והיא השיבה: לחפש פינה לצייר״.

לילך אפרים, האוצרת האמנותית של מוזיאון בית לוחמי הגטאות, מספרת ששני הציורים מוצגים כעת בפעם הראשונה לקהל הרחב. ״שמעתי שהיא חילקה ציורים לחברי קיבוץ", מספרת אפרים, "לחברה ההיא, להוא מהרפת, ואלה שני ציורים שהיא תרמה לארכיון״.

יותר ממיליון פריטי אמנות שמורים בארכיון ובהם הציורים של יודקובסקי, שנפטרה ב-1996. ״תוך כדי השיטוט בארכיון", מספרת אפרים, "נתקלתי בשני הציורים האלה, ולא ידעתי עליהם כלום, מלבד שהם שייכים לנעמי יודקובסקי. אבל מי זאת? ואז התחיל חיפוש וחקר סביב דמותה, ונולד פתאום סיפור מדהים. אלה שני ציורים שהיא ציירה בשנים האחרונות שלה״.

"ציורים שהיו ראיות במשפט אייכמן"

יודקובסקי נולדה בוורשה ב-1920 בשם זופיה רוזנשטראוך. ב-1939, בהיותה בת 17, החלה ללמוד אדריכלות. כשהוקם הגטו לימודיה נפסקו. יודקובסקי הצטרפה לתנועת ההתנגדות לנאצים ולקחה על עצמה פרויקט אדריכלי חיוני: תיכנון הבונקרים ששירתו את כוחות המרד. מגטו ורשה היא גורשה למיידנק ומשם לאושוויץ.

את כשרונה בציור פורטרטים ניצלה כדי להציל חברה שעמדה להישלח אל מותה, אל המקלחות: ״היא הלכה לפקידה הגרמנית", מספרת אפרים, "ואמרה לה: 'אני אתן לך ציורים, ואת תוציאי את החברה שלי מהרשימה של השמות'. היא שכנעה אותה. וככה למעשה החברה רוזי ניצלה״.

יודקובסקי שרדה את אושוויץ ולאחר השחרור ציירה עשרים ציורים המתעדים את חיי האסירות במחנה. היא חתמה על הציורים במספר שהוטבע על ידה, ומסרה אותם לאמיל זומרשטיין, שהיגר לארה״ב. הציורים הופיעו כראייה במשפט אייכמן ב-1961.

"אמא לא ידעה מה קרה לציורים שלה"

קיבוץ לוחמי הגטאות, שרבים ממייסדיו שורדי שואה, היה הראשון בעולם שהקים מוזיאון שואה, מתוך אחריות לשימור הזיכרון. "המייסדים הביאו על הגוף שלהם מסמכים, תצלומים, עבודות אומנות, מה שהם הצליחו לאסוף הם הביאו לפה", אומרת אפרים, "הם באו בתחושת שליחות: ׳נבנה קיבוץ, נבנה חיים חדשים, ובלב הקיבוץ נבנה מוזיאון׳. בדרך כלל בקיבוצים, במקום הכי גבוה בונים את חדר האוכל, בלוחמי הגטאות הקימו את המוזיאון. הוא גדול, מרשים, רואים אותו מכל מקום״.

על אף התפקיד החשוב שהיה ליודקובסקי בתיעוד הזוועות שהתרחשו במחנה, ועל אף בחירתה להשתתף בייסוד קיבוץ לוחמי הגטאות, בנה מיכאל יודקובסקי (77), אומר שלא הרבתה לספר את קורותיה בשואה: ״לכל משפחה בקיבוץ הייתה גישה אחרת. היו כאלה שדיברו והיו כאלה שדיברו פחות. אצלנו במשפחה לא דיברו הרבה, ידעתי שהיא הייתה באושוויץ, אבל כשהייתי צעיר לא ידעתי פרטים אחרים".

הכרת את הציורים של מחנה ההשמדה?
״זה משהו שידענו עליו מגיל צעיר, אבל אמא שלי בעצמה לא ידעה מה קרה לציורים. אחרי משפט אייכמן הם הלכו לגנזך המדינה. היא לא ידעה מה קרה להם. אנחנו מצאנו אותם רק אחרי שהיא נפטרה״.

