בכיכר בכניסה הצפונית למע'אר ניצבת אנדרטה לזכר החללים הדרוזים במלחמת 'חרבות ברזל', ולצידה שלט ענק בו תמונות כל החללים הדרוזים במלחמה. אחד מהם הוא נאיל פוארסה, במדים ונשק, מישיר מבט למצלמה. הכיתוב על התמונה: "אבו ליאם, נאיל פוארסה, הפטריוט".

נאיל פוארסה נולד לאב רפיק ולאם אלהאם במע'אר ב-29 באפריל 1981, אח לוואיל, נארימאן ובהאא. הוא היה תלמיד מצטיין ונבחר ללמוד בבית הספר 'עלה' לטיפוח המדע בהרצליה. במשך שנה היה נוסע ממע'אר להרצליה כדי ללמוד.

פוארסה התגייס בשנת 2000 לגדוד הדרוזי 'חרב', ויצא לקורס מ"כים ולקורס קצינים. חלק משירותו עשה במשמר הגבול. לאחר שחרורו התגייס לשירות בתי הסוהר, והמשיך לשרת במילואים בצה"ל. בתפקידו האחרון היה מפקד פלוגת המפקדה בגדוד חרב.

"מאז השחרור שלו כקצין בצבא, עד המלחמה האחרונה, הוא היה עושה בכל שנה 40 יום מילואים, פי שניים מחייל רגיל", מספר אביו רפיק. "תמיד התנדב לעשות כפל וכפליים. פשוט מאוד בן אדם שאהב את הצבא, אהב את המדינה, אהב את הזולת, תרם הרבה בזמנו לאחרים. ב-7 באוקטובר פרצה המלחמה הארורה הזאת על ישראל, והוא, הראשון, ישר קפץ למילואים".

אביו יושב זקוף בכורסה בסלון ביתו, מצדו האחד ארון הנצחה גדול גדוש בתמונות, תעודות הצטיינות ומדים, ומצדו האחר דגל ישראל המקדם את הנכנסים לבית. רפיק מספר בקול יציב על קורות בנו. "כששמע כי חברו, סא"ל עלים עבדאללה, סעד נפגע עם נהגו מטיל נ"ט ב-9 באוקטובר, מיהר למקום. כשהגיע ראה את האמבולנס עוזב את המקום, פתח את הדלת ואמר לו 'שלום חבר'. הוא זכר אותו כל הזמן".

נפצע כשחילץ אזרחים, חזר להילחם ונפל

לאחר כחודשיים וחצי קפץ נאיל להציל אזרחים שנפגעו מכטב"ם בכנסייה באיקרית, ותוך כדי טיפול בפצועים, נפגע מטיל נ"ט. "הם היו בהדרכה, ופתאום הוא שמע פיצוץ עז בקרבת מקום", מספר אביו, "הוא יצא החוצה וראה פטריית עשן במרחק מאות מטרים מהבסיס שלהם. הוא רץ לשם, וכל הקצינים אחריו". פוארסה החל לטפל בפצועים. טיל נ"ט נורה לעברם ופוארסה נפצע, אך המשיך לטפל וסירב להתפנות. לבסוף פונה לבית החולים, שם נפגש עם בני משפחתו. "ב-11 בלילה הוא אמר לי 'אבא, קח את המשפחה, תחזרו הביתה, אני נשאר פה וחוזר ליחידה. אני חותם על אחריותי ומשתחרר מבית החולים'".

ב-19 בספטמבר 2024 נהרג נאיל פוארסה מפיצוץ כטב"ם סמוך למושב יערה בגליל המערבי, בתקרית בה נפל גם לוחם גולני, סמל תומר קרן ז"ל. "הייתי במועדון גמלאי המשטרה והשב"ס כאן במע'אר, וקיבלתי שיחת טלפון ממכר שאמר לי שנאיל בבית חולים בניתוח", מספר האב רפיק, "הגעתי תוך שתי דקות הביתה, לקחתי את אישתי והתחלנו לנסוע". הוא לא סיפר לאשתו מה קרה, אבל הטלפון שלו לא הפסיק לצלצל. "רק תוך כדי נסיעה, כשאנשים התקשרו, היא הבינה".

ואיל, אחיו הבכור של נאיל, קיבל את ההודעה בכנס חירום של המשטרה במרכז הארץ. "המג"ד שלו התקשר אליי, והבנתי למה. חבר טוב שלי, מתנדב במד"א, התקשר אליי כל כמה רגעים. הוא כל הזמן אמר לי: 'אל תדאג, הוא חזק. אני בקשר איתם'".

