"'שלוק רוק' מעולם לא הייתה אמורה להיות הקריירה שלי", מספר ל'דבר' סולן הלהקה היהודית-ישראלית-אמריקאית, לני סולומון (64), בביתו בבית שמש. על אחד מקירותיו הרחבים של האולפן בביתו תלויים 42 אלבומים שהוציא במהלך קריירת הרוקנרול היהודי שלו, שנמשכת כבר יותר מ-40 שנה וכללה כ-2,000 הופעות חיות. סרט תיעודי חדש אודותיו, 'מלך השלוק', יוקרן השנה בפסטיבל דוקאביב.

סולומון לא מאוד מוכר בציבור הישראלי, אבל בקרב הקהילות האורתודוכסיות-מודרניות בארה"ב ובישראל המוזיקה שלו היא חלק מפסקול שרבים גדלו עליו, מנסיעות משפחתיות ועד מחנות קיץ, וגם היום הוא ממלא אולמות. "'מי יופיע בהר ראשמור של המוזיקה היהודית?', שואל בסרט הראפר היהודי איתן ג'י, ועונה: "יש לכך רק תשובה אחת: מרדכי בן דוד, אברהם פריד, שלמה קרליבך ולני סולומון. יש הרבה אומנים גדולים, אבל אין מישהו שהשפיע על העם היהודי יותר משלמה קרליבך ולני סולומון, ואני לא חושב שהוא זכה לקרדיט שמגיע לו".

"פשוט רציתי לעשות רוקנרול"

סולומון נולד ב-1961 למשפחה דתית, וגדל בקיו גארדנס שבניו יורק. הוא למד ראיית חשבון בקולג' ועבד במקצוע במשך כמה שנים, עד שהלהקה התחילה להצליח והיה יכול להתפרנס ממנה באופן מספק. "בהתחלה בכלל ניגנתי על אקורדיון, אבל היו צוחקים על מי שמנגן בכלי הזה, אז התחלתי לנגן על קלידים. פשוט רציתי להיות רוקר".

את הקריירה המוזיקלית שלו החל סולומון בלהקה חסידית בשם 'קשר', שניגנה בחתונות.  "זה היה יותר הקטע של חבר שלי, צבי פיל", הוא מספר, "אבל בשלב מסוים אמרתי לצבי שאני רוצה לעשות רוקנרול".

וכך, במקביל לחברותו בלהקה, הוציא סולומון ב-1985 את אלבומו הראשון, 'שלוק רוק' – אלבום רוק יהודי. "זה ממש תפס, עד שבשלב מסוים בהופעה של קשר ניגנו שירים של שלוק רוק, וזה כבר הפך ליותר מדי פופולרי".

בסופו של דבר, סולומון עזב את הלהקה החסידית. "צבי רצה לעשות להקת שמחות, ואני רציתי רוקנרול. הוא לא היה מרוצה מזה. התפצלנו. הייתי חייב לעשות את זה".

ואיך זה עבד לך?
"כשהתחלתי לקבל טלפונים מאנשים שרוצים הופעות של שלוק רוק, הבנתי שזה יעבוד. לקחתי את יונה לויד מ'קשר', גארי וואלן שהיה על התופים, מארק סקייאר על הבס, דני בלוק על הסקסופון ומארק אנפילד על כלי ההקשה. מ-88' עד 96' עשינו לפחות 100 הופעות בשנה".

"'שלוק' זה שימוש חוזר, כמו יד שנייה. לקחת משהו ולהשתמש בו שוב או לחדש אותו. התחלנו בזה שאנחנו לוקחים שירים מוכרים ומשפצים אותם כך שיהיו יהודיים, היינו מגיירים אותם". בשלב מסוים, מקומם של השירים המקוריים תפס נפח באלבומים: שירי ילדים, מחזות זמר מלאים בהומור וחיקויים, וגם שירים מאוד אישיים.

ב-1992 הוא הכיר את אשתו בארץ, וב-1996 עלה לישראל והתמקם בבית שמש. אחת החוויות הישראליות הראשונות שלו היתה התקפות הטילים במלחמת המפרץ. "הגעתי לישראל, ופתאום הייתה אזעקה. לא הבנתי מה קורה ונכנסנו לחדר האטום", נזכר סולומון, "כתבתי על זה את השיר 'זיכרונות מהחדר האטום', ניסיתי לתת לאנשים שחיים בתפוצות מושג לגבי מה זה אומר לחיות בישראל".

