לאחר שחברי קיבוץ יד-מרדכי שבו לביתם מתקופת הפינוי במלחמת העצמאות, בנובמבר 1949, תעלות הקשר וחלק משיירי המלחמה נותרו כשהיו. החברים חפרו את הקבר הזמני בו טמנו את חלליהם טרם התפנו מהקיבוץ – שנכבש בידי צבא מצרים – והעבירו את גופותיהם לקבורת עולמים. הם קברו אותם במרומי הגבעה הנישאת מול פסלו המפורסם של מפקד המרד בגטו ורשה, מרדכי אנילביץ', שהקיבוץ קרוי על שמו.

"ההורים שלנו רצו שאנילביץ' וחללי תש"ח ידברו זה עם זה" אומרת ורד בר-סמך (80) ששימשה במשך 25 שנים כאוצרת המוזיאון ביד-מרדכי. מאז הם מדברים זה עם זה. מרדכי אנילביץ' ומורדי הגטאות נפגשים עם לוחמי דור תש"ח. הם עושים זאת במוזיאון 'משואה לתקומה' שנוסד בקיבוץ לפני כשישה עשורים, וראשיתו בתעלות הקשר ושיירי המלחמה.

שני פינויים עד גיל שמונים

"בהתחלה באו לפה מבקרים בשביל לראות את הקיבוץ החרב", מספרת בר-סמך, "כמו שעושים בימינו סיורים בעוטף אז עשו את זה גם אחרי מלחמת העצמאות. חברי הקיבוץ לקחו אותם לתעלות הקשר על הגבעה כדי להראות מאיפה המצרים תקפו. שנה לאחר מכן כבר הגיעו באוטובוסים. באותם הימים לא היו מוזיאונים היסטוריים בארץ והדרך לחוות את העבר הייתה באתרי הקרבות ממש. בקיבוץ החליטו להסדיר את זה, וכך הוקם אתר שחזור הקרב."

בר-סמך, שהוריה היו בין מייסדי הקיבוץ, ונותרו להילחם עליו שעה שהיא, בת השלוש באותה העת, פונתה יחד עם יתר הילדים לרוחמה. הייתה זו הפעם הראשונה בה פונתה בעקבות מלחמה. הפעם השנייה הייתה לפני כשנה וחצי, בגיל 79.

"כששבנו הנה אחרי חצי שנה של גלות במרכז הארץ, לא שיערנו שנצטרך לאורך שנים רבות לשאת את שערי עזה על כתפינו" אמרה בר-סמך בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שנערך השנה, אותו היא מארגנת בקיבוץ מזה כשני עשורים. היא דיברה על הפעם הראשונה בה שבה לקיבוץ מתקופת הפינוי. הטקס שארגנה השנה עסק בעזה, ובסיפוריהם של שלושה חברי הקיבוץ שנפלו או נרצחו בה.

סיפור הקרב נשזר בזיכרון השואה

"אחרי מלחמת ששת הימים, חברי הקיבוץ שאיבדו כל כך הרבה במלחמת העצמאות רצו להקים מוזיאון לזכרם" מספרת תמר הרצברג (43), אוצרת המוזיאון. "הם פנו לקיבוץ הארצי של השומר הצעיר וביקשו תקציב להקמת המוזיאון. בהנהגת התנועה אמרו להם שגם אבא קובנר ביקש להקים מוזיאון לזכר השואה, ופעילות המחתרת של השומר הצעיר בתקופת השואה, וביקשו מהם להסתדר יחד."

הרצברג מדגישה שלחברי הקיבוץ היה חשוב מצד אחד להנציח את חבריהם, מצד שני הם לא התנגדו להנצחת השואה. "באותה תקופה יד-ושם עוד לא היה ממש מוזיאון, אלא מרכז הנצחה ומחקר. המוזיאון הגדול היחיד בעולם היה 'הבית בלוחמי הגטאות' השייך לקיבוץ המאוחד. הייתה חשיבות גדולה להקים מוזיאון שואה גם בדרום. מוזיאון שיספר את הסיפור של השומר הצעיר. כך זה נשזר יחד. באותה העת הקשר בין שואה לתקומה לא היה טבעי כמו שזה היום. אבא קובנר המציא את זה."

"מה זכות לנו לקשור שמנו לגיבור כמו אנילביץ'?"

קיבוץ יד-מרדכי לא הוקם על ידי ניצולי שואה. הוריה של בר-סמך הגיעו ארצה ב-1936 מגליציה ובוקובינה. "הם היו חבורה של בוגרים של השומר הצעיר ממזרח אירופה. הם הקימו קיבוץ, וישבו בנתניה שש שנים עד שנמצא להם אתר לעליה לקרקע."

