חגית חן ונירית ברעם היו יכולות שלא להכיר זו את זו, אף שהן גרות פחות מ-20 ק"מ אחת מהשנייה, מתהלכות באותם הרחובות, ושולחות את ילדיהן לאותה תנועת נוער. חוט דק ומר שהגורל טווה חיבר ביניהן  – בכאב, בגעגוע ובמאבק.

ההבדלים בין שתי הנשים ניכרים לעין. באופי, בעיצוב הבית של כל אחת, אפילו בצבע העור. אך גם נקודות הדמיון בולטות: אימהות במשפחות ישראליות אופייניות של שלושה ילדים וכלב (במקרה של ברעם – שני כלבים וארבעה חתולים), עם סיפור אופייני מדי של 7 באוקטובר; תמונות של הבן החייל פזורות בבית, מדגישות את היעדרו.

בנה של חגית, איתי חן, נחטף בבוקר 7 באוקטובר מהטנק ליד מוצב נחל עוז, יחד עם שלושה מחבריו לנשק. בנה של נירית, נטע ברעם, נהרג באותו הבוקר בקרב הירואי, בהגנה על אותו מוצב. מאז שתיהן נאבקות: על השבתו של איתי, על צדק לנטע, על החיים לצד השבר. דרכיהן הצטלבו במקרה לפני שנה, ומאז הן בלתי נפרדות.

משפחת חן קיבלה ב-12 במרץ 2024 הודעה מצה"ל, שעל סמך מידע מודעיני התברר כי איתי נהרג במתקפה ונחטף. חן לא מקבלת את הקביעה. "אין מידע פורנזי, לא מצאו שום דבר, ואני לא מצליחה לסמוך, כי מה שווה המידע המודיעיני שלא ידע לחזות כזה סדר גודל של אסון. לא קברנו אותו, לא ישבנו שבעה. אני לא מוכנה להכיר בסטטוס הזה עד שלא יחזירו אותו". היא מתארת את חוסר הוודאות שהיא חווה: "מי שחי שם חי בגיהנום, ומי שלא חי, לכי תדעי אם לא יהפוך לרון ארד".

אביה של חן, שהיה קשור לנכדו בנימי נפשו, נפטר ביום שמחת תורה, בדיוק שנה אחריו. "הוא פשוט קרס ומת מצער", היא אומרת. "הוא היה מאוד קשור לאיתי, והשנה הזו הייתה עבורו בלתי נסבלת". בני המשפחה, המחזיקים באזרחות אמריקאית, מחלקים את הזמן בין ארה"ב לישראל, בניסיונות בלתי פוסקים לעבוד עם שתי הממשלות להחזרתו.

ברעם מספרת שהיא מגיעה כמעט בכל שבוע עם שלט של איתי לעצרת להשבת החטופים בנתניה, לצד בעלה ליעד. הם משתתפים גם במאבק להקמת ועדת חקירה ממלכתית. "מבחינתנו אנחנו נלחמים על זה גם בשביל חגית ורובי" אומרת ברעם. שתי הנשים מביטות זו בעיני זו, וזיק ניצת בעיניה של חן. ברעם ממשיכה: "גם חגית ורובי כמובן רוצים ועדת חקירה, אבל הם לא פנויים למלחמה הזו".

בין שני מאבקים: "מבחינתי הם אחודים"

שתי המשפחות שותפות במועצת אוקטובר, הנאבקת להקמת ועדת חקירה ממלכתית לאירועי שבעה באוקטובר. "ועדת חקירה חייבת לקום", אומרת חן, "גם כדי לדעת איך ולמה זה קרה לנו, וגם כדי שזה לא יקרה בעתיד שוב. אני תמיד מדברת על ועדת חקירה בראיונות, למרות שאף פעם לא שואלים אותי על זה. זה לא הדבר העיקרי שאנחנו מתעסקים בו, קודם צריך להחזיר את איתי, אבל אלה מאבקים שמבחינתי הם אחודים. גם עבורנו ועבור איתי וגם עבור צדק לנטע וללוחמים שלו".

"לוועדת חקירה ממלכתית יש שיניים", מסבירה ברעם. "היא יכולה לזמן עדים, להציג מסקנות אישיות וגם לקבל החלטות שצריכות להתבצע. אם ראש ממשלת ישראל היה רוצה ועדה כזו, שיקרא לה איך שבא לו, היא כבר הייתה קמה. הוא מפחד מהאשמה, מהאחריות; ולא רק הוא, כל מי שבראש. אם ועדה כזו לא תקום, הילדים והנכדים ובני הנכדים שלנו ישלמו את המחיר – בחוסר הצדק, ובמחדל הבא".

