בפינה גבוהה במכללת צפת, שלט קטן מכריז על מקום נפילתה של אישה שנולדה מעבר לים. כאן, בעמדה קדמית קטנה בקרב על צפת, נפלה רבקה, נצר אחרון למשפחת ויסברוט, שנמחתה כמעט כליל בשואה.

קילומטרים מעטים משם, בדשאים החמים של עמק בית שאן, אנדרטה קטנה אחרת מנציחה את קיבוץ אבוקה, שרבקה נמנתה עם חבריו, ושהתפרק שנים מעטות לאחר נופלה.

אנדרטת "יד לאבוקה". הקיבוץ התפרק שנים ספורות אחרי נפילתה של ויסברוט בקרב (צילום: ד"ר אבישי טייכר/ויקימדיה)

מעטים זכרו את סיפורה יוצא הדופן של רבקה – ריבה בפי חברותיה הנאמנות – חובשת, מעפילה ולוחמת. אבל שתי המצבות הקטנות הן רק קצה קצהו של סיפור גדול בהרבה, שרסיסיו פזורים בירושלים, בקריית ביאליק ובמעלה החמישה. שם, דרך קשרים מיוחדים של חברות ונאמנות, שלוש נשים עוד זוכרות את האישה הצעירה.

המורשת מאימא: לזכור ולהזכיר

קשה למצוא מידע על ריבה. מרבית חברי קיבוץ אבוקה נפטרו מאז, וילדיהם, כיום בשנות ה-80 לחייהם, לא זוכרים כמעט דבר לגביה.

אבל ב-27 באפריל 2020, בשידור של רדיו 103FM, התקשרה מאזינה וביקשה לספר סיפור על חברה של אימה, לוצ'יה הוכברג. דרך הבת הזו נחשפה תחילתו של סיפור. "אימא שלי הלכה לכל מקום עם אלבום קטן ביומן", מספרת דליה הוכברג, בת 70 מקיבוץ מעלה החמישה. "שאלתי אותה: 'אימא, מה יש לך ביומן?' היא אמרה לי: 'זו ריבה, דליה. החברה הכי טובה שלי. אני זוכרת אותה, כי אין מי שיזכור אותה. תזכרי שאחרי שאני אלך, זו תהיה אחריותך. תזכירי אותה בכל הזדמנות שתוכלי'".

דליה הוכברג. "את הסיפור של ריבה אספתי מפיסות, מאנשים שלצערי רובם כבר לא איתנו" (צילום: אלבום פרטי)

דליה נשארה נאמנה לבקשתה. "אני פוקדת את הקבר שלה בכל שנה, דואגת לפרחים ולסידורים. את הסיפור שלה אספתי מפיסות, מאנשים שלצערי רובם כבר לא איתנו".

"בת 100 וחמישה חודשים, וזוכרת הכול מאז גיל 3"

ריבה נולדה בפלניץ בפולין ב-1924, להורים יונה ואיידל (עדינה) ויסברוט, ומגיל צעיר הייתה פעילה בתנועת הנוער הציונית-סוציאליסטית גורדוניה. עם פרוץ מלחמת העולם נכלאה עם משפחתה בגטו לודז', שם פגשה את לוצ'יה, והייתה פעילה בענייני התנועה.

"בגורדוניה, בגטו לודז', הכרתי את ריבה", מספרת מרים הראל. "היא הייתה בגדוד שרון, שהיו גדולים ממני בשנה או שנתיים, ואני בגדוד הבונים, בני ה-13. אבל למרות זאת נורא אהבנו אותה, כי היא הייתה בן אדם מיוחד במינו". הראל, או 'מארי' בפי אוהביה, שרדה גם היא את השואה עם ריבה ולוצ'יה, ונותרה עימה בקשרים חמים כל חייה. "אני גם האימא של דליה, מכמה שאהבתי את לוצ'יה", היא אומרת, והוכברג צוחקת: "אחרי לכתה של אימי, הכרזתי בפניה שמעכשיו היא האימא שלי".

