היצע המסמכים שמציעים את גרסתם ללקחי ה-7 באוקטובר עולה אמנם על גדותיו, אבל המאמר "מהכלה לעיצוב מרחבי" מתבלט בעומק וברוחב היריעה שלו. הוא קושר בין תפיסת הביטחון של ישראל לשינויים כלכליים מקומיים וגלובליים; סוקר את זרמי העומק שיצרו את מדיניות ההכלה; ומציע תכנית הפעלה חדשה להתנהלות ישראל במזרח התיכון בעשורים הבאים. בדרך הוא מוצא קשרים מעניינים בין ההתנתקות להפרטה; עקרון ההכרעה וכור ההיתוך; ובין מדיניות המכסים של טראמפ לאתגר הציר האיראני.

את המאמר כתבו במשותף עינת גפנר-גולדשטיין, חוקרת צבא וביטחון, ועמיחי דנינו, עמית מחקר במרכז מנור מבית יוזמת המאה. דנינו פרסם לאחרונה את הספר "שבט אחים" עם העיתונאית חן ארצי סרור (הוצאת ידיעות אחרונות).

לקריאת המאמר המלא

מה מקור החיבור ביניכם?
דנינו: "שנינו עוסקים באותן סוגיות, אבל מכיוונים שונים. עינת מאוד בתוך השיח הביטחוני ומשם היא מגיעה לשיח האסטרטגי. אני מגיע מאזורים של אסטרטגיה עסקית ומדיניות ציבורית, והגעתי לאסטרטגיה הצבאית בשנים האחרונות, בעיקר מתוך עניין אישי. כלומר, עינת מגיעה מהסוגיות הביטחוניות ומשם לכלכליות, ואני בתנועה הפוכה".

ומה הניע אתכם לכתוב?
גפנר-גולדשטיין: "את המאמר כתבנו בעקבות שני כאבי בטן שלנו ביחס למצב בתחילת המלחמה. אחד בשל ההבנה כי מטרת המלחמה 'מיטוט שלטון חמאס' אינה מספקת ונדרש להציב מלכתחילה את המטרה להחלפתו. השני הוא סביב התחושה שאין הבנה של האירוע שאנחנו נמצאים בתוכו בשלושת הצירים: המקומי, האזורי והגלובלי".

דנינו: "יש שתי סיעות גדולות המנסות להסביר את הבעיה ב-7 באוקטובר. יש הסיעה הטקטית, שאומרת שזו רשלנות מקצועית של צבא ההגנה לישראל. לא יישמו את תורת ההגנה, הנגדת לא העבירה מידע, וכו'. גישה שנייה, שממנה נכתב המאמר, אומרת שהבעיה היא אסטרטגית: יש בעיה בתפיסת המציאות כמו שאנחנו מבינים ומפרשים אותה. נדרשת חשיבה לעומק על מסגרת החשיבה שבתוכה אנחנו פועלים".

אתם לא הראשונים שמבקרים את מדיניות ההכלה.
דנינו: "זה נכון, אבל לרוב מתעלמים מהסיבות העמוקות לה. בסקירה היסטורית, אפשר להראות שכל תפיסות הביטחון הישראליות היו בהלימה מאד גדולה למה שקרה בעולם, באזור, ובתוך ישראל באותה עת.

מה שהמאמר שלנו מנסה לעשות זה לשים זרקור על ההלימה הזאת ולהגיד השבעה באוקטובר זה אירוע שקורה בתוך הקשר גלובלי, אזורי ומקומי מסוים. וכך נכון לחשוב גם קדימה".

תפיסת הביטחון ורוח הזמן: "ניתוק בין משטר הצמיחה לרעיון הדמוקרטי"

גפנר-גולדשטיין ודנינו מתבססים על הגדרה רחבה מהמקובל לתפיסת ביטחון: לא רק אופן ההיערכות לאיומים, אלא מכלול הפעולות המדיניות, הכלכליות, הביטחוניות והחברתיות שעושה מדינה על מנת להשיג את מטרותיה בטווח הארוך. המאמר מדגיש כיצד ממדים אלה מושפעים אחד מהשני ומשתלבים זה בזה, וכן מושפעים מהסדר הכלכלי והבינלאומי שבו הם מתקיימים.

