הפסנתר של משפחת ברוכים הוא הדבר הבולט ביותר בסלון הצנוע של בית המשפחה, יושב בין ספה רחבה, טלוויזיה, ארון ספרות יהודית ויודאיקה. עליו עומדת פינת ההנצחה לבנם, סמל ראשון יוסף איתמר ברוכים ז"ל, שנפל בשדרות ב-8 באוקטובר 2023.

מהתמונות נשקפות פניו של צעיר נאה, בעל חיוך כובש ועיניים נוצצות, בכומתה אדומה. שלושה נרות זיכרון דולקים לצידן, גם ביום חול.

כל המשפחה של אורלי, האם, ניגנה בפסנתר. הסבתא, הדודות והילדים נדב וענבל. אבל איתמר רצה לנגן דווקא על גיטרה, וכבר מגיל צעיר מאוד. ידיו היו עדיין קטנות מדי, ולכן קנו לו תחילה מנדולינה ואחרי כן גיטרה וגיטרה חשמלית. גם קרן יער הוא החליט ללמוד בילדותו, והיה סוחב את הכלי, שהיה כמעט גדול ממנו, לבית הספר.

"אנחנו משפחה נחמדה. מחבקת. גם הגרעינית וגם הרחבה, שכולה באשדוד", אומר מאיר האב. הוא ואורלי בני 52, עורך דין ומרפאה בעיסוק. ענבל, הבכורה (25), שירתה בדובר צה"ל ועבדה בתחום הדוברות והיח"צ. כיום היא לומדת פסיכולוגיה. נדב, בן הזקונים, בכיתה י"ב, לקראת גיוס. מגדלים כלב וחתול, וצב שמסתובב בחצר.

"כל החניכות שלי היו מאוהבות בו"

"איתמר היה הסנדוויץ', הדבק", מספרת אורלי, וענבל מוסיפה שהאחים היו תמיד חברים טובים: "הוא השלים אותנו, היה מוסיף את הפלפל". נדב, האח הקטן, ממעט במילים. יש געגוע, שעובר גם בלעדיהן. אבל כששואלים איזה מין אח היה איתמר, הוא מספר בחיוך: בחטיבה היה איתמר צנום – והתחיל להתאמן באינטנסיביות בחדר הכושר. "הייתי רואה אותו בחופש הגדול, ב-2 לפנות בוקר אוכל סירים של אורז עם עוף כדי לגדול, נותן את ה-100% שלו באימונים. כל הזמן הוא היה תופס אותי וגורר אותי להתאמן איתו. מקדר אותי, מוריד אותי לסמוך-קומים ולסיבובים על שק האגרוף".

משהו באח הקטן מתעורר, כשהוא מספר על יחסים פיזיים מאוד. "הייתי מנסה לברוח והוא היה מושך אותי בחזרה, היה מכפכף אותי הרבה". שנים ארוכות כילדים חלקו חדר משותף למרות פער של 7 שנים בין שניהם. הזיכרונות של נדב הם בעיקר של אח בוגר – מודל לחיקוי ולהערצה.

"הם השליטו בבית משטר של בנים", מתלוצצת ענבל. היא מוסיפה שגם היא הייתה "רבה איתו מכות", עד שהתחיל לנצח אותה. "ריבים, מכות, ויכוחים. אבל גם התייעצויות. היינו מאוד קרובים. שנינו היינו מדריכים במש"צים. אני גדולה ממנו בשלוש שנים – אני זוכרת שבהתחלה היו אומרים לו 'אתה אח של ענבל' ופתאום התחילו לשאול אותי – 'מה, את אחות של איתמר? כל החניכות שלי היו מאוהבות בו".

הקדיש את הקיץ ללימודים בווינגייט, תכנן לפתוח חדר כושר טיפולי

איתמר שעולה מהסיפורים הוא ילד כשרוני ותזזיתי. הוא מושקע בפרויקטים ותחביבים רבים: מנגן, משחק, מדריך, גולש. מעל הכל מתבלטת נחישות גדולה, שבאה לידי ביטוי בהתמסרות שלו לספורט ולאימונים. כשהיה ילד, היה קטן ממדים, וכיליד אוקטובר היה גם מהקטנים בכיתה. אימוני הכושר שהחל בחטיבה העלו לו מאוד את הביטחון העצמי. כבר בכיתה י' הצטרף והתמיד גם בקבוצות של כושר קרבי. "הוא התאמן עם חבר'ה שהיו גדולים ממנו", מספרת אורלי. "המאמן סיפר שהתחיל בפער גדול מאוד לעומת האחרים, אבל זה לא הפחיד אותו. הוא לא פחד להיות האחרון במשהו, כי ידע שהוא יתמיד ויהפוך להיות ראשון. זה גם היה הסטטוס שלו בוואטסאפ: 'התמדה'".

