משטרת נבי-יושע, הנקראת בימינו מצודת כ"ח, נבנתה על ידי סולל-בונה בהזמנת הבריטים בשנת 1937 כחלק ממערכת ביצורים שכללה פילבוקסים, גדר הגבול הצפוני וכביש הצפון שנוסדו כולם במטרה למנוע את חדירות הפורעים הערביים לארץ בימי המרד הגדול. עם עזיבתם את הארץ העבירו הבריטים את השליטה בתחנות משטרה ועמדות רבות באזור לערבים. הם הסבירו זאת בטענה שהערבים הם רוב תושבי האזור.

למורת רוחם של אנשי ההגנה, המצודה נתפסה על-ידי הערבים מיד עם צאת החיילים הבריטיים מהגליל העליון, ב-15 באפריל 1948. עם תפיסתה נותקה הדרך לרמות נפתלי ולמנרה, והכביש הראשי מראש פינה למטולה, נחשף לפגיעות מנשק קל ממגדל המצודה. סכנת ניתוק ריחפה על יישובי עמק החולה. הוראת הפיקוד העליון של ההגנה עוד באותו היום הייתה חד משמעית: "יש לתפוס את משטרת נבי-יושע ללא שהיות מיותרות".

הקרב האחרון של דור תש"ח

כפי שלוחמי הגדוד השלישי של הפלמ"ח לא הרפו מניסיונם לכבוש את מצודת נבי-יושע, באותו לילה נורא של י"א בניסן תש"ח, כך הם לא הרפו במאבק ארוך השנים שלהם להפוך את המצודה למוזיאון. לאחר שנים של מאמצים מול הרשויות, אותם הוביל יהודה דקל ז"ל, לוחם פלמ"ח שחבריו נפלו בקרב, הוסבה מצודת נבי-יושע למוזיאון הרעות, ושמה הוחלף למצודת כ"ח על שמם של 28 הלוחמים שנפלו בה. בשנים אלה אסף דקל כל בדל מידע על נבי-יושע, גבה עדויות מהלוחמים, ופרסם ספר עיון על המצודה ועל כיבושה דרכו ניתן ללמוד על הרעות של לוחמי הפלמ"ח.

שלוש הקרבות על מצודת כ"ח היו לסמל עבור דור תש"ח. חיים גורי הודה שסיפורי הקרבות אותם שמע מחבריו שלחמו על המצודה השפיעו עליו עת שכתב את 'שיר הרעות'. 'שביל הפלמ"ח' שהוא כיום מקטע בשביל ישראל מוביל אל המצודה בדרך בה צעדו הלוחמים, וגם שירו הידוע של חיים חפר 'דודו' דבק בדמותו של אחד המפקדים שנפלו בקרב.

אלא שלמרבה האירוניה יהודה דקל נאלץ להתמודד במשך עשרות שנים עם הרשויות והבירוקרטיה בשביל להשיג אישורים ותקציב להקמת המוזיאון. בסופו של דבר המוזיאון נפתח לציבור ב-2014 שש שנים לאחר מותו, ושנים ספורות לאחר שהחל לתפוס תאוצה נסגרו שעריו בשל מגפת הקורונה. עם תום הסגרים המוזיאון, השייך למועצה לשימור אתרים, נפתח שוב אלא שאז הייתה זו מתקפת השבעה באוקטובר, והמלחמה בצפון שהובילו שוב לסגירתו.

בשיחה עם 'דבר' מספר מנהל המוזיאון עידו קהת על תלאות הדרך שעבר יחד עם המוזיאון מאז פרוץ המלחמה, על אתוס הרעות, ועל השינויים לאחר מתקפת השבעה באוקטובר. אך קודם לכן, מספר קהת על הלוחמים המונצחים בו, ועל יהודה דקל מייסד המוזיאון.

