מחנה הריכוז ברגן בלזן פתח פרק חדש לאחר שחרורו ב-1945: מחנה העקורים, שהוקם ליד מחנה הריכוז בתום המלחמה ופעל עד 1950, הפך במהרה לאוטונומיה יהודית עצמאית, והיה למקום של שיקום, התארגנות פוליטית מאוחדת חוצת מגזרים, תרבות חיה והקמת משפחות.

שורדי ברגן בלזן שעברו למחנה העקורים הקימו ועד עצמאי ימים ספורים לאחר שחרור המחנה בידי הבריטים. הוועד השתתף בניהול המחנה, ולאחר קום המדינה ועלייה של רוב השורדים לארץ, קם ממנו ארגון שורדי השואה הגדול ביותר בעולם – 'ארגון שארית הפליטה ברגן בלזן בישראל', שמנה אלפי חברים בשיאו. כיום הובלת הארגון נמצאת בידי הדור השני.

ברגן בלזן היה מחנה הריכוז הגדול ביותר בגרמניה בזמן השואה, ואף שלא היה מחנה השמדה, בפועל היה למחנה מוות – בשנות המלחמה האחרונות הנאצים הצעידו אליו את צעדות המוות ממזרח אירופה, ובחודשים האחרונים שלפני תום המלחמה השתוללו בו מגפות ורעב כבד. גם לאחר השחרור מתו אלפים ממחלות ומטיפול לקוי בשורדים.

"כשהצבא הבריטי הגיע למחנה הריכוז ברגן בלזן הם מצאו אלפים – בערך 14 אלף גוויות של אנשים שנפטרו, ואחרים שהיו בחזקת שורדים מוזלמנים, אנשים שבקושי עמדו על רגליהם", מספרת פרופ' חגית לבסקי מהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת העברית. "הם כמובן ניסו מייד להציל אותם ולהביא להם מזון. אבל חוסר הידיעה וההבנה שאכילה רבה אחרי רעב ממושך יכולה להיות קטלנית באותה המידה, הוביל לכך שאלפים נוספים מתו אחרי שהמחנה שוחרר. הבריטים ניסו לנקות ולטהר את המחנה, ולבסוף העבירו את הניצולים למחנה צבאי לידו, ואת מחנה הריכוז שרפו, כדי לוודא שלא ימשיכו להיות מופצות משם מחלות".

לבסקי מספרת כי אחת ההחלטות הראשונות של ניצולי מחנה הריכוז הייתה שגם מחנה העקורים ייקרא ברגן בלזן. "הם לא רצו לוותר על הזהות שלהם כשורדי מחנה ברגן בלזן, מצד אחד, ולא על הזהות שלהם כמי שרוצים להקים חיים חדשים. היה מזל למחנה העקורים שהגיעה אליו אוכלוסייה צעירה, שיכלה להיות בעמדת הובלה. אל המחנה הגיעו פליטים יהודים רבים, שכבר לא היה להם לאן לחזור, כולל כאלה שניסו לשוב לבתיהם במזרח אירופה אחרי המלחמה ונתקלו שם בגילויי אנטישמיות ואלימות".

כך אחרי הזוועות שעברו, הצליחו שורדי ברגן בלזן ליצור חיים, עוד לפני שהגיעה העזרה מבחוץ. "עשרה ימים אחרי שחרור המחנה הם הקימו ועד מרכזי עצמאי, עוד לפני שהגיעו שליחים מארה"ב, מבריטניה ומארץ ישראל, בין היתר הודות לאותה קבוצה של אנשים צעירים. הבריטים סיפקו אמצעים, והשלוחה האמריקאית של ארגון הג'וינט היהודי שלחה חבילות סיוע, אחר כך הגיעו משלחות של יהודים מבריטניה עם רופאים, עובדים סוציאלים ומורים. אבל הוועד העצמאי היה זה שהקים יחד איתם מערכת חינוך אמיתית במחנה, שעד סוף 1945, כחצי שנה לאחר השחרור, כבר תפקדה לחלוטין".