בתקופה שבין סיום התיכון לגיוס, מספר מאיר, החליט לעשות קורס מאמני חדר כושר בשלוחת וינגייט בגבעת וושינגטון. "זה היה רעיון לגמרי שלו. במקום לטוס לטייל בחו"ל הוא הלך לעשות קורס מאוד אינטנסיבי וקשה של חודשיים וחצי, 8 שעות בכל יום. והוא השקיע בזה את כל כולו, כמו שהיה תמיד". הוא נפל כחודש לפני שאמור היה להשתחרר, וכבר התחיל לתכנן עם אביו תוכניות קדימה. "הוא אמר לי: 'אני חושב שזה לא בסדר שאין בארץ חדר כושר טיפולי אזרחי, לאנשים עם מוגבלויות שהם לא נכי צה"ל. הוא רצה לפתוח חדר כושר כזה. כבר התחלתי למשוך בחוטים ולקדם את זה".

הספורט והכושר היו עבורו לא רק דרך לבנות את עצמו, אלא גם דרך לדחוף אחרים. אורלי מספרת: "כשהאמין במשהו, רצה להעביר אותו לאחרים. ותמיד הייתה בו תמיד רגישות לחלש. יש לנו שכן שהיה ילד על הרצף האוטיסטי. הוא החליט להיות חבר שלו והתמיד לשחק איתו. בטירונות היה איתו חייל שהיה קצת פחות בכושר, היה לו קשה. הוא החליט להיצמד אליו, והיה מתאמן איתו בשעות הת"ש בערב. ותמיד בחברות, בגובה העיניים. ככה עשה גם עם חיילים שלו שהתקשו". אפילו המפקדים שלו בטירונות, שעוד שמרו על דיסטנס, היו נעזרים בידע שלו בתחום האימון והכושר הגופני, היא מספרת. "אנחנו מקבלים עוד ועוד סיפורים על חבר'ה שהוא עזר להם".

"אבל אל תטעה", מדגיש מאיר, "הוא היה ילד מאוד שובב". הוא מספר על חיקויים משעשעים של המורים שלו. מידה בריאה של חוצפה, אבל תמיד בחיוך ובלי לרמוס את הכבוד של האחר. בכיתה י', בחילופי תלמידים בגרמניה, שכנע את המשפחה הגרמנית שאצלה התארח שיש לו רישיון ולקח את האופנוע המשפחתי לסיבוב, למרות שמעולם קודם לכן לא נסע על אופנוע. מאיר מספר איך התאהב בגלישה והיה מעיר אותו מדי בוקר ב-5:30 כדי להספיק לגלוש יחד בים לפני בית הספר.

"בדיעבד, אני שמח שהיו לו החוויות האלה. אני מנסה לראות איזה דברים הספיק", אומר מאיר. "יש שיר שאהב של אסף אמדורסקי, שאומר 'תן את ימיך כמו טבעת יהלום'. ככה באמת איתמר התייחס לחיים שלו. גם נתן לאחר, אבל גם לעצמו. אהב. חי כל יום ונתן לו משמעות. ב-21 השנים שלו הוא הספיק המון, וזה משהו שאני רוצה שאנשים ייקחו ממנו. שהחיים אינם מובנים מאליהם".

גם כשהיה קטן, מאיר שם לב שיש לבנו חוש צדק מפותח. "כשהיה ילד למשל, בהצגה בגן הוא סירב לקום ושכנע גם את יתר הילדים לסרב. אחר כך אמר לנו שהגננת מדברת אליהם לא יפה". גם עם מורים, הוא מספר, איתמר לא פחד להתעמת כשהרגיש שהם לא הוגנים. "כשהדברים קורים בתוך היום יום, אתה רואה אותם אבל הם חולפים על פניך. אבל כשהילד כבר אינו, הכל פתאום מתחדד ומסתדר לכדי סיפור". במחברת הפיקוד שלו מצאה המשפחה את ההערה שרשם לעצמו: "לא לפחד מדרגות גבוהות. אני יודע מה אני רוצה, איך דברים צריכים להתנהל, ולא מפחד להגיד את הדברים".