קורותיו של דקל מגלמים את החומר ממנו היו עשויים לוחמי דור תש"ח. 'צבר' שהוריו עלו בעלייה השלישית, תלמיד הגימנסיה ומקווה ישראל, פעיל בצופים, פעיל בחיל השדה של ההגנה. דקל התגייס לפלמ"ח כחלק מהכשרת הצופים – דפנה, שמנתה את חברי הילדות שלו – חלקם הלכו איתו עוד מהגן ומבית הספר היסודי. במשך כל חייו נשא אתו את הזיכרונות על אותו לילה איום בו ניסו הוא וחבריו לכבוש את המצודה.

לא הקשיבו לתצפיתן

בלילה, שעות שהערבים נכנסו למצודה, הורה אורי יפה, שהיה אז מפקד נפת תל-חי, שהוחזקה על ידי הגדוד השלישי של הפלמ"ח, לכבוש את המצודה. משה קלמן, מפקד הגדוד, קיבל מידע לפיו רק 10 שוטרים ערבים נכנסו למצודה המבוצרת, והיה רצון להפתיע אותם בטרם יבססו את שלטונם.

בספרו 'מצודת כ"ח – רעות תחת אש', שמהדורתו העדכנית פורסמה בשנה שעברה, מביא דקל עדות של סמל מגדוד אלון של חטיבת גולני שזה עתה הוקמה, שצפה מגבעה סמוכה בכניסת הערבים למצודה. בעדותו טוען הסמל כי עוד באותו הערב נכנסה למצודה מחלקה של צבא ההצלה הערבי של פאוזי אל־קאוקג'י, ושתי מחלקות של צבא לבנון שבאו בכלי רכב מכיוון קדש. המפקד היה גרמני בשם מקס, שהיה קפיטן נאצי מהאס.אס במלחמת העולם השניה, ומומחה לחבלה. אותו סמל העריך שהיו שם כמאה איש, אך דיווח "רק" על שמונים מפני שחשש שיחשדוהו בהפרזה. מפקדיו לא העבירו את פרטי התצפית שלו למקבלי ההחלטות.

הקרב הראשון: התקלה והנסיגה

בשעה 18:30 יצא הכוח שאמור היה לכבוש את המצודה מחולתה, בשיירה בת שלושה אוטובוסים משוריינים של הקואופרטיבים "שחר" ו"אגד" ובראשם "המפלצת" – משאית משוריינת שהורכב במסגריית כפר גלעדי ושימשה לפריצת המחסומים שהערבים נהגו להקים בכבישים.

השיירה עלתה במעלה ההר ללא אורות. בשעה 20:00 בערך, בפניה החדה שבין כביש הצפון וכביש הגישה למצודה, כ-150 מטר מהיעד, נתקע המשוריין בתעלה לצד הכביש בשל העיכול. הנהג הדליק את האורות והכוח התגלה. אש חזקה מרובים ומקלעים נורתה עליהם מהמצודה. קליע שחדר ל"מפלצת" הרג את הנהג עמירם אנקלביץ'.

עם היפתח האש מהמשטרה ניתנה פקודה ללוחמים לקפוץ מן הרכב לתעלת הכביש במטרה להתקדם לכוון המצודה ברגל, ולתקוף אותה. לרוע המזל, דלתות האוטובוס נפתחו דווקא לכיוון ממנו ירה האויב. הירי פגע בלוחמים היורדים מאוטובוסים. מרסל סטשי ויוסף גוטמן נהרגו מיד, יעקב איציקזון ועוד ששה לוחמים נפצעו ופונו לאילת השחר עם הכוח הנסוג, איציקזון מת מפצעיו למחרת.

הניסיון השני לכבוש את המצודה בנבי-יושע הוא הסיפור המוכר, והוא זה שמתועד במוזיאון שהוקם בה לפני 11 שנים. יהודה דקל השתתף בקרב השני על המצודה בתור מ"כ בפלוגה ב' של הגדוד השלישי. מועד המתקפה נקבע ל-20 באפריל – חמישה ימים בלבד לאחר הניסיון הכושל הראשון. פלוגה ב' היתה מורכבת מבוגרי תנועות הנוער שהצטרפו להכשרות המגויסות – הם חיו בקיבוצים בהם עבדו כמחצית מהחודש, והתאמנו בחציו השני. עם פרוץ המלחמה הם היוו כוח עתודה מרכזי של הפלמ"ח ששימש לכיבוש הארץ. חברי הפלוגה הגיעו מההכשרות בכפר גלעדי, דגניה ב', כפר בלום, להבות הבשן, ודן. בזכות העדויות שדקל אסף ופרסם, אנו יודעים לא מעט על אותו לילה אכזר. שני הסרטים המוקרנים במוזיאון עוסקים בלילה הזה.