בין אחווה לפילוג: "פתאום החזרת החטופים זה שמאלני"

חן מוטרדת מכך ששני המאבקים האלו, להשבת החטופים ולהקמת ועדת חקירה ממלכתית, קיבלו גוון-פוליטי זהותי. חן משתפת את ברעם שלאחרונה כואב לה במיוחד. "חזרנו לשיח של השישה באוקטובר. פתאום להחזיר את החטופים זה שמאלני – מה הקשר? ומי שרוצה ועדת חקירה בוגד. אתם שומעים את עצמכם? ויש פה יד מכוונת שאחראית על הפילוג הזה".

ברעם מדגישה את המגוון בקרב המשפחות שנאלצות להתמודד עם הטרגדיה. "יש לנו קבוצה של האמהות, אנחנו צוחקות שזה כמו סדרה בנטפליקס. יש את החילונית, הדתייה, המסורתית, החרדית. מזרחיות, אשכנזיות, מהצפון עד הדרום. הכול. יש משפחות שמצביעות שמאל, ויש משפחה שניהלה את המטה של ביבי בבית שאן".

"גם בטנק של איתי זה היה ככה", מצטרפת חן. "המפקד הוא בן של רב שגר ביד בנימין, והטען תל אביבי. ממש מראה של החברה הישראלית". ברעם: "אני בטוחה שגם נטע והצוות שלו וגם איתי והצוות של הטנק לא התעסקו בהבדלים פוליטיים. הם היו מתווכחים וצוחקים על זה, אבל גם על ספורט באותה מידה, גיבו אחד את השני בשמירות והיו מחכים יחד לערב על האש".

חן מבקשת להתייחס למערכת היחסים שלה עם ברעם כביטוי לשותפות הישראלית. "למרות שהכרנו בנסיבות מחורבנות, אנחנו פה לתמיד. סביב הטרגדיה, סביב זה שהבנים שלנו כל כך דומים, סביב זה שהם אולי הכירו. גם האנחנו הישראלי היותר גדול זה בדיוק ככה – הנסיבות אולי מחורבנות, אבל אנחנו פה לתמיד".

מפגש חצי מקרי: "מיד הרגשתי חיבור"

שתי האימהות נפגשו לראשונה ביום שבו לחן נודע שבנה הוכר כחלל. את ליעד ברעם, אביו של נטע, חן הכירה מעט קודם, כשמכתבי נחמה שנכתבו לשתי המשפחות בפעילות של המש"צים התערבבו בטעות. "ליעד בא עם המכתבים שיועדו לאיתי, וסיפר לי על נטע. מיד הרגשתי חיבור מאוד חזק". חן הזמינה אותו לעצרת החטופים בנתניה, וכשחן קיבלה את ההודעה מצה"ל – בני הזוג ברעם הגיעו לביקור.

"באותו יום לא רצינו לראות אנשים", מודה חן. "אבל כשהיינו ארבעתנו זה היה כל כך טבעי. אמרתי לעצמי – הם מוצאים כוח לעודד אותנו ולצעוק להחזיר את איתי בתוך הצער הבלתי נתפס שהם נמצאים בו. מאז אנחנו בקשר כאילו הכרנו כל החיים".

נטע ברעם היה מבוגר מאיתי חן בקצת יותר משנה. מעבר לכך, הדמיון בין השניים מפליא: שניהם חלקו אהבה לארץ, היו פעילים באותה תנועת נוער, התנדבו כל חייהם, חלמו להיות לוחמים, אהבו בעלי חיים והיו מרכז האירוע בכל חדר שאליו נכנסו. ההורים גם גילו שמי שהייתה בת הזוג של נטע ברעם, ניקה, גרה קרוב למשפחת חן, והכירה את איתי מבית הספר.

האימהות גילו ששני הבתים שירתו יחד במוצב, אך הן לא יודעות אם הם הכירו זה את זה. "יש רמז שאולי הכירו קודם מהמש"צים", אומרת חן, "מישהי סיפרה באחת העצרות שאיתי היה מגיע למנהלה במש"צים, שנטע היה אחראי עליה. אני אוהבת לדמיין שהם נפגשו בצבא, ואמרו אחד לשני – 'אתה מוכר לי'".