"הרבה זמן פחדתי שיקרה לו משהו בצבא, ומה שהרגיע אותי היה שאמרתי לעצמי שזה לא אנחנו. אנחנו אוהבים את המדינה אבל אנחנו לא משפחה מלאת פאתוס, כמו המשפחות השכולות האלה שרגילים לחשוב עליהן", אומרת ענבל. כשאיתמר סיים את המסלול בצנחנים, בגדוד 101, הציע מאיר לנסות ולארגן לו תפקיד כמאמן כושר באחד הבסיסים הקרובים לבית, אבל הוא התעקש להמשיך בקרבי ולצאת לפיקוד. "כשיצא לקורס פיקוד הוא אמר שהוא רוצה להיות מפקד טירונים, אמרנו לעצמנו יופי. פחות מסוכן. אבל הוא הבהיר לנו: 'שלא תתבלבלו – אם יש מלחמה, אני עוזב הכל ונכנס. לא משנה מה התפקיד שלי בבא"ח'".

"הוא השתדל להישמע כמו תמיד, אבל שמעתי שהקול שלו אחר"

ב-7 באוקטובר שהה איתמר בביתה של בת זוגו ליאור בכפר סבא. המשפחה מספרת שהייתה להם זוגיות בת שנתיים, מדהימה ואוהבת. "אנחנו מאוד שמחים שאיתמר חווה זוגיות טובה, ואהבה. הוא חווה אותה במלואה".

הוא מיהר לצאת לכיוון אשדוד וביקש שיארזו לו תיק, כדי שלא יתעכב. זה אמור היה להיות התיק האחרון שהוא אורז לצבא לפני השחרור. "אמרנו לו לחכות שיסתיימו האזעקות אבל הוא כבר היה בדרך. הספקנו לאכול איתו ארוחת שבת קצרצרה", אומרת אורלי, ומוסיפה שהפרידה הייתה חטופה, אבל מעט ארוכה מהרגיל. "מאיר שם לו את הידיים על הראש ואמר ברכת כהנים. הבנו שהוא הולך למלחמה, למרות שלא הדלקנו טלוויזיה מהבוקר. האזעקות באשדוד לא הפסיקו, אבל חשבנו שזה כמו המבצעים שהיו בעבר, והפעם הוא צריך לצאת כי הוא מפקד".

הוא נסע לבא"ח לארגן ציוד ותחמושת, ומשם חבר לחיילי הפלוגה שבה שימש כרס"פ, שנלחמו בשדרות ועסקו בטיהור העיר ממחבלים תוך חילוץ תושבים ופצועים מבתיהם תחת אש פצמ"רים. למשפחה כמעט לא סיפר ממה שעשה בשטח. עם אחותו התכתב וסיפר מעט ממה שראה: על כך שפינה את גופות שניים מחבריו לסגל הבא"ח שנהרגו, סמ"ר איתי מרציאנו וסמ"ר עילי גמזו ז"ל, שנפלו בקרב מול מחבלים סמוך ליד מרדכי. "הוא כתב לי וביקש שלא אראה את הסרטונים ברשתות. אני לא מבינה איך הייתה לו פניות לחשוב עליי שם". בדיעבד למדה המשפחה מחבריו לנשק, שבאחת הפעמים בהן פינה אזרחית מביתה, נשכב עליה כדי לגונן במהלך אזעקה.

אחרי שלא ענה להודעות בלילה, שלחה לו זוגתו ליאור הודעה וביקשה ממנו: "בבקשה תתקשר לאמא שלך". ובאמת, בבוקר 8 באוקטובר, הספיק איתמר לדבר עם אורלי לכמה דקות. "הוא השתדל להישמע כמו תמיד, אבל שמעתי שהקול שלו אחר. מאוד עייף. הוא ניסה להרגיע, 'אל תדאגי אמא. הכל בסדר'. ניסיתי להיות חזקה מהרגיל. רק להגיד לו שישמור על עצמו". כשעה וחצי לאחר שדיברו, נפל. הוא נפגע מרקטה בשעה שעבר בין הנקודות השונות שבהן הוצבו חייליו.

בשעות הבוקר התפרסם בתקשורת על אזרח כבן 20 שנפצע קשה מפגיעת רקטה. המשפחה דאגה, אך הרגיעה עצמה בכך שמדובר באזרח. אחרי כן הצליחה ליאור להבין שנפצע מאחד מחבריו, וההורים נסעו לחפש אותו בין בתי החולים בדרום. כשלא מצאו אותו בסורוקה, נסעו לברזילי. בתי החולים היו עמוסים אזרחים ולוחמים שנפגעו בטבח ובלחימה. כאוס מוחלט. רק בערב בישרו המודיעים להורים בבית החולים את הבשורה המרה, בין הראשונים שקיבלו אותה לאחר תחילת המלחמה. יחד נסעו הביתה, לבשר גם לאחים.