כך לדוגמה משתלבות יחד תפיסת כור ההיתוך הבן גוריונית עם בניית צבא העם, ההתיישבות וקליטת העלייה עם הגדלת הצבא ושמירה על הגבולות, וכל אלה יחד מול תרחיש הייחוס המרכזי: התמודדות עם איום קיומי מצד המדינות הגובלות בישראל. ברמה הגלובלית, זו הייתה התקופה של בניית מדינות הרווחה והמאבק בין המעצמות שבו נדרשה ישראל לנווט.

במהלך השנים משתנה הסדר העולמי, ואתו גם כללי המשחק הנהוגים בין מדינות ובתוכן: המזרח התיכון שהיה באמצע המאה העשרים מרחב למאבק בין מעצמות, הופך בשנות ה-90 עם קריסת ברית המועצות למרחב אותו מבקשת ארה"ב להסדיר. מושג המלחמה וכיבוש השטח נדחק הצידה, ובמסגרת האמונה שהסדר הדמוקרטי ליברלי בהנהגת ארה"ב ישלוט בעולם, קודמו גם הסכמי אוסלו כחלק מניסיון להסדיר סכסוכים מקומיים. אלה השתלבו בליברליזציה של השווקים, גבולות פתוחים וכלכלה ניאו ליברלית (כמו לדוגמה בחזון "המזרח התיכון החדש" שהגה שמעון פרס), שהתבטא בישראל בתוכנית הייצוב והצעדים הכלכליים בשנות ה-90.

אחרי קריסת ניסיונות ההסדרה והיחלשות תנופתה של הדמוקרטיה הליברלית, בשני העשורים האחרונים שולט בכיפה רעיון ההכלה: ישראל תחיה לצד הטרור שאיננו קיומי, תוך ניסיון לסכל איומים טקטיים, לשמור על חיי אדם, לצמצם בהוצאה הביטחונית (צבא קטן וחכם) ולבנות חוזקה כלכלית. בתוך ישראל, תקופה זו מתחברת לרעיון של הכלה הדדית של הקבוצות השונות, הבאה לידי ביטוי בנאום השבטים של הנשיא לשעבר רובי ריבלין, בשונה מהניסיון להתיך זהות משותפת בנוסח הבן גוריוני. בעולם זו התקופה של אחרי הפלת מגדלי התאומים והלוחמה בארגוני הטרור הגלובליים, לצד התחזקותה של סין. ההגמוניה האמריקנית עדיין שרירה, אבל החלום הנאיבי של עולם שליו ובטוח, גבולות פתוחים, שוק חופשי והתפשטות הדמוקרטיה, הולך ומתפוגג.

עינת גפנר גולדשטיין (צילום: אביעד קוצ'ק)

עמיחי דנינו (צילום: מארק נומדר)

המאמר מתייחס לשינוי במערכת האזורית, שנוצר מתוך שינוי גלובלי. מה השתנה באזור?
גפנר גולדשטיין: "ב- 79' התחילו להתגלגל שני אירועים שמעצבים את המזרח התיכון: הסכם השלום עם מצרים, והמהפכה באיראן. על ציר אחד אפשר לראות בהמשך את הסכמי אברהם והכמעט נורמליזציה עם סעודיה ערב המלחמה. אבל במקביל, איראן מחדשת את חזון ההשמדה של ישראל, ובהמשך בונה את הציר האיראני.

"החל מ-2011, סביב מלחמת האזרחים בסוריה, אנחנו חוזים בהתפשטות של המערכת האיראנית, לא רק התחזקות חזון ההשמדה של ישראל, אלא גם במובנים אופרטיביים של נוכחות בלבנון, סוריה ועיראק.