לסולומון ארבע בנות, שלוש מהן שירתו בשירות לאומי ואחת שירתה בצה"ל. בעוד לני ואשתו עדיין מתנהלים באנגלית, הבנות נטמעו בישראליות לחלוטין. המשפחה מתגוררת בשכונה אנגלו-סקסית. באחד מרחובותיה יש בית כנסת שמחבר בין אנשים עם שמות משפחה מרוקנים ופולנים סביב התפילה בנוסח קרליבך, היידישקייט האמריקאי והשפה האנגלית שנשמעת בין התפילות, ולפעמים גם בתוכן.

המעבר לא עצר בעדו להמשיך להופיע עם שלוק רוק מול קהילות יהודיות ברחבי אמריקה מספר פעמים בשנה. העונות החמות במיוחד היו בזמן מחנות הקיץ וחופשות החורף הארוכות של חנוכה. הוא מספר שבסבבים מסוימים היו מנגנים ב-16 הופעות ב-19 ימים במדינות שונות. כנראה מדובר במוזיקאים היהודים היחידים שהופיעו בכל 50 המדינות של ארצות הברית. "זה היה בדיוק מה שרציתי, והקדוש ברוך הוא שארגן את זה".

"מחנות קיץ זה היה מדהים", אמר סולומון וברק נדלק בעיניו, "אלה לא היו רק מחנות דתיים, כמו מחנה מונרו, אבל התחברנו אליהם. אם אתה רב ואתה רוצה להתקרב לילד, אתה יודע מה אתה עושה? אתה נותן להם דיסק, אבל עכשיו אין יותר דיסקים", נזכר סולומון וצוחק, "אבל אתה… כן. אתה משמיע להם את שלוק רוק. זו הסיבה שהלקוח מספר אחת שלנו היה חב"ד. לקראת סוף הקריירה שלנו, כל הופעה הייתה הצגה של חב"ד".

במאי הסרט: "גדלתי על המוזיקה שלו"

"גדלתי על המוזיקה שלו. בציבור המודרן-אורתודוכס בניו יורק לא היינו שומעים מוזיקה לועזית", מספר שמואל אלמליח, במאי הסרט 'מלך השלוק', "אבא שלי היה מעריץ מאוד גדול שלו. אני זוכר ששלוק רוק הופיעו במחנה לביא, מחנה קיץ שהיינו הולכים אליו, והייתי כזה 'וואוו'. הוא היה הדבר הכי מגניב שפגשתי עד גיל 6. הוא היה מנגן עם יד אחת על הקלידים ויד שנייה באוויר, וכולם בקהל קופצים ושרים את כל המילים, זה היה מטורף. עד היום אני זוכר את ההופעה. כל הלילה עוד צפצפו לי האוזניים".

כשניגש להפקת הסרט, אלמליח צפה בהופעות הנוסטלגיות של הלהקה: "במבט שני אחרי שנים, אני מסתכל רגע על הווידאו ואומר – אוקיי, הוא בחור די שלומפר עם מכנסיים קצרים וגרביים עד הברכיים וכולם רוקדים ושרים, אבל זה פער שקיים בקהילה המודרן אורתודוכס. זה סיקרן אותי, יכול להיות שפעם זה פשוט היה מגניב והיום פחות, אבל עדיין יש בזה משהו, כי הוא עדיין ממלא אולם ב-500 איש גם בישראל".

"אמרתי לו 'לני, זה לא הולך להיות סרט תדמית. זה הולך להיות סרט דוקו אישי, אבל אנחנו הולכים לגייס איתו חצי מיליון דולר'", נזכר אלמליח, "שאלתי אותו אם הוא מוכן לעבוד קשה, והוא ענה שכן. אבל בשלב מסוים זה לא ממש התרומם. התחלתי עם צוות שהיה בו גם צלם ומקליט וכל זה, אבל בסוף רוב הקטעים שנכנסו לקאט הסופי זה דברים שאני צילמתי".

יש בסרט משהו מאוד אינטימי ואישי.
"אולי מה שעזר לו להיות כזה היא העובדה שרוב הזמן היינו רק שנינו. מישהי הגיעה אליי אחרי אחת ההקרנות של הסרט, בכלל שחקנית חילונית לגמרי, ואמרה שהיא ממש התרגשה ושזה אינטליגנטי, רגיש, ואיך שלני חשף את עצמו ככה, זה דברים שהיא מתמודדת איתם כל הזמן. אני מבין שזה נגע בעוד אנשים, כי באמת לצד הצחוקים והכיף והאנרגיות הטובות, לני היה מוכן להביא גם התמודדויות לא קלות".