דליה הוכברג (מימין) ומרים הראל (יושבת) עם משפחת הוכברג. הראל: "כשהיינו שומעים את הגסטאפו מגיע, היינו מורידים את התמונה של הרצל ויוצאים לעבוד בשדות" (צילום: אלבום פרטי)

כיום מארי "בת 100 וחמישה חודשים, וזוכרת הכול מאז גיל 3". ונאמנה להצהרתה, היא נזכרת. "יום אחד יצאתי לרחוב וראיתי אותה אוחזת תינוק. בלילה ההורים שלו החביאו אותו תחת שמיכה, ואחרי שלקחו אותם, הבכי שלו משך אותה לשם. היא נכנסה לבית ולקחה אותו. במשך חודש הסתרנו אותו, גידלנו אותו יחד, אבל הוא לא שרד". בגטו נאבקו ריבה וחברותיה לשרוד. "עבדנו בבתי החרושת. גם ריבה עבדה, אני לא זוכרת באיזה מפעל, הייתה חייבת לעבוד, אחרת לא היו משאירים בחיים. ובכל זאת היינו נפגשים בתנועה, עשינו פעילויות, היינו רוקדים".

גורדוניה הייתה תנועת נוער ציונית-סוציאליסטית, ברוחו של א.ד גורדון, שהכשירה בני נוער לעלייה לארץ, לציונות ולערכי הקיבוץ. התנועה הוסיפה לפעול בגטאות במהלך השואה, ואף הייתה שותפה למרידות הנוער הגדולות.

לוצ'יה הוכברג ומרים הראל במרישין. "היינו נפגשים בתנועה, עשינו פעילויות, היינו רוקדים" (צילום: אלבום פרטי)

"היו לנו מדריכים בגטו, והם הצליחו לשכנע את מנהל הגטו, מרדכי רומקובסקי, שאסור לבזבז אותנו. הם הסבירו לו שאנחנו רוצים לעלות לארץ, ושאסור לתת לנוער כזה לגווע. הוא השיג לנו חווה מחוץ לגטו, במרישין. גם ריבה, לוצ'יה ואחרות היו איתנו שם. שם עבדנו קשה בשדות. למדנו עברית והרצל, והיה קצת יותר אוכל, הרחק מהצרות. כשהיינו שומעים את הגסטאפו מגיע, היינו מורידים את התמונה של הרצל ויוצאים לעבוד בשדות. אלו היו חיים קשים, אבל נעימים יותר, יפים".

"הנה החופש עומד על הטנק"

אבל הרגע היקר הזה לא נמשך זמן רב. "ב-1944 הועברו לוצ'יה וריבה לאושוויץ, ומשם לברגן בלזן, בצעדות רגליות מתישות", מספרת הוכברג. "משם למחנה עבודה גרמני, שם הן עבדו בפרך עד סוף המלחמה. בקטע שכתבתי, על פי סיפורים שסיפרה לי, מתארת אימי את השחרור. הן הבינו שאלה האמריקאים כי זיהו חייל שחור על הטנק, שהזכיר להן את האתלט האמריקאי ג'סי אוונס":

מאיטליה לקיבוץ אבוקה

לאחר המלחמה, עברו ריבה, מארי ולוצ'יה למחנה עבודה באיטליה. "הן עלו לאבוקה", מספרת מארי, "ואני נשארתי באיטליה, מפני שהיה שם מרכז של שורדי שואה, ואני שידעתי עברית, נתנו לי מכונת כתיבה, שאעשה רשימה של כל השורדים". לימים אספה מארי את הזיכרונות על הנופלים והשורדים גם בארץ, וכתבה את "ספר גורדוניה", שמאגד את תולדותיה של התנועה.

קבוצה ב' של גורדוניה לפני היציאה מלודז' לאיטליה (צילום: אלבום פרטי)

ריבה העפילה לארץ, יחד עם לוצ'יה וחברי גורדוניה נוספים, ב-1945. יחד הן הצטרפו לגרעין של גורדוניה, שהיה שותף להקמתו של קיבוץ אבוקה בעמק בית שאן. אבוקה, שהיה השני בשרשרת קיבוצים שהקימה תנועת גורדוניה לאחר המלחמה, הוקם על קרקע לא פשוטה, באקלים חם ולח. חבריו אומנם הצליחו להקים בו חקלאות, אבל מחלוקות חברתיות ואווירת נכאים גרמו להתפוררות הדרגתית, שהסתיימה בפירוקו המוחלט ב-1953. "לוצ'יה עזבה בגלל הסכסוכים", מספרת מארי. "אני התחתנתי עם בחור מקיבוץ של השומר הצעיר".