דגם המצודה בארגז חול

הכוח רוכז בחולתה בבוקר ה-19 באפריל. המפקדים קיבלו תצלומי אוויר חדשים של המשטרה וסביבותיה אותם הצליחו לצלם טייסים ישראלים במטוסי האוסטר הראשונים של חיל-האוויר המתהווה. במשך הבוקר עסקו המפקדים בתכנון הפעולה ובציוות כוחות, וכן בריכוז מקלעי "ברן" ותת מקלעים ממחסני הנשק של יישובי הסביבה. הלוחמים עסקו בהכנות, והצטיידו בתרמילי גב לתחמושת ובאלתור מנשאים לציוד.

שולחן חול להדמיית הפעולה הוכן בחדר התרבות של הכשרת חולתה, ודגם של בניין המשטרה נבנה מקוביות סבון "שמן". חומר הנפץ הובא מהמחסן הגדודי באילת השחר וקצין החבלה הגדודי הכין בשני תרמילי גב בריטיים את המטענים לפריצת הפתח בקיר המצודה. הכוח הפורץ הונחה להביא דרגש עץ על מנת שמטען החבלה יונח עליו, מתוך הידיעה כי הבטון שבתחתית המצודה עבה מכדי לפוצץ אותו, ויש להגביהה את המטען לפני שיופעל. למעשה, העובדה שסולל-בונה בנתה את המצודה סיפקה מידע מודיעיני חשוב למתכנני פעולת הכיבוש.

שרשרת התקלות מתחילה

המודיעין, וההכנות שנערכו מראש, נראו ללוחמים מעמיקים ביותר יחסית לתקופה. אולם התקלות החלו עוד ביציאה מחולתה. במקום שלוש המשאיות שהיו צריכות להסיע את הכוח, הגיעו רק שתיים, מה שהוביל לשיטת עבודה של "נגלות" בהסעת הכוח, ועיכב את הפעולה.

הכוח הראשון יצא מחולתה בחצות, בשתי מכוניות בנסיעה איטית בפנסים כבויים, כשבראשו דוד צ'רקסקי, מפקד מחלקת דפנה. בכוח זה היו כיתת החבלנים, שלושה צוותי הפורצים, כיתת חיפוי צמוד של שלושה מקלעני 'ברן' וכוח לאבטחת העורף. כן צוידה היחידה הפורצת במכשיר קשר מ.ק. 300, שהיה נדיר באותה תקופה. הכוח עלה מערבה דרך נחל קדש כשבראשו צועד דודו שהוביל את הטור. הטיפוס התארך בשל תנאי השטח הקשים, ועבר זמן רב עד שהכוח הגיע לשטח ההיערכות, כ-50 מטר מצפון למצודה. באחד העיקולים בדרך נפל הדרגש לתהום ואבד.

 

למרות התקלות בדרך, הכוח הגדול על כל חלקיו התמקם בנקודות המוסכמים: מפקד הפלוגה איציק הוכמן יחד עם החפ"ק התייצבו בשטח שולט במרחק 150 מטר מהמצודה, כוחות רתק  הוצבו בעמדות חיפוים מכיוון צפון-מערב, הכוח העיקרי – החבלנים והפורצים – נערכו לפרוץ את גדר התיל שסביב המצודה, ומחלקת ההטעיה בפיקודו של פילון פרידמן התכוונה לתקוף מדרום את הכפר נבי-יושע שלמרגלות המצודה. למרות הקשיים שבדרך נראה היה שרוב הדברים הולכים לפי התכנית.