שורדים רבים נותרו יתומים. הם עברו את שנות המלחמה ללא משפחה וללא חינוך ראוי. נדרשה תשומת לב רבה אליהם, וזה היה בראש סדר היום של הוועד. כשעלתה הצעה מאחד מארגוני הסיוע להעביר חלק גדול מהילדים לאנגליה, המבוגרים במחנה לא הסכימו לכך. הם אמרו מפורשות: "אלה הילדים שלנו שנמצאים תחת אחריותנו", ושהם ייצאו רק לארץ ישראל איתם. הם גם נאבקו כשצריך, ועמדו על שלהם מול ארגוני הסיוע.

בספטמבר 1945 התקיים קונגרס של שארית הפליטה באזור הגרמני תחת השליטה הבריטית, תחת השם "פתחו את שערי ארץ ישראל". דוד בן גוריון ביקר שם. כשפגש בשורדי ברגן בלזן, ציפה לפגוש "אפר אדם", ומצא הנהגה חזקה ועצמאית. היה להם גם תפקיד חשוב כקול ציוני מובהק בוועדה אנגלית אמריקאית על א"י. "הם היו סמל ומופת של הציונות לאחר השואה, כשהצליחו לשים מחלוקות פוליטיות בצד ולפעול יחד כשצריך", מסבירה לבסקי. "שיתוף הפעולה הזה היה הפוך מהפלגנות שאפיינה את מזרח אירופה לפני השואה וגם את היישוב העברי באותה תקופה".

איך היית מתארת את החיים במחנה?
"דבר מרכזי במחנה היה המבט קדימה. היה רצון עז למצוא בני זוג, להתחתן ולהביא ילדים. בשבועות הראשונים שלאחר השחרור היו יותר מ-50 חתונות בשבוע במחנה, ויותר מ-1,000 חתונות בשנה הראשונה. אפשר לומר שרצון החיים גבר על האבל, ובתוך תחנת המעבר הזו הם החלו בבניית העתיד החדש שלהם. לא היה מדובר מבחינתם רק על גאולה אישית, אלא על המשך שלשלת הדורות היהודית. שורדי שואה הצליחו להביא אלפי ילדים בתקופתם במחנה. קשה להסביר את התופעה הזו מבחינה רפואית, מכיוון שבריאות הנשים שם, וכחלק ממנה גם מערכת הרבייה שלהן, נפגעה בשנות המלחמה מהרעב הכבד והמחלות.

"יושבי המחנה הקימו גם משטרה יהודית מקומית ובתי דין שנלחמו בתופעת השוק השחור שהייתה חזקה לאחר המלחמה. היו להם חיי תרבות מלאים: תיאטראות, תזמורת, אוניברסיטה עממית והכשרה מקצועית למבוגרים. הם קיבלו עזרה מארגון אורט העולמי, אבל היוזמה הייתה שלהם".

מה ישראל של היום יכולה ללמוד מהם על שיקום?
"מובן מאליו בעיניי שהסיפור הזה של התגברות על מחלוקות מפלגתיות, ושילוב ידיים למען מטרה חשובה משותפת לכולם, הוא לקח חשוב מאוד שאני מקווה שנוכל ללמוד. את התהליך הטבעי של ההשתקמות העצמית אנחנו רואים גם עכשיו. אחרי הפוגרום הקשה של 7 באוקטובר אנשים מסתכלים קדימה. למרות כל האבל והכאב והצער, הם שבים ובונים את מקומות החיים שלהם, ועם המעט שנותר להם הם מסתכלים קדימה ולא אחורה. אחורה ההנהגה צריכה להסתכל, למען הפקת לקחים, אבל הפרטים רוצים להשתקם, וזה רצון מאוד טבעי וחזק, רצון חיים שראינו במחנה העקורים ברגן בלזן ובאופן כללי אצל ניצולי השואה".

"נראה שהנהלת האתר מעדיפים יהודים מתים על יהודים חיים, הם לא עושים צרות"

אריה אולבסקי, יו"ר ארגון שארית הפליטה ברגן בלזן בישראל, הוא בנו של רפאל אולבסקי, ניצול מחנה הריכוז בלזן, שלימים היה חבר בוועד של מחנה העקורים, והיה ליו"ר הראשון של הארגון בישראל. האופי המיוחד של מחנה העקורים והלכידות שלו הובילו לכך שהארגון היה ארגון ניצולי השואה הגדול ביותר בישראל, ואף בעולם, עם יותר מ-3,000 משפחות. "הארגון היה בית חם ומקום להתכנסות, כולל לניצולים שהיו אנשים בודדים. ממש משפחה", מסביר אולבסקי. "הארגון היה מרים כנסים שהיום אפשר רק להתקנא בהם. לצד הפן הקהילתי, היה לארגון תפקיד של מעקב אחרי אתר הזיכרון בגרמניה".