בהרבה מאמרים וניתוחים של אנשי צבא וביטחון מצביעים על השנים 2017 ו-2018 בתור נקודת השתנות של המערכת האיראנית. ההיערכות למתקפה על ישראל נהיית קונקרטית יותר.

"העיסוק של ישראל במערכת האיראנית הוא בעיקר באמצעות ה'מערכה שבין המערכות' (מב"מ), טיפול שיטתי אבל מאד נקודתי. מדיניות ההכלה מאפשרת לישראל לשגשג ולצמוח מבחינה כלכלית, אך היא מחמיצה את שינוי מאזן הכוחות האזורי. ההנחה היא שהאיום הביטחוני הוא עדיין טרור. זה איום כואב, אבל איום שאפשר לחיות אתו".

חמאס אמנם הפתיעו, אבל לגבי חיזבאללה בישראל כבר הבינו שזה לא בדיוק טרור.
גפנר-גולדשטיין: "עקרונית זה נכון, אפילו משנים את המונח מטרור לצבאות טרור. אבל למרות שמבינים את ההשתנות, הטיפול הצבאי ביטחוני, אסטרטגי, הוא באותה גישה של מניעת התעצמות, טיפול הנקודתי דרך המבצעים של המב"מ".

אז ארגוני הטרור הפכו לצבאות שמאיימים על ישראל. מה הרקע הגלובלי לשינוי? למה זה קרה דווקא עכשיו?
דנינו: "מאז שנת אלפיים אנחנו רואים ניתוק בין משטר הצמיחה לרעיון הדמוקרטי. התאוריה המקובלת, עליה חתומים גם חתני פרס נובל כמו דרון אסמוגלו, אמרה שצריך מוסדות דמוקרטיים חזקים, כלכלה חופשית וחבירה לשוק הגלובלי בשביל לקיים צמיחה חזקה ברמת החיים. כלומר, התחזקות כלכלית ודמוקרטיה ליברלית שלובים זה בזה. אבל מה שראינו ב-25 השנים האחרונות זה שכלכלות רבות ניתקו את הקשר, והן גם הצליחו.

"העולם המערבי היה בתפיסה שהכלכלה תגייר את המדינות לדמוקרטיה, שהן לא יחזיקו מעמד בדרך אחרת. הניתוק בפועל וההתמדה שלו לאורך זמן אתגרו את התפיסה המערבית וייצרו למעשה שחקנים שמשתמשים בשיטה למטרותיהן. סין, לדוגמה, ניצלה את החוקים של הקניין הרוחני לטובתה, או השתמשה בכוח המדינתי שלה כדי לנצח את תנאי השוק הפתוח ולפעול באופן מונופוליסטי. זה הסיפור הגדול – צמיחה של תפיסה אלטרנטיבית המתחרה בתפיסה המערבית תוך ניצול כללי המשחק המערביים".

איך זה משפיע על האזור?
דנינו: "ב-2015 נחתם הסכם הגרעין עם איראן, שבו היו שותפות גם רוסיה וסין. אז העולם עוד דיבר בשפה אחת נגד איראן. אבל זה נשחק מהר. יש משהו מתעתע עם סנקציות, הן עובדות רק אם כולם משתפים פעולה. אם לא, אתה נותן תמריץ לשחקנים מפירי חוק. הסנקציות נגד איראן נשחקו על ידי שחקנים שונים המאתגרים את הסדר המערבי, ואז אירעה מלחמת רוסיה אוקראינה. התגובה של ביידן בדמות משטר סנקציות באמצעות הניתוק ממערכת הסוויפט וכדומה, גרמה ליצירת כלכלת צללים גלובלית שיודעת להתנהל לבד והיא מאד גדולה בהיקף שלה – סין, איראן, צפון קוריאה. זהו אירוע מכונן שממנו ניתן לדבר כבר על יצירת מערכת אלטרנטיבית. כעת כל הטלה של סנקציות רק מחזקת את כלכלת הצללים.