נעורים: כדורסל ומקהלה; חתולים ולגו

איתי חן, שסופח למוצב נחל עוז בתור שיריונר, היה "מורעל" על המש"צים, וכמובן גם הדריך. לצד זאת היה שיחק כדורסל באופן מקצועי בליגה של נתניה; טיפס על קירות; רקד ברייקדנס; ושר במקהלה העירונית. "הוא מולטי טאלנט", אומרת אימו, "ובחור מאוד נוכח. היה קשה לפספס אותו".

"כשהגיע הזמן שלו להתגייס, הוא רצה להיות טייס, כמו אבא שלי. לא קיבלו אותו לקורס טייס, ואז חבר הדליק אותו על השיריון. הוא הגיע לבקו"ם, אמרו לו שאין מקום בשיריון, הוא אמר שהוא לא מתגייס לשום חיל אחר. רצה חטיבה 7, קיבל חטיבה 7. כמה חודשים לפני 7 באוקטובר סיפחו אותו לגדוד של גולני במוצב נחל עוז".

על ברעם היו צוחקים שהיא ובנה נטע הם כמו זוג נשוי. "הוא היה בן מאוד חם ואוהב, מאוד משפחתי ומאוד חברותי, מאוד אבהי. היו לו כמה וכמה מעגלי חברים שעד היום מלווים אותנו. איפה שהוא הלך – ידעו מי הוא. אני רואה אנשים שמעולם לא הכרתי מגיעים באופן קבוע לבית העלמין. יושבת בחומוסייה שהוא אהב ופתאום רואה שהם שמו תמונה שלו על הקיר".

גם לחתולים ברחוב הוא היה מתחבר מיד. "לא היה עובר לידו חתול בלי שיחשוב אם הוא רעב, אם קר לו. בחתוליה של חדרה הקימו פינה לזכרו, והם גם זכו לתרומה משמעותית בשם נטע, מיום מכירת פאי שארגַנו המשפחה והחברים".

פיסול בלגו היה אהבה גדולה נוספת של ברעם. "כל החדר שלו ארונות תצוגה. בפעם האחרונה שהוא חזר הוא קנה ארון תצוגה חדש, שהספיק לשים בו דגם אחד. היום הארון הזה מלא". בתערוכת לגו שנערכה לזכרו של נטע בעיר חדרה שבה המשפחה מתגוררת, הוצגה יצירה של נירית ברעם תחת הכותרת 'מי הבא בתור ומי בתור הבא', הלקוחה משירו של יהודה פוליקר 'איך קוראים לאהבה שלי'. עוד הוצג כדור כדורסל מלגו, שנירית ברעם יצרה כמחווה לאיתי חן – ובעצם, כמחווה לקשר שאולי היה בינו לבין בנה, ולנסיבות הכואבות שקשרו ביניהם.

ברעם התחיל את שירותו כלוחם איסוף קרבי. הוא יצא לקורס מ"כים, והופך להיות מפקד בצוות בלונאים. "התפקיד של הבלונאים הוא להרים בלון תצפית על הגבול. אם קורה משהו, והבלון ניתק ועף, הם צריכים להביא אותו, אפילו להיכנס לעזה עם כוח קרקע. לכן הם מוגדרים לוחמים. אבל בעצם, חוץ מנטע שהיה לוחם עם יותר הכשרה, הצוות שלו לא הוכשר ללחימה כזו".

שבעה בלונאים נהרגו בשבעה באוקטובר, חמישה במוצב נחל עוז ושניים במוצב ארז. מאז הוריהם בקשר רציף. "יצרנו קבוצה, וצירפנו גם את חגית, שהיא בלונאית של כבוד", צוחקת ברעם. "כל פעם אנחנו מתכננות לעשות לה אמבוש ולגרור אותה איתנו לאיזה פאב. יש לנו אמירה בקבוצה – מזל שיש לנו אחת את השנייה – וחבל שהכרנו".

הבוקר ההוא: "כנראה ההודעה האחרונה שאכתוב לכם"

שתי האמהות אומרות שמוצב נחל עוז היה לפני שבעה באוקטובר שָׁלֵו לכאורה, אך אקלקטי. לדברי ברעם, זה חלק מהרקע למחדל: "זה היה מקום מוזר, מוצב ענק שתמיד הייתה בו אסופה של בעלי תפקידים שונים מכל מיני יחידות שלא היה ביניהם שום קשר, שמתחלפים בלי להכיר אחד את השני. בגלל זה גם באותו בוקר הם לא ידעו לתקשר אחד עם השני". 