כשהגיעו לבית החולים ופגשו את בני המשפחה, ניגש אליהם קצין וביקש מהם להיכנס לחדר צדדי. "שתי קצינות אחזו באישתי. התחלנו להרגיש שמשהו לא בסדר. הקצין אמר שהוא בניתוח ועוד מעט ייצא. זה נמשך שעה וחצי. התעצבנתי ורצתי לחדר הניתוח. שני קציני משטרה צבאית מנעו ממני להיכנס. הרופא נכנס וסגר את הדלת. הוא הסתכל על כולם מצד לצד. אמרתי לו: 'דוקטור, תגיד משהו, רוצים לשמוע'. הוא הניד את ראשו ואמר לי: 'אין לי מה להגיד לכם. הוא הגיע אלינו ללא רוח חיים'".

המשפחה והחברים לא מעכלים: "הכיסא שלו תמיד ריק"

להלוויה רבת המשתתפים, כ-5,700 לפי הערכת המשטרה, הגיעו אנשים מכל רחבי הארץ. "הגיעו אנשים שלא מכירים אותנו, ולא מכירים אותו", מספר רפיק, "רק קראו בעיתונות עליו ושמעו בחדשות מי הוא היה".

למוחרת הגיעו נציגי צה"ל לטקס הקבורה. "מלכתחילה קיבלתי את ההודעה לא דרך הצבא ולא דרך נציג צבאי ולא דרך מקור מוסמך. על השמועות לא ניתן לבנות את העתיד, ולא נוכל לדעת בדיוק מה האמת. לא עברו שישה חודשים, ואנחנו לא מצליחים לעכל את חסרונו. הלב והמוח לא מעכלים. הוא תמיד איתנו. אנחנו מרגישים אותו איתנו.

"הרבה פעמים כשאני ואימא שלו יושבים בבוקר לכוס קפה ב-07:00, בגלל שאנחנו רגילים שהוא בא אלינו כמעט כל יום, אנחנו נכנסים לפה ורואים את הדברים האלה. בן אדם שגידלת אותו 40 שנה, מרגישים בחוסר. אפילו הילדים הקטנים מרגישים בחוסר.

"אחד החברים סיפר לי: 'כמעט כל שבוע ישבנו כל החברים יחד, עד המילואים, אבל היום אנחנו לא מצליחים לשבת כפי שהיה. הכיסא שלו תמיד ריק'".

לאחר חודשיים, אחיו ואיל חזר לשירות. "זה לא קל", הוא אומר. "היינו כל הזמן מדברים על ביטחון. בעבודה היינו עוזרים אחד לשני". הוא זוכר אח שהיה מנהיג בכל מקום. "יש לו גם אומץ פיקודי. אומץ פיקודי זה אנשים שמקבלים החלטות, וגם יודעים להגיד לפקוד שלהם כשהוא טועה". הוא מספר שאחיו נהג לבוא לבקר את ילדיו הקטנים ולשחק איתם.

"זה הכאב הנורא שלנו, לראות את הבן שלא הספיק לדבר עם אבא"

נאיל נישא לפני שלוש שנים לראיה, וזמן קצר לפני נפילתו נולד לו בן, ליאם. "אישתו מראמה. היא נשארה במע'אר", מספרת אימו. "ב-5 באפריל מלאו לבן שלו שנה. הוא לא זכה להכיר אותו. הוא מסתכל על התמונות שלו".

רפיק: "כשהילד מגיע לכאן הוא שם את היד ומנשק את התמונות ואומר 'אבא'. נאיל ראה את הילדים הקטנים מסביבו, וכשנולד לו בן הוא ראה את כל החיים פתוחים לפניו. הוא חיבק את הבן וליטף אותו, אבל לא הספיק לשמוע את המילה 'אבא'. זה הכאב הנורא שלנו, לראות את הבן שלא הספיק לדבר עם אבא ולהכיר אותו, ומחר יבוא אלינו וישאל 'מי זה בתמונות האלה', ואנחנו נגיד 'זה אבא שלך'".

"יום לפני נפילתו", מספרת האם אלהאם, "הוא התקשר לאחיינית, הבת של ואיל, בת עשר. שלח לה תמונה והקלטה, 'אהובתי, התמונה הזאת עדכנית, אני כל החיים שלי נשאר במילואים'. יום אחרי הלוויה, היא סיפרה לי והראתה לי את התמונה".