"זה שלאיראן יש שאיפות אימפריאליות זה לא חדש, וגם לא הרצון להשמיד את ישראל. אבל המציאות הגלובלית השתנתה ונוצרה כלכלה אלטרנטיבית, שמתחרה בכלכלה המערבית, ובתוכה איראן מתקיימת. יש בכלכלה הזאת תעשיית נשק מקבילה, שוק אנרגיה, סחר פנימי, חדשנות, טכנולוגיה. וכך גם המזרח התיכון הופך להיות זירת מאבק בין כוחות".

"שחקן שיש לו הכי מעט להפסיד מעז הכי הרבה"

איך כל זה מתכנס לשבעה באוקטובר?
גפנר-גולדשטיין: "אי אפשר למצוא הגיון בסוגיות מקומיות בלי להבין את התהליכים הכלכליים הגלובליים. חמאס לא מפתח את הגישה שלו למתקפה על ישראל דקה לפני שבעה באוקטובר, ולא הוגה אותה בעצמו. הוא מסוגל לפתח אותה רק כי הוא נשען על תפיסה רחבה של המערכת האיראנית והוא גם ציפה למערכת הזאת שתיכנס לתוכו. הוא מקבל ביטחון 'להזיז את הגבינה' רק כתוצאה מהמערך הכולל. אז יש לו מצד אחד את המערכת האיראנית שתומכת בו, ומצד שני את הנורמליזציה עם ישראל שגם משקפת שינוי בסדר הגלובלי שמאיים עליו".

דנינו: "זה גם נוגע לוויכוח בשאלה מה האירוע? יש מי שאומר הערבים אותם ערבים והים הוא אותו ים. הסיפור חוזר על עצמו – תמיד מנסים להשמיד אותנו ואנחנו מידי פעם מתמכרים לחלומות המערביים ואז מתפכחים. אל מול זה אפשר גם לומר: יש כללים משתנים, המציאות משתנה, והשחקנים מגיבים.

"מה שחמאס עשה זה אירוע שישראל לא יכולה להכיל. זו החלטה האסטרטגית שלו. חמאס השתנה הוא אומר שמעכשיו  'אני לא מוכן לשחק יותר בהכלה'. ואז השאלה מה השתנה אצלו:: האם יש שינויים כאלה גם אצל שחקנים נוספים במרחב, ומה הם אומרים לגבינו?".

אז חמאס הבין ראשון שהעולם משתנה?
דנינו: "בעולם העסקי יש מודל של 'חדשנות משבשת', כלומר שחקן שיש לו הכי מעט להפסיד מעז הכי הרבה. ככה אפשר להבין את מה שחמאס עשה. גם בתור השלישיה חמאס-איראן-חיזבאללה חמאס שהוא השחקן החלש והוא זה שהעז ראשון לממש את המדיניות החדשה שכבר נרקמה סביב הסדר הגלובלי המשתנה.

"מול זה יש שתי גישות: אחת של שחקנים מסורתיים שאומרים: 'בסדר, לא נורא, לקחו לנו נתח שוק אבל הם לא יחזיקו מעמד'. ומולה הגישה שאומרת: 'העולם משתנה, ואנחנו צריכים להשתנות בהתאם'. השאלה באיזה גישה ישראל תנקוט".

לפי הניתוח הזה הרבה רעיונות בטחונים ומדיניים, כמו ההכרעה, השלום, ההכלה, מושגים שהיו בקונצנזוס, נוצרו כתגובה לתנאים גלובליים. אין בזה משהו דטרמיניסטי?
דנינו: "להפך, זה להבין את חוקי המשחק שבתוכם אפשר לפעול. בתוך המציאות יש חוקים ואילוצים, צריך להכיר בהם כדי לפתוח אפשרויות".