הם עלו להתיישבות בין מג'דל לעזה בבוקר ה-5 בדצמבר 1943, שבעה חודשים לאחר מרד גטו-ורשה. בגלל שזה היה הקיבוץ הראשון של השומר הצעיר שהוקם לאחר המרד, מנהיגי התנועה ביקשו מהם לקרוא את הקיבוץ על שמו של מרדכי אנילביץ' – איש השומר הצעיר, ומפקד 'הארגון היהודי הלוחם' במרד גטו ורשה. עם הגיעם לשטח המיועד להתיישבות, הקימו את צריף חדר האוכל. בין יסודותיו טמן מרק סגל את מגילת היסוד לקבוץ החדש. המשפט שחתם את המגילה היה:" כנגד חומות הגטו שקרסו, נקים כאן חומה של בניין, עבודה ויצירה."

יד מרדכי היה הקיבוץ הראשון של בוגרי השומר הצעיר מפולין, כך שהקשר למרדכי אנילביץ' היה אורגני, אולם לא כולם הסכימו לקבל את שמו: "נכון אומנם כי בנינו כאן קיבוץ לתפארת, אך אין זו חלוציות במלוא מובן המלה"  אמר אחד החברים שצוטט בעילום שם בפרוטוקול האספה בה הוחלט על שם הקיבוץ. "לא היינו הראשונים שהתיישבו באזור זה, גברעם ונירעם התיישבו כאן לפנינו. מצאנו כאן באר עובדת ולא היינו צריכים לקדוח באר חדשה. איננו כה מבודדים, שכן אנחנו יושבים על הכביש הראשי תל אביב עזה. חברינו יכולים לבקר בתל אביב מתי שירצו. עם כל הנוחיות הזו העומדת לרשותנו, מה זכות לנו לקשור את שם קיבוצנו בזכרו של גיבור כמורדכי אנילביץ'?"

פורים בצל מתקפות טרור

בסופו של דבר הקיבוץ הוקם בפאתי עזה, נשא את שמו של הגיבור מוורשה, והחיים בו היו די שלווים עד כ"ט בנובמבר 1947, אז פתחו שכניהם הערבים במתקפות ופיגועים. כנופיות ארבו על הדרכים, לא אחת הונחו מוקשים על הכביש לתל-אביב, חברי הקיבוץ נאלצו לעמוד על המשמר.

בדיון שנערך לקראת חג פורים 1948 שאלה אחת החברות: "איך נוכל לשיר ולרקוד כשחברנו בצלאל מוטל מת לפנינו? ובכלל, האם המצב כל כך טוב שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לשמוח?" לעומת זאת היו שטענו, "מי יודע מה יהיה הגורל של ילדינו ואם אומנם יזכו עוד לחוג בחברת הוריהם. מוטב שנחגוג הפעם עם ילדינו, ולפחות זה יישאר חרות בזיכרון, יבוא מה שיבוא."

חג הפורים נחגג אומנם, לבסוף, אך חסרו בו תחרויות היתוליות ומשחקים עליזים. אותו יום, משום מה, לא ירו הערבים על הקיבוץ, ועל אף המצב המתוח שמחו הלבבות בחגיגה הכללית. כך הובאו הדברים בספרה של מרגרט לארקין 'השמש לא עמד דום' (מודן, 2019). לארקין, סופרת אמריקאית שהתארחה ביד מרדכי בתחילת שנות החמישים, ראיינה את חברי הקיבוץ, סקרה את עלוניו, ופרסמה את קורות הקיבוץ בספרה שתורגם לעברית בשנות השישים, ומשמש מאז כמסמך חשוב להבנת יד-מרדכי.

הפעוטון תחת הפגזות: האם לשלוח את הילדים?

עם יציאת הבריטים מהארץ החלו המצרים להפגיז את הקיבוץ. מטוסים מצרים חגו מעל הקיבוץ, הטילו עליו פצצות וריססו אותו במקלעים. כבר במתקפה הראשונה נפגע הפעוטון, בו שהתה בר-סמך, מפצצה שהוטלה על ידי מטוס ספיטפייר מצרי. רק בנס אף אחד לא נפגע. הפעוטות הורדו למקלטים זמן קצר לפני ההפגזה. באותה העת התנגדו במטה ההגנה לפנות את הילדים.