רפיק: "לאן שנאיל הלך, הוא הרגיש שהוא שייך לאותו מקום. אם זה בצבא, ואם זה במשטרה, ואם זה בלימודים, בכל מקום. איפה שדרך, הרגיש שהוא שייך לאותו מקום, ולכן נתן מכל הלב".

כששהה בגבול הצפון, אחד מחבריו משומרה שפונה מביתו, הציע לנאיל לישון בביתו. "הוא מסתכל עליו, מחייך אליו את החיוך המקסים והמוכר שלו", מספר אביו, "ואומר לו, תחזיר את המפתח לכיס. אני לא מוכן בשום אופן להיכנס לישון בבית כשהחיילים שלי ישנים בשטח. יש עוד אלפי סיפורים. כל יום שעובר באים חברים שלו שמספרים דברים שלא ידענו עליהם, על הנתינה שלו, על העזרה שלו, על אהבת הזולת".

"כל הלילה כמעט אני רואה אותו"

רפיק מספר כי הכאב תמיד נשאר, אבל זה מקל עליו לשמוע סיפורים על נאיל, על מעשיו הטובים, על מי שהיה. עוד ועוד סיפורים על נאיל מציירים אדם שהיה מסור למשימתו ועזרה לזולתו הייתה חלק מאורח חייו. רפיק מספר כי נאיל סירב להשתחרר ממילואים ולחזור לעבודתו בשב"ס. "הוא אמר למפקד שלו בשב"ס, 'אני לא אחזור כל עוד לא ניצחנו במלחמה, ולא סיימנו את המלחמה. אני מעדיף למות במלחמה מאשר בתאונת דרכים או במחלה'".

אך את הגעגוע הסיפורים אינם מקלים. "כל הלילה כמעט אני רואה אותו, את כל מה שהוא אומר לי, אני משחזר את הדברים שלו, את החיוך שלו, זה לא נפרד מאיתנו".

נאיל לא היה רק איש כוחות הביטחון. "הוא אהב את החיים", מוסיפה אימו ומוחה דמעה, "הוא אהב ספורט, אהב לטייל, אהב את החברים, את האנשים".

קורס וחדר כושר לזכר נאיל

רפיק מספר שבמשך חודשים המשיכו אנשי שב"ס להגיע לבית המשפחה. לפני חודשיים נערך לו טקס הנצחה ב'שערי אברהם' – מרכז ההדרכה הארצי של שב"ס. "הוא היה אמור להיות בקורס מנהלי מרפאות בשב"ס", מספר רפיק, "הם דחו את הקורס הזה פעמיים עד שישתחרר מהמילואים. הוא לא חזר. הם החליטו להקדיש את הקורס לזכרו. הם שמו את התמונה שלו באמצע תמונת מסיימי הקורס".

גם חדר הכושר בבית הסוהר חרמון, שאת הקמתו יזם נאיל, הוקדש לזכרו. "הדבר החשוב הוא שהם מחבקים, מחזקים ותומכים". המשפחה הוזמנה לטקס סיום קורס קציני פיקוד ומטה של המשטרה ושב"ס, שנאיל לא זכה לסיים. "מצד אחד נזכרים וזה כואב, אבל מצד שני זה מקל את הכאב באותו רגע. זה כמו מאזניים – כואב כי תמיד זוכרים, אבל ברגע שמזמינים, מרגישים שעושים לו את הכבוד. אני לא מצליח למצוא את המילים המתאימות להודות לכל מי שעושה להנצחת זכרו.

"בזכותו ובזכות כל חללי צה"ל כולנו חיים ונמצאים פה היום. בזכותם, ששמרו עלינו ועל גבולות המדינה, בזכותם אנחנו חיים וממשיכים להתקיים. אני מתפלל ומבקש מכל אדם שיכול, לתרום להנצחת זכרם וללמד את המורשת שלהם. שילמדו את הגבורה של האנשים האלה, שילמדו את הערכים שלהם, את המורשת הזאת שילמדו לדורות. זה שורש החיים.

"המלחמה הארורה גבתה הרבה חללים. אנחנו מבקשים למשפחות השכול באשר הן שלא יידעו עוד צער, ומאחלים לפצועי ופצועות מלחמות ישראל רפואה שלמה, החלמה מהירה ושיחזרו לבתיהם, למשפחותיהם ולילדיהם. בעלי ההחלטות בממשלת ישראל צריכים לעשות הכול להחזרת החטופים והחטופות ממנהרות האויב. אנו מתפללים לשמיים שישררו שקט, שלווה וביטחון במדינתנו".