תקופה שלמה שנמחקה מהזיכרון

ארבעה ימים התענתה המשפחה עד שניתן היה להביא את איתמר לקבורה. השבעה התקיימה בצל אזעקות, כשהמשפחה רצה עם המנחמים אל המקלט. "מאחר שהיינו מהראשונים, היה קשה לנו לעכל את האירוע הכולל מסביב. היינו באבל הפרטי ולא התעסקנו בלאומי. לא ראינו טלוויזיה. היינו בכאב שלנו", אומר מאיר, ומעיד על תקופה שלמה שנמחקה מהזיכרון.

חבריו, שרובם לוחמים קרביים, צפו בהלוויה משטחי הכינוס דרך בנות זוגם שהגיעו ושידרו אותה באפליקציית פייסטיים. "הרשו להם לשבת בצד והם ראו את ההלוויה בטלפון. ההורים שלהם הגיעו להלוויה. גם הורים של חיילים שלו, אנשים שלא הכירו אותנו, ואותו הכירו רק מהסיפורים, הגיעו. גם מהצפון הרחוק היה חשוב להם להגיע בשביל הילדים שלהם שלא יכלו להיות".

למשפחה לקח זמן לעכל את גודל האירוע הלאומי. "אני זוכרת שהיו מקריאים בטלוויזיה את שמות הנופלים, והיו כל כך הרבה. עוד לא התעכבו על כל חלל וחלל – פשוט מסך מלא בשמות, ואמרתי לעצמי, שלא אפספס את איתמר כשיזכירו אותו", מספרת אורלי. בחנוכה הגיעו להיכל הזיכרון בהר הרצל וראו את כמות הלבנים שנוספו לקיר הנופלים. "לאט לאט נפל האסימון, שאנחנו חלק מאירוע ענק. אבל בשבעה, עוד היינו בשלנו. מנסים לעכל".

"כל זמן שאנחנו עדיין במלחמה, העם עוטף אותנו. אני לא יודע מה יקרה אחר כך"

מאז החלו להיווצר קשרים בין המשפחות השכולות של המלחמה הנוכחית. ההורים והאחים הולכים לקבוצות תמיכה. יש משהו שקושר. "יש לי היום כמה חברות שהן אחיות שכולות, וברובד מסוים, יש התחושה שאלה האנשים היחידים שמבינים אותי. שעברו את זה גם. פתאום אין לחץ, אם נבכה או אם לא", אומרת ענבל. ביום שישי נפגשו לארוחת ערב עם משפחתה של רב"ט שיר ביטון ז"ל, חובשת שנהרגה במוצב נחל עוז. "גם היא הייתה ילדת סנדוויץ'" אומרת אורלי. "פתאום דיברנו משפחה עם משפחה, איך זה לאבד את הילד האמצעי, בהקשר המשפחתי. ילד שמאוד מחבר את האחים והמשפחה. במפגשים כאלה עם משפחות שכולות נוספות אפשר לדבר על מי שנפל, והם נוכחים כל כך. זה מאוד חשוב".

"כל זמן שאנחנו עדיין במלחמה, יש איזה תחושה שהעם עוטף אותנו והמשפחות השכולות מאוד בתודעה הציבורית. אני לא יודע מה יקרה אחרי זה, אצלנו זה יימשך כל החיים", אומר מאיר, ומוסיף שיש גם את הכאב שצף ועולה בכל פעם ששומעים שוב את הביטוי 'הותר לפרסום'. הזמן, הוא אומר, לא עושה את שלו, ולא מרפא. "כל יום, הגעגוע גובר והכאב הולך ומתחזק. אבל אתה גם הולך ומתרגל לנוכחות שלו. הגוף והנפש מגיבים אחרת לכאב. בהתחלה רק השם איתמר היה מביא אותי לבכי בלתי נשלט. עכשיו אני יכול לשבת איתך ולדבר עליו. אבל אני כואב יותר מהתקופה שבכיתי".

אורלי אומרת שהוא במחשבות כל הזמן. "הדמות שלו היא חלק מאיתנו. מהמשפחה. קורים לנו דברים ואנחנו חושבים: 'איתמר היה אומר ככה', 'זה היה מצחיק אותו'". בפסח, מספר מאיר, הוא פתח את דלת חדרו של איתמר כדי להגיד לו חג שמח.

