אופיר מלמן נהרג בשבעה באוקטובר בקרב במוצב סופה. בן 21, חובש קרבי בסיירת "עורב" נח"ל, נפל תוך כדי טיפול בחבריו במהלך הקרב. לאחר מותו הנציחו אוהדי הפועל תל אביב את שמו, כמו שמות אוהדים רבים אחרים, בכתובת גדולה בצבעי המועדון על קיר בשכונת פלורנטין בתל אביב. יום אחד, כעבור כמה חודשים, צצה ליד שמו כתובת קטנטנה, בעיפרון: "אוהבים אותך ומתגעגעים הקומונה", ולצדה צויר לב קטן. מהי הקומונה? ומיהם האוהבים המתגעגעים?

הקיר לזכרו של מלמן בתל אביב, והכתובת שנוספה (צילום: דבר)

מלמן נולד וגדל בקיבוץ ניר יצחק, בנם של לינדה ואילן, אחיהם של ליאור (אחיו התאום), גל, שני וטליה. לאחר שסיים י"ב יצא, ב-2020, לשנת שירות בפנימיית "בית טף" בפרדס חנה, פנימייה לנוער בסיכון. שם הייתה הקומונה. שמונה צעירים, חמש בנות ושלושה בנים: אופיר (הבן) מלמן; אופיר (הבת) בן גרשון; אורי בן ארי; יובל יעלי; דפנה קוצר; תמר לפידות; נטלי בין איילין ועידן מרקוביץ'. לא כולם הכירו לפני כן זה את זה.

"ממש רציתי לעשות שנת שירות עם נוער בסיכון", מספרת יובל יעלי על היכרותה עם אופיר. "וממש רציתי פנימיות, התמיינתי לכמה פנימיות. הייתי עם אופיר במיונים. היינו בראיון אחד אחרי השנייה. הוא היה קיבוצניק ואני גרתי בקיבוץ, והקיבוצים שלנו דומים, ממש התחברנו, ואז גיליתי שגם הוא התקבל".

אופיר מלמן ז"ל. "הבן אדם הכי חי בקומונה. סתלבטן עם אנרגיות טובות שיכול להתחמק מכל שטות שהוא עושה" (צילום: אלבום פרטי)

גם אורי בן ארי ממזכרת בתיה רצה מאוד לעשות שנת שירות: "כשהגעתי למיונים ראיתי שאני הבן היחיד והייתי בהתלבטות. כשהגעתי ביום הראשון לפנימייה הכרתי בפעם הראשונה את אופיר ועידן. חששתי כי היינו רק שלושה בנים והם היו חברים מהבית. עידן מרעים ואופיר מניר יצחק. אבל אנחנו הבנים, כמו בנים, לקח 15 דקות עד שנהיינו החברים הכי טובים, שלישייה מאוחדת ברזל. חברים מאוד אוהבים, עושים הכול ביחד".

אבל המעבר לחיים מחוץ לבית ההורים לא היה פשוט: "שמונה אנשים", אומר בן ארי, "חוץ מאחת אף אחד לא חי מחוץ לבית אף פעם. בהתחלה התלהבות מטורפת וכיף, ואז פחד כזה של לגור לבד ובא לי לחזור הביתה, ובסוף, הלב של כל הדבר הזה היה מלמן".

"איך נעשה את זה? בחיוך"

החיים בקומונה היו סוערים. "היינו חוזרים מהמשמרות בפנימייה בסביבות עשר", מספרת יעלי, "היה את היום של הפנימייה, ומעשר היה את הערב של הקומונה, שהיה יום בפני עצמו. היינו הולכים לישון בשעות ממש מאוחרות, שמים מוזיקה בפול ווליום, הכנו ארוחת ערב אחרי שכבר אכלנו מיליון פעם במהלך היום. ממש פתחנו יום מחדש. עידן היה מכין לבנים סלט קצוץ עם חביתה, טונה וקוטג'. ואופיר היה הבן אדם הכי חי בקומונה. סתלבטן עם אנרגיות טובות שיכול להתחמק מכל שטות שהוא עושה.