"אנחנו יודעים שאיתי והצוות שלו היו בהתחלה במיגונית, ואז הוא גם דיבר עם בת הזוג שלו", מספרת חן. "הוא אמר לה שהכל בסדר, שהוא במיגונית ושלא תדאג, שהוא יהיה בקשר. אלינו הוא לא כתב. אני לא ידעתי כלום עד שקמתי בשמונה בבוקר. אנחנו יודעים שאחרי זה הקפיצו אותם לטנק, השמיעו לנו את ההקלטות של הטנק מהרגע שנכנסו אליו ועד שאבד הקשר ב-09:01. ידוע שהחטיפה קרתה מתישהו בין תשע לעשר, אבל לא ידוע מה בדיוק קרה בשעה הזו".

בטנק הזה היו ארבעה חיילים: חן, שהיה התותחן; טען הקשר תומר לייבוביץ' ז"ל, שנמצא ללא רוח חיים בטנק; המפקד דניאל פרץ, שנמסרה הודעה למשפחתו שנהרג ונחטף לעזה; והנהג מתן אנגרסט, שנחטף לעזה ומוגדר היום חי בשבי. 

במקביל, ברעם וארבעת החיילים שלו היו באותו בוקר לגמרי לבד בחלקו הצפון מזרחי של המוצב, והגיבו בירי לחוליית מחבלים שחדרה. "ברגע שנטע הבין שהמצב לא טוב, הוא רשם לנו הודעה מאוד ארוכה, שהתחילה במילים- 'זו כנראה ההודעה האחרונה שאני כותב לכם'", מספרת אימו בדמעות. "הוא ביקש שנמשיך לאסוף ולבנות לגו בשבילו. אמר לנו שהוא אוהב אותנו יותר ממה שאנחנו יכולים לשער. 'המשפחה הכי טובה שהייתה לי'. עם לב אדום.

"לשתי שניות הוא ענה לטלפון ואמר – אני לא יכול לדבר, אני מטפל בחייל. מ-07:39 לא הייתה לנו תקשורת איתו. בדיעבד אנחנו יודעים שהוא היה בקשר עם שני מפקדים שלו, וקיבל מהם הוראה להילחם. והם נלחמו עד מוות".

במשך חמישה ימים משפחת ברעם לא ידעה מה עלה בגורל בנה. "היינו בקשר, כל הורי הבלונאים, אחד עם השני. הייתה לנו איזו פנטזיה שאולי הם ברחו יחד לאיזשהו מקום, אבל בליבי ידעתי שהבן שלי או חטוף או חלל. ידעתי ב-200 אחוז שהוא לא ברח". בקרב נהרגו, יחד עם ברעם, ארבעת חייליו- אלרואי בן שטרית, אמיר אייל, שמעון לוגסי ודניאל שפרבר.

"אני לא יודעת כלום על הרגעים האחרונים של נטע", ממשיכה ברעם, דמעותיה זולגות. "אם הוא סבל, אם זה היה מיידי או לקח זמן. אני רק יודעת שהם דיממו שם למוות, עם 5 מחסניות שכמובן נגמרו, בקרב שאף אחד לא הכשיר אותם אליו, ואף אחד לא הגיע להציל. אני יודעת מהחיילים של גולני שישבו איתנו בתחקיר שלאף חייל במוצב לא היה אפילו רימון".

המחדל: "שכבו שעות ואיש לא ידע איפה"

215 מחבלים חדרו בסך הכול למוצב נחל עוז, בזמן שמספר הלוחמים בו היה ספור. "אין דבר כזה – מוצב אמור להיות סגור הרמטית עם שומרים", זועקת ברעם, "אחד המפקדים של נטע סיפר לי שהוא ואלרואי נשארו אחרונים וניסו לטפל בשאר. הם שאלו אותו – איך שמים חוסם עורקים על בטן". ברעם מדמיינת מה יכול היה לקרות אם התיאום בין החיילים השונים במוצב היה טוב יותר: "יכול להיות שנטע היה מגיע לחמ"ל, ואולי עוזר למנוע את השריפה, או שהיה אפשר לצרף אותו לחמשת הלוחמים של גולני שהיו שם, או שהיו מצליחים למגן את הבלון ולמנוע חטיפות".

גם את חן מעסיקות מחשבות דומות. "הורגת אותי המחשבה שעם מעט יותר סדר וארגון, עם פיקוד יותר אחראי, היה אפשר להציל אותם. את הצוות של איתי השאירו שם למשימה שלא נועדה לטנק אחד, בלי פיקוד. אפילו לא ידעו איפה למצוא אותם אחר כך, הם שכבו שם שעות ואף אחד לא ידע איפה הם ומי חסר".