את ההנצחה התחילו החברים עוד לפני שהמשפחה קמה מאבלה. אחד מחבריו, שבית הוריו על הטיילת באשדוד, יצר קשר עם אומן גרפיטי מקומי והנציח את דמותו על הקיר, עם דגל ישראל ודגל גדוד 101, תאורה בערב והמילה שהייתה המוטו של איתמר: 'התמדה'. "לאירוע של ה-13 לפטירה שלו בבית הכנסת – הגיעו גם החברים שלו מהצבא וגם החברים מאשדוד, והחליטו לעשות אחרי כן בילוי משותף" מספרת אורלי. "הם התיישבו מתחת לציור הקיר, עם שולחנות, ובירות. ישבו והעלו זיכרונות. ראיתי את התמונות ואמרתי לעצמי שבטח איתמר מסתכל על זה מלמעלה מאושר".

החברים שומרים על קשר קרוב עם המשפחה. "הם פשוט מגיעים. מצלצלים ואומרים 'אנחנו באים במוצ"ש' ואז יושבים פה, מזמינים פיצות, צוחקים, מספרים מה קורה איתם" אומר מאיר. "כשאני רואה אותם, יש בזה משהו צובט כי איתמר לא כאן איתם. אבל זה גם עוזר לי לחיות דרכם את איתמר, כי כשמסתכלים עליהם – רואים אותו. את המימיקות, את חיתוך הדיבור". רק לאחרונה קיבלו המון סרטונים מחיילים שלו וחברים ששירתו איתו, שלא התפנו עד כה לשלוח משום שעוד היו בלחימה. "כולם מספרים איזה חבר טוב היה, כמה האמין בעצמו. כמה שהיה לו אכפת".

החברים הפיקו תחרות לזכרו, בבית הספר הקימו 'חדר כושר חברתי'

אורלי מספרת שהחברים עושים המון כדי להנציח אותו. הם הפיקו תחרות תרגילי בנץ'-פרס (לחיצת חזה) לזכרו בחדר הכושר. הם הוציאו חולצות שעליהן כתוב 'צוות איתמר' עם איור שלו מאחור מניף משקולת (עם המילה 'התמדה' כמובן), ועל השרוול – ציור של הקעקוע שהיה לו על הזרוע. בשנה שעברה הפיקו עם המשפחה יום עידוד לגיוס קרבי בבית הספר בו למד. בפורים האחרון, עזרו למשפחה לארוז ולחלק תרומה של 300 משלוחי מנות, ואחד החברים ארגן בפסח תרומת 'קמחא דפסחא', וביקש לשם כך סטיקרים לזכרו של איתמר.

במקיף י"א שבו למד הקימו 'חדר כושר חברתי' לזכרו. "בכל פעם מגיעים לשם שישה ילדים לשישה מפגשים עם מורה לספורט ומאמן, בעיקר ילדים עם בעיות של דימוי גוף או קושי רגשי. המטרה היא לחזק אותם מבחינה חברתית" מספרת אורלי. "לא ידעתי את זה, אבל כשבאנו לבקר, סיפרו לי שהחברים של איתמר פוגשים כל קבוצה כזו כדי לספר להם עליו. כשהמורה ביקשה מהילדים לספר לי מה הם לוקחים ממנו, זה היה נורא מרגש, כי הם ממש הכירו, וידעו להגיד דברים שהם לוקחים מהדמות שלו".

ההנצחה היא, לדבריה, משא כבד. בוודאי עם כל כך הרבה חיילים שנהרגו, קשה להדגיש את הייחודיות והסיפור האישי. "אני ממש מרגישה שכל אדם שלוקח על עצמו משהו מההנצחה של איתמר, מוריד מאיתנו מעט מהמשקל. כשילד מהמקיף שלו כותב לי שבזכות הסיפור שלו הצטרף לקבוצת כושר קרבי, זה עוזר".

"איתמר כל כך רצה לשרת את המדינה, לתרום. הייתה בו תחושת שליחות", אומרת ענבל. "אנחנו בתקופה כל כך מפולגת. הלוואי וכל אחד ייקח לעצמו מעט מהמסירות הזו, כל אחד בדרך שלו. הרצון לעשות את הטוב, כמו החיילים שעזבו הכל ונסעו לשם ב-7 באוקטובר בלי לשאול שאלות. צריך שנשאל את עצמינו מה נדרש מאיתנו כדי שבאמת נהיה ראויים".

"היה לו כל כך אכפת מכל מי שהיה סביבו. הוא דאג לחברים, לחיילים שלו, דאגה אישית. שום דבר לא עבר לידו, וזה מה שהייתי רוצה שאנשים ייקחו ממנו", אומרת אורלי. "כשאתה עושה משהו, עשה אותו מכל הלב. כל מה שעשה – עשה בגדול, באמונה אמיתית, בנצנוץ למרחקים. ועוד דבר לקחת ממנו זה את האמונה בעצמך – הנכונות לקחת אתגרים. היה לו חשוב שאנשים יאמינו בעצמם".