"למה מישהו עולה לארץ? זה בנשמה"

אלמליח מספר על נקודות החיבור שלו עם סולומון, ובראשן הבחירה לעלות מארצות הברית לארץ. "לני ואני זה שני צדדים של אותו מטבע", ממשיך אלמליח, "לני היה צריך להקריב לא מעט. אם היה נשאר בארצות הברית הוא היה יכול להמשיך את התהילה הזו בעוד כמה שנים טובות, אבל הוא שמח פה בארץ, ככה נראה לי."

לני, למה עלית לארץ?
"אז צריך לשאול – למה מישהו עושה עלייה? והתשובה: זה בנשמה. זה בבטן שלהם. בשבילי יש שש סיבות למה עליתי לארץ", אמר והצביע לעבר אלבום The Big Six, "אני מאוד מוכוון גאולה, אז זה קודם כל כדי להיות בארץ הקודש, לראות את אליהו הנביא מבשר על ביאת המשיח, לראות את בית המקדש, את הפרה האדומה ואת תחיית המתים. הרי יכולתי להישאר בארצות הברית, הייתי עושה הרבה יותר כסף, אבל זו גם משימה, לחיות חיים יהודיים זו משימה, וגם במוזיקה וגם בחיים יש לי שליחות, וזה לשמח אנשים".

"אם אני הייתי נשאר – בחיים לא הייתי הופך לקולנוען", ממשיך אלמליח, "זה פשוט בלתי אפשרי לאדם דתי להיות שם יוצר קולנוע. הרבה ימי צילום בשבת וכשרות ובסוף זו חברה נוצרית, איך שלא תהפוך את זה. אימא שלי הקריבה לא מעט", מספר אלמליח בפתיחות, "בכל יום עצמאות אני מתקשר אליה ואומר תודה שהיה לה את האומץ לעזוב הכול, ולעלות לישראל".

"לני עלה ב-96' ואני ב-2003. אנחנו גרים באותה שכונה ומתפללים באותו בית כנסת, ואת הרעיון לסרט הצעתי לו אחרי תפילת מוסף שבה היה חזן", מספר אלמליח, "אני חושב שהדמות שלו כל כך מפתיעה, במיוחד לישראלים, כי אמריקאים יותר מכירים את הסגנון של הטיפוס הזה בבית הכנסת: יצירתי, מלא אנרגיה, מאוד אמריקאי".

"שונא יהדות אבל מקשיב לקסטה שלך מסביב לשעון"

ב-13 השנים הראשונות, להקת שלוק רוק הפיקה 20 אלבומים שהפכו מוכרים בכל בית אמריקאי-יהודי. חלקם היו מאזינים להם במהלך נסיעות ורוקדים לקצבם במסיבות, עבור אחרים מדובר בלהיטים משעשעים בזרם הרוק-פופ העכשווי, וישנם גם אלו שעבורם המוזיקה היוותה מקור לחיבור עם היהדות באמריקה הגדולה.

"אחרי שיצא האלבום הראשון שלי קיבלתי מכתב מאישה שכתבה לי 'אחי שונא יהדות, אבל מקשיב לקסטה שלך מסביב לשעון, תמשיך בעבודה הטובה', ובשבילי זה היה חיזוק", אומר סולומון, ואת המילה האחרונה לא יכול שלא להגיד בעברית. "זה הראה לי שזה מה שאני צריך לעשות. קיבלתי עוד הרבה מכתבים מחזקים, אבל גם קיבלתי מכתבים שאומרים שאם האברבנאל היה יודע מה היית עושה לשם שלו, הוא היה מתהפך בקברו", אומר על שיר שמהלל את פרשן המקרא בן המאה ה-15, רבי יצחק אברבנאל, שנוצר מעיבוד לשיר של הביץ' בויז, Barbara Ann.

יש מטרה לקרב ליהדות דרך המוזיקה?
"בתשובה קצרה כן. אבל בסופו של דבר זה המסע שלהם, נכון? המטרה שלי תמיד הייתה לעזור להביא את המשיח דרך המוזיקה, או לקרב אנשים אל השם דרכה. לעזור לאנשים לומר 'אני אוהב להיות יהודי'. אחד הדברים הקשים ביותר הוא כשמישהו אומר לך 'היהדות לא מדברת אליי', אז אתה אומר לעצמך שאם אתה לא מחבר אותו איכשהו הוא אבוד, הוא לא יהיה איתנו יותר".

לא קיבלת אף פעם תגובות קשות?
"היו קצת, אבל אתה יודע שאם אנשים מדברים עלייך זה אומר שאכפת להם. אם לא היו אז כנראה שלא אכפת להם מה אתה עושה, אבל אם זה גורם להם להגיב, זה כבר משהו אחר. כל מה שאנחנו יכולים להגיד זה שזה שווה את זה: להיות יהודי, דתי, או אפילו לא. זה שווה להיות מעורב ביהדות, יש לך מורשת. נולדת לא כאן. יהודי. זה אומר משהו נכון? זו המשימה שלנו – לעורר את הרגש וההבנה הזאת".