ריבה ויסברוט עם אחייניתה עדינה. הוכברג: "במשך שנים בכלל לא ידענו שהייתה לה אחות, עד שהכרנו את עדינה" (צילום: אלבום פרטי)

ריבה חיה מעט יותר משנה בקיבוץ. במהלכן הספיקה למצוא את תקוותה הגדולה – בת משפחתה האחרונה ששרדה, אחותה רחל. "במשך שנים בכלל לא ידענו שהייתה לה אחות", מספרת הוכברג, "עד שהכרנו את עדינה". עדינה חזן, בתה של רחל, חיה כיום בירושלים. "אימי עלתה ארצה ב-1934 עם בעלה, שהיה גם בן דודה, והתיישבה בחיפה", מספרת עדינה. "ריבה, שחששה שהיא האחרונה ששרדה מ-11 האחים, הגיעה לחיפה וחיפשה אותה בין הקהילות היהודיות, עד שמצאה".

"לא נרשה שכאן יהיה לנו גטו שני"

מעט לאחר מכן עברה ריבה לחיפה, שם הצטרפה להגנה ועברה קורס חובשות. חברותיה לקורס תיארו אותה כ"שקטה ורצינית". בין לבין, הייתה חברה במשמרת הצעירה של מפא"י. "כשסיימה את ההכשרה שלה, יצאה לאימונים במחניים, ומשם לפלוגה בצפת", מספרת עדינה. "התפקיד שלה שילב בין עבודה באמבולנס בבית החולים הדסה בצפת (לימים זיו), להגנה על עמדת הפילבוקס שלידו". בתקופה אחרונה זו בחייה, כשרחל שאלה אותה מדוע התעקשה על השירות הצבאי המלא, השיבה ויסברוט: "לא נרשה שכאן יהיה לנו גטו שני".

הקרבות בצפון החלו להסלים. ריבה הוצבה בצפת, "וטיפלה בפצועים בבית החולים במסירות רבה". צבא ההצלה הערבי חנה בכפר עין זייתון הצמוד, ופשט ממנו על הרובע היהודי ועל יישובים יהודיים אחרים. כוחות ההגנה יצאו במבצע לטיהור הכפר. באחד מימי הקרבות עלתה ויסברוט, שהתעקשה להשתתף בשמירות, למשמרת על הפילבוקס, שנמצא ממש בגבול הישוב היהודי. "זה היה פילבוקס של פעם, שקי חול על שקי חול. צלף כנראה הצליח לחמוק לשם, ופגע בה. זה היה ימים ספורים לפני שחרורה של צפת". ריבה נפצעה קשה, ונפטרה לאחר כמה ימים מפצעיה, והיא בת 23.

"הבטחנו לא לשכוח"

"היא עמדה להתחתן", חושפת עדינה לפתע, מפתיעה את דליה אחרי כל השנים. "הם כבר קנו כלים חדשים לכבוד הבית, שישבו אצלה במשך שנים. לאיש שלה, אני חושבת, קראו יוסף". בלווייתה ספדו לה חבריה הלוחמים, הספד מיוחד במינו שנכתב על נייר, ונמכר לפני שנים רבות במכירה פומבית. שמה נחקק גם בין שמות חברי קיבוץ אבוקה הנשכח, באנדרטה שהוקמה על חורבותיו שנים לאחר מכן, בידי ילדי הקיבוץ, שאיש מהם לא זוכר את האישה שחיה ביניהם לתקופה כה קצרה.

"אבל אנחנו זכרנו", מספרת מארי, האחרונה משלוש החברות. "אני זוכרת, נסענו לשם כולנו, גם עדינה הקטנה. כל מי שזוכרים אותה. אנחנו הבטחנו לא לשכוח".