ארוחה בקומונה. "הכנו ארוחת ערב אחרי שכבר אכלנו מיליון פעם במהלך היום" (צילום: אלבום פרטי)

"הוא היה יכול לעשות לנו מסיבה בשלוש בלילה כשלכולנו יש משמרת בשש בבוקר. היה מזרים אותנו להביא את כל המזרנים לסלון של הקומונה, כי הוא אהב לישון בסלון. הוא היה הכי מצחיק, עושה אנרגיות טובות, אבל אם צריך אותו – להיות רציני. כמות הבכי שהייתה בשנת שירות הייתה מאוד גדולה והוא תמיד ידע להיות. הוא הבן אדם שהכי היה איתך".

בן ארי: "מלמן היה תמיד מספר את הבדיחה כשצריך, כשלא נעים. כשלמישהו היה קשה הוא היה יושב איתו; כשמישהו היה שמח, ישר היה רוצה לדבר איתו. הוא היה הדמות. התייחס לחיים באיזי, עם כל החשיבות, אבל באיזי".

הסטיקר לזכר מלמן בטראק בהימלאיה. "לא משנה מה, איזה ביש נכנסו אליו, אז איך נעשה? יאללה בחיוך, נצא מזה" (צילום: אלבום פרטי)

היה לו, הם מספרים, משפט שמאוד אפיין את האופי שלו: "איך נעשה את זה? בחיוך". אחרי שהוא נהרג הם הוציאו סטיקר לזכרו עם המשפט הזה. יעלי: "עשינו עליו סטיקר שהוא הכי נכון. לא משנה מה, איזה ביש נכנסו אליו, אז איך נעשה? יאללה בחיוך, נצא מזה".

בקומונה הוא היה גם הספר. ההתמחות שלו הייתה תספורות לבנים, אבל זה לא מנע ממנו לספר את יעלי: "פעם רציתי להסתפר, לקצר ממש את השיער, והוא אמר לי: 'בסדר, אני יודע לספר', סיפר אותי עקום. הסתובבתי חצי שבוע עם שיער בשני אורכים. מאז לא נתתי לו לגעת בשיער שלי. זה היה מאוד מבדר".

"הוא הצחיק ילדים שהיו צריכים לשכוח דברים פחות טובים"

אבל מעבר לצחוקים הייתה למתנדבי שנת השירות העבודה החינוכית בהדרכת בני נוער בסיכון, נערים שהוצאו מבתיהם. אופיר הדריך את הקבוצה האמצעית, נערים עד גיל 14. "הבנים ממש העריצו  אותו", אומרת יעלי.

בן ארי נזכר ברגע משמעותי בהדרכה: "היה לי בקבוצה ילד שהיה לו מאוד קשה. בן 15, ילד בעייתי, בא מבית קשה, חינכו אותו לדברים רעים. הוא היה הקושי העיקרי שלי. ארבעה חודשים היינו בתהליך איתו. יום אחד מישהו אמר לו משהו שלא אומרים, ולילדים כאלה יש דברים שעושים להם טריגר. הוא נכנס לריב והתחיל לקלל, להשתמש באלימות, ואז ברח. ילד בעל תושייה יכול להצליח לברוח מהפנימייה. הוא רץ החוצה. זה היה משבר באמצע תקופה יחסית טובה איתו.

"עידן ואני ישבנו בלי הרבה כוחות, חושבים על זה שהוא לא יחזור, שיהיה לו אירוע משמעת, והיינו בטוחים שכל החודשים של התהליך הלכו לפח. חשבנו שאולי במזל הוא יושב באיזו פינה ומחכה שמישהו ייגש אליו. יצאתי החוצה, ואני רואה אותו ואת מלמן הולכים לכיוון הפנימייה מחייכים, צוחקים כאילו לא היה לו משבר.