עם השנים, חברים רבים בארגון הלכו לעולמם, והארגון הגיע לרשימה של עשרות פעילים על הנייר בלבד. אך אולבסקי, יחד עם רבים מהדור השני, הבינו ששימור הזיכרון והסיפור המשפחתי מוטל עליהם. "כיום יש שלנו כ-500 פעילים, רובם ככולם בני הדור השני". בין היתר הארגון הוציא לאור מחדש את הביטאון "הקול שלנו" שפעל במחנה העקורים לאחר המלחמה. בשנים האחרונות הארגון מתמודד עם אתגר חדש-ישן: עצמאות והכרה בארגון שלהם. בשנתיים האחרונות הארגון לא הוזמן להשתתף ולנאום בטקסי הזיכרון באתר ברגן בלזן בגרמניה.

איך קורה שהארגון של השורדים ובני משפחותיהם מודר מהטקס המרכזי?
"במשך 78 שנים היה קשר טוב מאוד, שהתבסס על הרבה אנשים עם רצון טוב, מהצד הגרמני, הישראלי ובתפוצות. האתר הוא חלק מקרן של כעשרה אתרי מורשת בתוך מדינת נידרזקסן (סקסוניה התחתונה) בגרמניה. נציגים מהארגון היו חברים בוועדה המייעצת של האתר. בשנתיים האחרונות, אחרי 7 באוקטובר, נראה שמשהו השתנה בהנהלת האתר. ב-2024 לא קיבלנו הזמנה לטקס, וגם לא ממש קיבלנו הסברים לכך. זה היה מפליא, דווקא כי זו הייתה שנה שבה חברים מהארגון נרצחו, נפצעו, היו בסכנת חיים ופונו מבתיהם.

"בשבוע הבא מתקיים טקס לציון 80 שנה לשחרור ברגן בלזן. בטקסי העשור נהוג להזמין משלחת של חברי הארגון מישראל והעולם לטקס מתקציב אתר הזיכרון. לא קיבלנו הזמנה לטוס וגם לא הזמנה לנאום בטקס, אף שעל פי רוטציה ארוכת שנים זה היה תור נציג הארגון לנאום. ביקשנו לבוא ולדבר על הקו המחבר שאנחנו רואים בין ברגן בלזן לאירועי 7 באוקטובר, ועל כך שיש עלייה של אנטישמיות חדשה, בין היתר באירופה".

אולבסקי הבין שההחלטה לא נמצאת בידי הנהלת האתר, או אפילו הקרן לאתרי מורשת בנידרזקסן, אלא בידי ראש ממשלת נידרזקסן, שמעוניין להדיר את הארגון הישראלי מבמות הטקסים. אולבסקי מעריך שמדובר ברצון למצוא חן בעיני מצביעים מקומיים שמתנגדים לישראל. כשנפגש אולבסקי עם שרת החינוך האחראית מטעם המדינה, היא לא הביעה נכונות לפתור את הבעיה, אלא ביקשה שלא יילך עם הסיפור לתקשורת. "הרבה יותר נוח להם לעסוק ביהודים מתים. כנראה יהודים חיים, שהם אפילו ישראלים, שמבטאים את דעתם, זה כאב ראש מבחינתם".

לדעת אולבסקי, מלבד שיתוף הארגון בטקס, חשוב להעביר את הנהלת האתר מהממשל המקומי של נידרזקסן לאחריות הממשל הפדרלי הגרמניה, ושינוהל בצורה בינלאומית. "ברגן בלזן לא שייך לאף פוליטקאי, אלא למשפחת ברגן בלזן באשר היא – בארץ ובעולם. הרבה אחרי שדמויות המפתח הנוכחיות בגרמניה יסיימו את תפקידם ויישכחו, אנחנו נישאר כאן, כי זה הסיפור של המשפחה שלנו. ואת הנזק כבר יהיה קשה לתקן".