ב-03:05 פתחו מקלעי ה'בראונינג' באש מרוכזת על המצודה בצרורות של 30 כדור וזה היה האות לתחילת הפעולה. בעקבותיהם פתחה באש גם מחלקת הרתק וכל יתר כוחות ההטעיה שבאו מדרום. ההתקפה המבוימת היתה רבת רושם וכל אש הנגד מן המצודה רוכזה לכיוון דרום ודרום מערב, בדיוק לפי התכנית. באותה שעה החלו הפורצים לחתוך את גדרות התיל מכיוון צפון, אולם הדבר לקח זמן רב ממה ששוער בשל ריבוי הגדרות. הזמן החל דוחק, והיה חשש שהיום יפציע ויחשוף את הלוחמים, לכן הורה המ"פ הוכמן למפקד דודו – שהוביל את כוח הפורצים – לפוצץ את הגדר. פיצוץ הגדר גילה לערבים את הכוח שמגיע למצודה מצפון והרס את ההפתעה.

הדרגש האסטרטגי שאבד

לאחר פיצוץ הגדר כיתת החבלנים רצה לעבר קיר המצודה, ורק אז התגלה שהדרגש אבד בדרך. "הייתה זו תקלה קריטית," כותב דקל בספרו, "שכן לא היה כל טעם להפעיל את חומר הנפץ כנגד יסודות הבניין. מפקדי כיתת החבלנים, משה (מוסה) נאמן ויוסף (ספי) אהלי, שידעו זאת היטב, לא איבדו את עשתונותיהם ופקדו על אנשיהם לערום גל של אבנים עד לגובה היסוד. החבלנים הרימו גל גבוה במידה מספקת וסידרו עליו את תרמילי חומר הנפץ, כנדרש. מוסה, שהיה אחראי על הפיצוץ, תפס ביד אחת את המצתים, בידו השנייה אחז בנצרות וצעק: 'חבר'ה, אנחנו אוכלים אותם בלי מלח!'".

באותו רגע ממש הוטל רימון-יד על החבלנים מארגז פלדה מיוחד שהיה מותקן בדיוק מעליהם, ובו חרכים ייעודיים להטלת רימונים. הרימון פצע שני חבלנים. מוסה וספי מפקדי החבלנים ניסו לגרור את הפצועים למחסה ולא הפעילו את המטען. כאן החל הכאוס הגדול. פלוגת הפורצים טעתה לחשוב שהפיצוץ שנשמע היה מהמטען שאמור היה לבקע את קיר המצודה, ועשרות חיילים פרצו בריצה מאזור הגדר לעבר המצודה. מגני המצודה הערבים המשיכו להשליך רימונים ולרסס באש את התוקפים שרצו לעבר קיר הבטון העבה שלא פוצץ לפי התכנית. גם מוסה וספי נפגעו.

דודו הגיע בעצמו אל קיר המצודה, שם הבין שהמטענים לא פוצצו ופקד להפעילם, אך כבר לא נמצא מי שיפעילם. עתה נפגע דודו בעצמו ובשכבו פצוע ירה בתת מקלעו אל פתח קופסת הרימונים כשהוא צועק לאנשיו לפוצץ את החומר. צוות הפורצים השני שהגיע לגדר, ניסה לחלץ את הפצועים הרבים, אך גם אנשיו החלו להיפגע, ולפקודתו של דודו הם החלו לסגת כשהם נושאים עמם אחדים מהפצועים. דודו נהרג הפצעיו. בימים שלאחר מכן חבריו שרו לזכרו את שירו של חיים חפר 'דודו' שנכתב במקור עבור המחזה 'הוא הלך בשדות' (על בסיס ספרו של משה שמיר) אך הפך עם השנים לשירו של דוד 'דודו' צ'רקסקי, שהיה מפקד נערץ.

"מי שיכול שייקח אתו פצוע"

בחזרה אל הקרב, השחר הפציע ולאור היום הפך הכוח הנסוג למטרה גלויה. הערבים עלו לקומות העליונות ולגג המצודה וירו בהם. הקשר דיווח על המתרחש לחפ"ק ושם התבהרה העובדה שהכוח הפורץ נפגע קשה ולא השלים את המשימה.