אחרי שיצאה לפנסיה, כתבה יודקובסקי ספר זיכרונות ובו הופיעו צילומי שחור לבן של הציורים ההם. ״אנחנו תמיד ראינו אותם בשחור לבן", אומר הבן, "כי בתקופה ההיא הצילום בצבע היה פחות זמין. כשראינו אותם פעם ראשונה צבעוניים, זו הייתה הפתעה בשבילנו״.

וכל השנים היא לא ציירה?
״לפני שיצאה לפנסיה היא ציירה קצת, בעיקר פורטרטים של המשפחה – שלי, של אח שלי, של הילדים שלנו״.

"הנופים שלנו באמת משתנים כל הזמן"

הגליל המערבי פונה רק בחלקו מאז שבעה באוקטובר. בית לוחמי הגטאות לא נסגר רשמית, אך עמד שומם. ״המוזיאון היה סגור, חשוך", מספרת אפרים, "בגלל הטילים כל העבודות המקוריות ירדו למרתפים. נפש חיה לא הייתה פה״.

האוצרת השנייה של התערוכה, ריטה כץ מחניתה, פונתה מביתה כמו אומנים רבים מהצפון, וחיפשה בית לעבודות שעשו מאז שבעה באוקטובר. ״יצרתי רשימה של אומנים שמפונים מהצפון ועדיין עובדים, מחפשים דרך להמשיך לעבוד, וכמובן שהעבודות שלהם מראות את מצב הצפון ומצב המדינה בכלל. קראנו לתערוכה 'נופים משתנים', כי הנופים שלנו באמת משתנים כל הזמן״.

הנופים הם הקו המחבר בין ציורי האומנים החיים לציוריה של יודקובסקי. ״תמיד הרשים אותי הקונטרסט בין הציורים שלה מאחרי המלחמה לבין ציורי הנוף השלווים והיפים שהיא ציירה אחרי שהיא יצאה לפנסיה", אומר בנה, "זה באמת יותר קושר אותה לאומנים הצעירים בתערוכה. גם הם מציירים נופים של הגליל המערבי, כל אחד מזווית המבט שלו".

"אין לנו בית כנסת, יש חדר אוכל"

אחרי שעלתה לארץ, השלימה יודקובסקי את לימודי האדריכלות בטכניון, ועשתה קריירה בתכנון מבנים בקיבוץ המאוחד. היא תכננה כ-13 חדרי אוכל בקיבוצים, בהם גם חדר האוכל בקיבוצה שלה. באחד מהציורים שלה בתערוכה, מבצבץ מהנוף הפסטורלי קצה של מבנה, אולי חדר האוכל.

לצד ציוריה מוצג מיצב של טל געש: עגלת הגשה מנירוסטה מחדר האוכל של קיבוץ חניתה, ממנה בוקעים קולות, בעיקר של ציפורים. באוזניות אפשר להאזין לראיונות שגעש קיימה עם חלק ממפוני חניתה. ״לעבודה הזאת קוראים ׳בדיקת דופק לקיבוץ מפונה׳", אומרת כץ. "היינו מגיעות לחניתה והיא הייתה מקליטה את הסאונד של הקיבוץ המפונה. בדרך כלל בקיבוץ נשמעים קולות ילדים, כלבים, כל מיני… ופתאום, יש פה המון צלילים, אבל אין פה אנשים, וחדר האוכל של חניתה מאוד הקפיץ לה את זה. אצלנו בקיבוצים אין בית כנסת, אבל יש לנו את חדר האוכל״.

לא חששתן שצירוף מפוני הצפון לתערוכה בבית לוחמי הגטאות יטשטש את זיכרון השואה?
אפרים: ״אני לא חושבת שזה מטשטש. ההפך, אני חושבת שזה הופך את זה דווקא למשהו יותר מורכב, עם יותר רבדים. יש כאן מסרים. מייסדי הקיבוץ לא רצו רק לדבר על זיכרון השואה. אנטק צוקרמן קרא לזה ׳בית ספר לרוח האדם׳. זאת אומרת, מה נלמד מזה, מה אנחנו יכולים ללמוד עלינו, על החברה שאנחנו חיים בה, לאן אנחנו רוצים ללכת. החברה הולכת ונהיית יותר קיצונית והמסרים הם ההפך, הם מסרים של אהבת האדם, של כיבוד האחד את השני״.