גפנר גולדשטיין: "הדטרמיניזם בחברה הישראלית זה שנשיג ביטחון רק אם נמגר את כל האויבים שלנו. אין לנו ברירה אלא להשמיד את מי שמנסה להשמיד אותנו. מה שאנחנו מנסים להגיד שזו גישה שאין לה קיימות. בשיטה הזאת נכלה את המשאבים של מדינת ישראל. כשאתה מדבר על עיצוב מרחבי אנחנו מדברים על יצירה של דרגות חופש לפעולה הישראלית במונחים כלכליים וביטחוניים. אנחנו בתקופה של תנועה בין מערכת בינלאומית אחת לאחרת, ברמה האזורית, המקומית, הישראלית, הכל בתנודתיות מאד גדולה. אנחנו לא יודעים לאן זה ילך. יש פה התהוות, צריך להסתכל עליה ולייצר בה דרגות חופש לפעולה".

העולם החדש שבדרך: "טראמפ מנסה להקטין את כלכלת הצללים"

במאמר, מציעים השניים לאמץ מסגרת מחשבתית של "עיצוב מרחבי", המשלבת בתוכה כלים ביטחוניים, מדיניים וכלכליים, ומתאימה לסדר העולמי החדש המתהווה.

בבואנו לחשוב מחדש את תפיסת הביטחון, מה אנחנו צריכים להבין על מה שקורה בעולם?
דנינו: "מה שאנחנו רואים היום שהסדר העולמי זז. זה לא רק טראמפ. גם ממשל ביידן אימץ על מלא את המדיניות של מלחמת סחר נגד סין, וגם קבע שמדיניות הסחר החופשי איננה אופטימלית. זה הולך לטלטל את חיינו וזה ישפיע על מדיניות הביטחון הישראלית. ופה לדעתנו צריך לשים את הזרקור.
"מה שטראמפ מנסה לעשות זה לכבות את שריפות: להחזיר את רוסיה לכלכה המערבית, לפתור את איראן, להקטין את כלכלת הצללים. והוא מוכן ללכת רחוק בשביל לעשות את זה".

איך באים לידי ביטוי השינויים?
דנינו: "לדוגמה, אנחנו רואים חזרה של כיבוש שטח כחלק מעקרונות של הסדר העולמי החדש. הרעיון שבו טראמפ מציע לרוסיה להכיר בכיבוש שלה, וחושב בקול על הפקעה של שטחים ברצועת עזה, אלה דברים שלא היו מתקבלים על הדעת בסדר הבינלאומי הקודם. היום זה אופציה, בעיקר סביב כשלונות חוזרים ונשנים סביב הרעיון של בניית אומה (nation-building) בעיראק ואפגניסטן. העולם יצטרך להביא פתרונות חדשים למציאות שבה יש מדינות שמנצלות את היעדר הדמוקרטיה לפגיעה בסדר העולמי. כרגע אין לזה פתרון".

מה זה אומר להתמודד עם האתגרים האלה בחשיבה של עיצוב מרחבי?
גפנר גולדשטיין: "לתפיסה שאנחנו צריכים להיות אקטיביים ולעצב את המרחב שלנו יש שורשים עמוקים בעשורים הראשונים של ישראל. יש הרבה דוגמאות שמתבוננות בזווית הביטחונית צבאית לא כתגובה לאיזשהו איום, אלא כאמצעי לעצב מחדש את המרחב. תוכנית ד' במלחמת השחרור נועדה לייצר רצף טריטוריאלי; תוכנית אלון היא עד היום התשתית למרחב הביטחון ביו"ש; אפילו 'חומת מגן,' אפשר לומר שזו הפעם האחרונה שפעלנו דרך תפיסה של עיצוב מרחב. יש שורשים להסתכלות הזאת גם באופן שבו חשבו על הסְפר פעם, דרך מונחים של התיישבות וביטחון. אני נח"לאית, שנים חיינו על הדבר הזה. האורות הדולקים של היישוב הם ביטחון. אבל ב-30 השנים האחרונות, תחת היגיון ההכלה, זנחנו רעיונות אלה".