המ"פ העביר בקשר פקודת נסיגה שהועברה למ"כ אמנון מיליקובסקי, שהכריז בקול רם ואמר "רבותי לסגת ומי שיכול שייקח אתו פצוע" – משפט שלימים הפך לחלק מתורת הלחימה הצה"לית. הנשארים מהכוח הפורץ החלו נסוגים בחיפוי כיתת המקלענים, שרק חלק מחבריה הספיקו לסגת ללא מקלעי הברן הכבדים.

אחד מהם היה מנחם יפתח, שנפטר לפני כמה חודשים. יפתח כתב על הנסיגה: "לא היה שום מפקד שפקד על נסיגה מסודרת, לאן לסגת, כל לוחם הפך להיות עצמאי וניתב לעצמו את מילוטו. בחרתי בנתיב המילוט לכיוון הפילבוקס. אילו היו אז עצי היער שיש שם כיום, היתה אפשרות למסתור כלשהו, אך הרכס היה חשוף לחלוטין, ופרט לסלעים קטנים ושטוחים ושיחים נמוכים, לא היה כמעט מחסה ומסתור מהאש שניתכה עלינו מהמשטרה ומעבר לאפיק הצפוני, שרוחבו שם אינו עולה על 200 מטרים. אני מדלג ממחסה אחד לשני, חנן לידי. קליע מתוך צרור פוגע בו בירכו."

בזה אחר זה נהרגו המקלענים שנותרו לחפות באש, אברהם כהן ואמנון אקרמן. למרות הוראת הנסיגה, המקלען הנותר יזהר ערמוני המשיך לירות במטרה לחפות על חבריו. יש המספרים כי הוא אף נעמד בכדי למשוך אליו את האש. הוא ירה וירה עד שנדם. על גבורתו בקרב הוענק לו, לאחר מותו, אות הגבורה, והרחוב בירושלים ליד בית הולדתו נקרא על שמו 'מבוא יזהר'. הקרב השני לכיבוש המצודה הסתיים בטרגדיה: 22 לוחמים נהרגו.

הקרב השלישי: המצודה ננטשה

הניסיון השלישי לכיבוש המצודה נערך במסגרת מבצע יפת"ח אותו הוביל יגאל אלון. בליל 15 במאי 1948 התקרבו חבלנים אל המצודה, גילו כי הוקפה בגידור נוסף, והעריכו כי כוח האדם וחומרי הנפץ שברשותם לא יספיקו. בעקבות כך נדחתה ההתקפה ביום. במהלך היממה החולפת הופצצה המצודה בארטילריה ללא הרף. נוסף לכך הוטלו שתי פצצות מאווירונים – חידוש מרענן שלא ניתן היה לעשות לפני כן, מכיוון שכל עוד הבריטים שלטו בארץ, נמנע הפלמ"ח מהפצצות אוויר על-מנת להסתיר את חיל האוויר המוקם.

ההתקפה התבצעה לבסוף בכוח גדול בליל 16 במאי. עם כניסתם למצודה מצאו אותה ריקה, לאחר שננטשה בידי מגיניה, שנסוגו ללבנון בעקבות הפצצות הריכוך הקשות. אחרי שהתמקמו בבניין, פגע פגז שנורה מלבנון באחד מחדרי המצודה, וגרם למותם של אליעזר בן נבט ומאיר בן בסת, שניים מכובשי המצודה. בשעה שנהרגו חיפשו חבריהם את שיירי הגופות של הלוחמים שנפלו במתקפה השניה. בסך הכל נפלו בשלושת הקרבות לכיבוש המצודה, בחודש ימים, 28 לוחמים, ומכאן נגזר שמה: מצודת כ"ח.

הקרב לא הרפה מהם

סיפורו של מנחם יפתח, על חברו חנן כוכבא שנפצע בירך בעת המילוט ממשיך כך: "אני קורע את המכנסיים, מוציא את התחבושת האישית שלי, ותוך כדי חבישה מגיע אל חור יציאת הקליע מצדה האחר של הירך. הכדור ריסק את עצם הירך. הוא היה בהכרה, פניו הביעו סבל רב, אך הוא לא זעק, לא אמר דבר. איני זוכר כמה זמן הייתי אתו, מה אמרתי לו, אם ניסיתי לעודדו, להבטיח לו עזרה שתגיע. ידעתי שלשאת אותו לא אוכל. הוצאתי רימון יד מאשפתי ונתתי לו אותו. לקחתי את רובהו, הוא נשאר ואני המשכתי במנוסתי. ברוב איוולתי חשבתי שאם איני יכול להצילו, לפחות שלא יאבדו כלי מלחמה."