זה מה שגרם לך לנסוע הלוך חזור?
"גם, אבל בסוף צריך לעשות את מה שאתה אוהב, וגם להביא קצת פרנסה. זו העבודה היחידה שלי ומ-96' עד 2008 הייתי נוסע שש פעמים בשנה ומופיע עשרות פעמים, מוכר קלטות ואחר כך דיסקים. אבל אז הגיע נאפסטר ואנשים הפסיקו לקנות".

אז התחילה האטה?
"עדיין הייתי מופיע, אבל קצת פחות, וגם פחות מוכר דיסקים. הייתי עושה יותר דברים בישראל ובארצות הברית. בהתחלה עוד הופענו באירופה, בדרום אפריקה ובאוסטרליה, אבל התחילה נסיגה מסוימת ואז הגיעה הקורונה, ופשוט לא היו".

איך התמודדת?
"זה קצת הוריד אותי, אבל זכרתי שהמשימה שלי היא לשמח אנשים, וידעתי שאני חייב את זה. אז התחלתי עם פרויקט ארבע הפינות, האולפן הביתי שלי, והייתי עושה הופעות ביוטיוב, הייתי עושה יותר הופעות בישראל אבל גם השנה הייתי מאושפז תקופה אז עשיתי רק שלוש הופעות בישראל אבל הן נמכרו וזה היה טוב".

בשלב מסוים סולומון לובש את דמות רואה החשבון ומציג טבלת אקסל, ובה רשימה מפורטת של כל הופעה ששלוק רוק ניגנו מ-1986 ועד היום, עם ציון המקום, תאריך ומספר האנשים שהיו בקהל.

הרישום מסתכם ב-1,050 הופעות שביצעה הלהקה ברחבי העולם ובישראל – מהופעות מול קהל מצומצם בקהילה בפרבר יהודי, עד נגינה מול 25 אלף צופים בטקס הפתיחה של המכביה. לפי סולומון שלוק רוק הופיעה אף יותר מ-2,000 הופעות, אך לא כולן תועדו. ממספר תלת ספרתי של הופעות בשנה בשנות ה-80 וה-90, רוב ההופעות בוצעו במחנות הקיץ לעומת ההופעות שפוחתות עם השנים מול הקהילות היהודיות.

להשלים מניין בנווה מדבר

דווקא כשהקריירה האמריקאית שלו החלה לדעוך – סולומון מצא מקום במוזיקה הישראלית, כשחבר לקובי אוז וירמי קפלן בהפקה משותפת של השיר 'אני יהודי' ב-2010, עם זמרים ישראלים נוספים שהגיעו ממגוון גלויות. "הגרסה המקורית מהאלבום הזה", מצביע סולומון על האלבום 'תן לנו סימן' מ-2004, הראשון שקיבל שם בעברית.

בתחילת דרכה להקת הא-קפלה הפופולרית ה-Maccabeats פנתה לסולומון כדי לבצע שיתוף פעולה סביב שיר מצליח שלו מ-1990, Minyan man לביצוע מחודש. השיר הוא מטפורה למציאות שבה למצוא יהודי נוסף בעיירה היא כמו למצוא נווה מדבר. בשיר מסופר על אדם שמגיע לעיירה שיש בה רק תשעה יהודים, שמחליט להישאר לשבת עמם כדי להשלים מניין.

 

סולומון לא הגיע להקרנת הסרט בטקס הסיום של בית הספר לקולנוע 'מעלה', במסגרתו יצר אלמליח את הסרט, בערב ההקרנה הגדול ביותר עד אז. באותה עת הוא אושפז בבית החולים במשך כשלושה חודשים עקב בעיה בריאותית. למרות היעדרותו מהקרנת הסרט, אלמליח דאג לתעד עבורו את רגע הזכייה בפרס הסרט הטוב ביותר, לקול הקהל המריע: 'Keep on Shlockin'!".

מאז האיש שחרש את ארצות הברית וממלא אולמות בישראל – מחלים, מנגן ומקפיד לשמור על אנרגיות טובות לקראת הופעות עתידיות – ועדיין מתפלא שאנשים רוכשים כרטיסים כדי לראות את הסרט הקצר אודותיו.

הסרט 'מלך השלוק' יוקרן בפסטיבל דוקאביב שיתקיים בין 22-31 במאי בתל אביב.