זה גורם לחשוב על הפעולה בסוריה, שם ישראל הפסיקה להתבצר בגבול הבינלאומי ועיצבה מחדש את המרחב לפי תפיסתה.
גפנר-גולדשטיין: "אלו ניצנים של התפיסה הזאת. אפשר גם לראות כאלה בהצטרפות לפרויקט של קו צינור הנפט מהודו לאירופה דרך ישראל וסעודיה (India–Middle East–Europe Economic Corridor – IMAC), וגם בהסכם ההגנה הלא פורמלי נגד טילים שהתגלה במלחמה. אבל אני לא מזהה אותם עדיין כעיקרון או מצפן. אלו ניצנים מאד ראשוניים ומאד הישרדותיים.

"כשאתה מדבר על עיצוב מרחבי רוב האנשים ישר חושבים על כיבוש שטחים, אבל אנחנו מדברים על רישות שהוא כלכלי, תרבותי, חברתי וביטחוני שיאפשר לנו לייצר עומק אסטרטגי אמיתי. אתה אומר לישראל: 'אל תסתכלי רק מערבה, צריך להסתכל גם למזרח'".

דנינו: "בתקופת בן גוריון, עיצוב המרחב היה סביב קביעת הגבול היבשתי של ישראל, באמצעות כיבוש והתיישבות. היום המצב אחר. אנחנו מדברים על עיצוב מרחב באמצעות מכלול אמצעים. כיבוש וסיפוח זה אמצעי אחד בסל האפשרויות, אבל זה אמצעי מאוד יקר עם הרבה מחירים מוסריים ולרוב לא כל כך יעיל".

איך נראה הרישות הזה?
גפנר-גולדשטיין: "יש היום הזדמנויות חדשות סביבנו. האמריקאים מסתכלים על המזרח התיכון כאי חיוני של יציבות כלכלית וביטחונית, והם מייצרים את המסדרון בין הודו לאירופה כאלטרנטיבה לנתיב הסיני. המדינות האלה נכנסו לעניין ולהסכמי אברהם בגישה תועלתנית, יש להם פה אינטרסים עמוקים. הם לא רק חוששים מהפלישה האיראנית הם גם חוששים מהסונה הקיצונית ומכל המהפכות הסלפיות (תנועה איסלמית פונדומנטליסטית) שהתחילו באביב הערבי. באמצעות המהלכים האלה הן מנסות להתגבר גם על הקיצוניות שבתוך האסלאם. התהליכים של הדה-רדיקליזציה שהן בעצמן עוברות בגלל המגמות האלה, יכולים להשפיע לטובה גם על המערכת הפלסטינית מנקודת המבט האסלאמית הסונית".

דנינו: "מה שקרה בגלל השינוי המפרצי זה שכל בירות העולם הערבי – בגדד, מוסול, דמשק, רבת עמון – הפכו ללא רלוונטיות. תוך מספר עשורים חבורות של שבטים בדואים מהמפרץ הפכו להיות מרכזים פיננסים גלובליים ואיתם אתה יכול לדבר. אתה מדבר איתם בגובה העיניים, ולעיתים רבות הם הרבה יותר מתוחכמים  ואסטרטגיים מאיתנו. אנחנו צריכים לשנות את האופן שבו אנו מסתכלים על המרחב המזרח תיכוני -IMEC זה לא סתם קו נפט שעובר בסעודיה, ירדן וישראל. זה משנה את כל התפיסה המדינתית. נצטרך להסתכל על עצמנו כמרחב ואזור".

האתגר: "אין שום דרך לעשות ביזנס בלי קואליציות ושיתופי פעולה"

במאמר אתם עוסקים הרבה בקשר בין חברה וכלכלה לתפיסת הביטחון. איך יתבטא השינוי הזה בהיבט הזה?
דנינו: "מדיניות ההכלה האמינה שהשוק תמיד מנצח, והממשלה לא יכולה לשנות את המציאות. הרעיון של עיצוב מרחבי מניח שפרויקטים ממשלתיים ושיתופי פעולה של מדינות יכולים לעצב את החברה ואת השוק. העיצוב המרחבי לוקח אותנו לימים המפא"יניקיים, שאומר שמדינות וממשלות יכולות לעצב את כללי המשחק באופן שישפר את המצב של כולם ויגדיל את העוגה".