יפתח התייסר על כך במשך כל חייו: "האם הבין אז שזהו סופו? מה הייתי עושה לו זעק שלא אפקיר אותו אל מותו? אילו התחנן בפני שאני תקוותו היחידה להינצל, לו תפסני בידו ומנע ממני לנטוש אותו? אין לי תשובות לכך. הוא שתק. האם חשב שבעוזבי אותו לפחות אני אינצל? איני יודע. הוא שתק."

ייסוריהם של ניצולי הקרב השני על מצודת כ"ח לא הרפו מהם. "במשך עשרות שנים המשיכו הלוחמים ששרדו לבקר במצודה מדי שנה ולערוך בה טקס זיכרון" מספר מנהל המוזיאון קהת. "הקרב על המצודה לא הרפה מהם. למרות כל מה שהאנשים האלה עברו בחיים שלהם, הקרב הזה נצרב בהם יותר מכל דבר אחר. הניסיון להציל את חבריהם גם במחיר סיכון חייהם, הוא אולי הליבה של ערך הרעות. כשאיתרו את גופות הנופלים הן היו מסודרות זוגות-זוגות, כי נהרגו בניסיונות חילוץ. זה דבר שהלוחמים ששרדו בהחלט התגאו בו, אני חושב שזה עזר להם להתמודד עם העצב הרב ותחושות האשמה על חברי הילדות שלהם שנפלו. זה גם היה מבחינתם צו חינוכי, הם ביקשו להנחילו לדורות הבאים. זו הסיבה שבגינה הוחלט לקרוא למוזיאון שלנו מוזיאון הרעות."

"הערך שנצרב בתש"ח ממשיך להחזיק את ישראל"

עם פרוץ המלחמה, באוקטובר 2023, המוזיאון נסגר וקהת התפנה עם משפחתו. כמה חודשים לאחר מכן מוזיאון הפלמ"ח בתל-אביב אירח את המוזיאונים שנאלצו להתפנות. "יצרו פינה לכל מוזיאון. נתנו לנו שם מתחם קטן, מקום להעביר את ההדרכה שלנו" מספר קהת. "היה לנו שם לוח גדול, וביקשנו מהאורחים שיכתבו על פתק צהוב מהי הרעות בשבילם, והיינו מדביקים את הפתקים על הלוח. עלו שם המון סיפורים ממתקפת השבעה באוקטובר ומהמלחמה שפרצה בעקבותיה. ראית איך הערך הזה, שנצרב על ידי דור תש"ח, ממשיך להחזיק את החברה הישראלית אחרי כל כך הרבה שנים."

לפני כשלושה חודשים, עם השיבה לצפון, נפתח המוזיאון מחדש במצודה. קהת ניסה בהתחלה לשמור על המתודה של הרעות, אבל זה פחות תפס וכבר לא עלו הרבה סיפורים אז הוא זנח זאת. לדבריו המחשבות על המלחמה הנוכחית, והשבעה באוקטובר, צפות בכל הדרכה, אולם יש חשיבות גדולה עבור המוזיאון לשמור על הסיפור המקורי שלשמו הוא הוקם. "אתמול נערך טקס הזיכרון השנתי" מספר קהת, "רק לוחם אחד הגיע. זה דור שהולך ונעלם. הדור הזה הנחיל לנו לא רק את המדינה כמוסד, או את הצבא, אלא גם ערכים. המטרה שלי במוזיאון זה לחנך בסופו של דבר לערכים האלה, באמצעות הסיפור של הלוחמים שכבשו את המצודה. לא ניתן להימנע מהקבלות למציאות של ימינו, אבל צריך תמיד לזכור גם את הימים ההם. לזכור אותם בפני עצמם. יש להם חשיבות רבה גם בימינו."