"התברר שמלמן, שהיה מדבר איתו הרבה, ראה אותו רץ ובשנייה הבין את הסיטואציה. הוא סיפר לו איזו בדיחה, הילד הסתכל עליו, וברגע אחד נשכח כל מה שקרה. החיוך של מלמן, מאפס ל-100, הכי שמח. הוא ומלמן נכנסו מחובקים לפנימייה; הילד לחץ יד לילד שהוא רב איתו, ואמר לי ולעידן סליחה. הסתכלתי על מלמן, 'מה עשית? איך בשנייה?' והוא אמר: 'לא יודע, נראה שהוא היה צריך לפרוק'.

"יש לו הרבה חניכים שעדיין בפנימייה, המוות שלו היכה גם בהם, כי הוא היה דמות משמעותית. הוא היה בקשר איתם אחרי השנת שירות. הם היו מבריזים והוא היה מדבר איתם על החיים, הוא היה כמו חבר, אח גדול. זה מתאר את השנה הזאת. הוא הצחיק ילדים שהיו צריכים לצחוק ולשכוח דברים פחות טובים, הפך את החיים של כולם לטיפה יותר טובים. יש דינמיקות, אנשים רבים אחד עם השני, והוא לא נכנס לריב של יותר מחמש דקות עם מישהו. הוא גם זה שאיחד את כולם. הוא היה העוגן שלנו".

יעלי: "לא סתם אחרי שהוא נהרג, ההורים שלו סיפרו שמלא אנשים אמרו: 'אני החבר הכי טוב של אופיר'. הוא נתן לך להרגיש שהוא החבר הכי טוב שלך, הכי קרוב אליך".

"ביום ההולדת שלו הרמנו שוט על הקבר שלו"

שנת שירות נמשכת רק שנה, אבל בגלל האינטנסיביות, המשימה המשותפת, האתגרים הגדולים, נוצרת בין חברי הקומונה אינטימיות ונרקמים קשרים משמעותיים. בסוף השנה כל אחד מתגייס והדרכים לכאורה נפרדות, אבל החברויות שנוצרות הן חד-פעמיות, מאוד מיוחדות, לא כמו שום דבר אחר.

בן ארי: "היינו קומונה קטנה, אבל כולם חברים של כולם. נוצרה חברות גדולה שנמשכת עד היום".

הבנים של הקומונה, מלמן משמאל. "כמו בנים, לקח 15 דקות עד שנהיינו החברים הכי טובים, שלישייה מאוחדת ברזל" (צילום: אלבום פרטי)

יעלי: "נשארנו כולנו בקשר. כשממש סיימנו את שנת השירות עשינו ביחד טיול של כמה ימים, ובאמת היינו בקשר במשך כל הזמן. כשהתגייסנו אומנם כל אחד הלך לדרכו, וצבא ועומס, אבל היינו בקשר בווטסאפ, מאוד השתדלנו להיפגש מדי פעם. שבוע אחרי שבעה באוקטובר הייתה אמורה להיות מסיבה בניר יצחק שאופיר ארגן. היינו אמורים ללכת, ובדיעבד זה ממש אבסורד שכולנו היינו אמורים להיות בניר יצחק".

בתחילת המלחמה היה להם קשה מאוד להיפגש. "להלוויה, בגלל שהיא הייתה בניר יצחק, אסור היה להגיע. המשפחה הייתה באילת, וכולנו היינו בצבא. היה עוצר יציאות. היה לנו מאוד קשה להיפגש וגם ללכת לבקר את המשפחה. בהמשך, בטפטופים, התחלנו להגיע לקבר. ביום ההולדת שלו באנו כל הקומונה לקבר והרמנו שוט לכבודו. הוא לא היה רוצה שנהיה עצובים על הקבר שלו. הוא היה רוצה שנהיה שמחים. אם הוא היה רואה אותנו בוכים על הקבר שלו הוא היה צוחק ואומר: 'מה נראה לכם'".

והכתובת הקטנה על הקיר, מי כתב אותה? כעת מתברר כי שתיים מבנות החבורה, דפנה ואופיר הבת, יצאו לילה אחד לבילוי בתל אביב, הגיעו אל הקיר, והן שכתבו: "אוהבים אותך ומתגעגעים הקומונה", וציירו לב קטן. עכשיו שתיהן מתגעגעות בטראק בנפאל.