אנחנו מדברים בתקופה של שסע חברתי עמוק בישראל. מה יצטרך להשתנות כדי להצליח לעמוד באתגרים שהתקופה מזמנת?
דנינו: "השאלה הגדולה של ישראל אינה במישור הביטחוני, אלא במישור החברתי: מהי המדיניות החברתית שממשלת ישראל תנקוט בה בעשורים הקרובים כדי לתמוך בהכרעות הביטחוניות שישראל צריכה לקבל על מנת להבטיח את מעמדה  במרחב. במדיניות הכלה אין ממש הכרעות.

"בעידן של חוסר ודאות, בדגש על שימוש במדיניות של עיצוב מרחבי, אתה צריך לקבל הכרעות בין חלופות, וכדי לקבל הכרעה צריך לגבש הסכמות. זה האתגר הכי גדול של ישראל. לא רק שלנו. גם בארה"ב, צרפת וגרמניה לא קל לקבל הסכמות.

"אוסיף לזה מורכבות אחת: בישראל הייתה קבוצה חילונית שאמרה: 'אנחנו מובילים את החברה הישראלית'. ההסכם היה שהחילונים מובילים וכל מגזר מקבל את ליטרת הבשר שלו. במשך עשרות שנים החילונים הובילו וכולם היום מרוצים. הדבר הזה נגמר. האוכלוסייה החילונית לא יכולה להוביל לבד. גם דמוגרפית, וגם כי האוכלוסיות האחרות לא מסכימות להסדר הזה. האתגר הוא שלא תהיה קבוצת אוכלוסייה אחרת שתחליף את החילונים. ישראל תצטרף להתנהל בשותפות, שזה ממש טראגי, כי לנהל חברה בשותפות זה דבר מאד קשה. אתה צריך להגיע למצב שאוכלוסיות שונות מגיעות להסכמות שיאפשרו את עיצוב המרחב תוך לקיחת החלטות שנויות במחלוקת".

גפנר-גולדשטיין: "לאורך שנים ישראל אמרה לעצמה שהיא תגן על עצמה בכוחות עצמה. אנחנו מבינים היום – ראה שותפויות הגנה מפני טילים – שזה לא אפשרי. צריך לחזק את יכולותינו זה ברור לגמרי, אבל אין שום דרך לעשות ביזנס בלי קואליציות ושיתופי פעולה. השותפות הפנימית מחייבת שותפויות גם במרחב. אנחנו לא יכולים לחשוב במונחים של גבולות סגורים. צריך לחשוב אחרת על איך עושים הגנה. כשאנחנו באשליה של הסתגרות יצרנו אשליה שאפשר לסגור את עזה. ומה שאנחנו רואים לאורך השנים זה אקו סיסטם. מי שחפץ חיים ימצא דרך לפרוץ חומות. ההסתגרות, החומות הגבוהות שמסתירות את הבעיה, יוצרות הסתגרות כאשליה".

אפשר, אם כך, לומר שאחד ההישגים במאמר שלכם הוא שיש בו גם אופטימיות.
דנינו: "זו תפיסה שמטילה עלינו אחריות. אין פה הבטחה שחייב להיות יותר טוב, אבל בהחלט נפתחות בפנינו הזדמנויות ייחודיות לעיצוב עתידנו אם נפעל בצורה אחראית ואסטרטגית".

גפנר-גולדשטיין: "גם מקצועית צריך להסתכל על זה ככה. לכל מערכה צבאית יש היבט נגטיבי: מה אתה רוצה למנוע מהיריב שלך; ופוזיטיבי: מהו ההישג הרצוי. אם תחשוב רק על מניעה מהיריב שלך תכלה את המשאבים הפנימיים שלך. יש עלינו חובה לייצר מצפן פוזיטיבי".