ברעם אומרת שהחומה שהקיפה את המוצב לא הייתה סגורה כלל, שכל האזור של הבלונאים היה פרוץ לחלוטין – ולכן המחבלים הצליחו להגיע ולירות עליהם דרך הגדר. "כמו שאמרו לנו בתחקיר, זה היה שטח השמדה. הם שמו שם אנשים ללא נשק, ללא הכשרה, ללא ציוד מתאים. לא יכולתי להסביר עד כמה הייתי בהלם כששמעתי את זה – ידעתי שהמצב גרוע, לא האמנתי שעד כדי כך".

"היינו שם לפני שבועיים בתחקיר, הם לא תיקנו שום דבר", היא אומרת לבסוף, כמעט בצעקה. "כלום לא השתנה. ואני צריכה לגייס את הבת שלי לתוך זה".

האחים בדרך לצבא: "לא ישנה מה שאגיד"

אלון חן, אחיו הצעיר של איתי, היה בן 13 כשפרצה המלחמה. איתי היה אמור לצאת בשבוע שלאחר שבעה באוקטובר למסיבת בר המצווה של אלון – מן הסתם, בסוף לא היה חגיגה. עכשיו, כשאלון בן 14 וחצי, אימו לא יכולה להפסיק לחשוב על הגיוס שלו לצבא. "אם הוא ירצה להתגייס, זה לא ישנה מה אני אגיד", היא משערת, "אבל אני מקווה שהוא לא ירצה".

שאלת הגיוס קרובה יותר עבור ברעם. בתה יעלה נמצאת כרגע בשיא שנת השירות בתנועת הצופים, והחליטה להתגייס לתותחנים, "אבל קיבלה הודעה שהיא יכולה ללכת גם לעוקץ, אז היא מתלבטת". היא מודה שהייתה מעדיפה שלא תבחר במסלולי שירות מאתגרים כאלו: "אם הייתה אומרת שהיא לא רוצה, היה לי יותר נחת, אבל היא מתעקשת, ואני לא יכולה לעמוד בדרכה. אני רק חושבת על להקפיץ אותה לרכבת במדים, על זה שאהיה חייבת להוציא את הקרש של המגהץ, שלא נגעתי בו מאז הפעם האחרונה שגיהצתי לנטע את המדים".

חן מספרת שדיברה עם איתי על לבטיו לגבי הצבא בלילה שלפני מתקפת חמאס. "הוא שיתף אותי בהתלבטות אם לבקש לעבור למודיעין, כי לא הוציאו אותו לקורס מפקדי טנק. אמר לי – אני לא מוותר על להיות קצין, ואם זה לא יהיה בשיריון, אז יהיה בחיל אחר. הוא שמע ממני איזו אנחת רווחה על הרעיון שיהיה במודיעין ולא בשיריון, והוא אמר לי – תרגיעי. אני עדיין אהיה בשטח, לוחם, רק במקום אחר. היה לו חשוב להבהיר שזה לא בשביל תנאים".

"כשנזכרתי בשיחה הזו", היא אומרת בחיוך עצוב: "הבנתי שילדים כמו איתי ונטע הולכים להיות לוחמים בצבא לא סתם – הם גדלו בבית שחינך אותם לשירות משמעותי. והאחים שלהם גם גדלים באותו בית. גם איתי וגם נטע נתנו את הלב במש"צים, התנדבו כל חייהם, אהבת הארץ בליבם. אלה הנערים שהמדינה שלנו צריכה, ואלה הנערים שהפקירו".

"אולי היינו נפגשות"

מול הכאב וההפקרה, חן מבקשת להרגיש שהיא לא לבד. היא קוראת לציבור להצטרף לעצרות החטופים: "אני רואה שאכפת, שאנשים מגיעים שבוע אחרי שבוע, זה לא נותן לי ליפול. כל כך חשוב להגיע ולתמוך בכל מקום, או לאמץ חטוף ולתמוך במשפחה שלו עד שהוא חוזר". המאבק הוא גם הרבה ממה שקושר בין שתי האימהות, כפי שאומרת חן: "אני חושבת שהקשר בינינו לא היה כזה עמוק אם לא היינו יחד במאבק".

"אולי היו נפגשות בביקורים בנחל עוז", צוחקת חן פתאום. בעצם, ייתכן שכבר ראו אחת את השנייה, מבלי דעת. "יכול להיות שהאכלנו אותם במקביל בבוטק'ה של הביקורים, יכול להיות שישבנו באותה ישיבה של הורי פעילים במש"צים, או שראינו ברחוב את נטע עם ניקה שגרה כאן. אולי איתי עוד יחזור ופתאום יגיד – אה, נטע, בטח שאני מכיר".