לארקין משחזרת בספרה כי "אחד ממפקדי הפלמ"ח ציין כי 'כל צעד לקראת פינוי חלקי מוריד את המורל של הלוחמים'. ועדת הביטחון של הקיבוץ החליטה לפנות את הילדים גם ללא הוראה מהפיקוד העליון. "שבתאי התבקש להתקשר עם גרשון, ממפקדי הפלמ"ח בנירעם. גרשון לא המתין להוראות והסכים לבוא ליד מרדכי, סמוך לחצות, כשעמו שלושה משוריינים ואוטובוס משוריין. ועדת החינוך קיימה ישיבה דחופה. היה צריך להחליט מי יהיו האנשים שיצאו לדרך עם 92 ילדי הקיבוץ. ברור היה כי המטפלות יצאו עמהם, אך מי יהיו היוצאים האחרים? לא ייתכן כי כל האימהות יעזבו את המשק. התחבורה לא הייתה מספקת לכך, ומלבד זאת רווחה בקיבוץ הדעה כי כל עוד זה אפשרי, יש להמשיך ולקיים חיי משק תקינים ולצאת לעבודה בענפים השונים. לבסוף הוחלט לשלוח את האימהות המיניקות ואת אותן נשים הרגישות יותר מאחרות למתרחש."

"ההורים שלי נותרו בקיבוץ" נזכרת בר-סמך. "אבא שלי היה מפקד עמדה, ואמי הייתה הטבחית. היא הייתה מסתובבת בין העמדות ומחלקת לשומרים מזון. רק חלק מהנשים פונו. המטפלות שפונו עם הילדים התחייבו שאם מי מהילדים יאבד את שני הוריו הן תאמצנה אותו" מספרת בר-סמך.

אחת מחברות הקיבוץ סירבה להיקרע מבנה. "היא נכנסה לרכב המשוריין בו פינו את ילדה ולא הסכימה לצאת. המפקד אמר לה שאם היא לא יורדת לא זזים. היא התעקשה. נוצרה מהומה, אבל היא לא ויתרה. היום זה נראה לנו טבעי, אבל בזמנו זה היה לגמרי מחוץ לנורמה. היא התעקשה שלא יפרידו אותה מילדה. היום היא מוערכת כגיבורה כי עמדה על שלה."

בר-סמך נזכרת בסיפורים של הוריה: "הם אמרו – אם נפנה את הנשים והילדים אז למה להישאר? הנשים והילדים הם שנותנים את הכוח להילחם. מצד שני, לאחר המלחמה הם הצטערו על כך שלא פינו יותר נשים. הפינוי היה קורע לב. אבות ואימהות נפרדו מילדיהם. אחד האבות התעקש עם אשתו שתיקח את אלבום התמונות שלו. היה ברור שלא כולם הולכים לשרוד את זה."

הקרב בכפר עציון הכריע את הדיון

המצרים הטילו מצור על הקיבוץ. הם הגבירו את ההפצצות מהאוויר, והפגזות הארטילריה, ושלחו כוחות רגליים וטנקים לכבוש את הקיבוץ. חברי הקיבוץ, בעזרת תגבור של מחלקת פלמ"ח, ניסו להדוף את המתקפה. היו הרוגים. היו פצועים רבים. התחמושת הלכה ואזלה. בלילות דנו על נסיגה מהקיבוץ.

היה מי שאמר: נקראנו על שם מרדכי אנילביץ' לכן אסור לנו לסגת. מישהו אחר השיב: זה לא אותו מצב שכן לאנילביץ' לא היה לאן לסגת ולנו יש. גם לא היו לו ילדים. מה שהכריע את הדיון היה תוצאות הקרב על כפר עציון. שלושה ימים לאחר נפילת גוש עציון, יומיים לאחר קום המדינה, חברי יד-מרדכי נסוגו לאחר שישה ימים של קרבות, והקיבוץ נכבש על ידי המצרים ב-23 במאי 1948. הרצברג אומרת ש"אנחנו פה בזכות זה שהם החליטו להתפנות. אחרת הם היו מתים ולא היינו פה היום." למרות ההחלטה לסגת, יד-מרדכי שילמה מחיר דמים כבד. 24 מחברי הקיבוץ ומגניו נהרגו בקרבות, מותירים אחריהם 11 אלמנות ו-19 יתומים מאב.

בר-סמך לא זוכרת דבר מהקיבוץ שלפני הפינוי. הם פונו תחילה לקיבוץ רוחמה. בהמשך העבירו אותה, יחד עם יתר התינוקות והפעוטות לקיבוץ מעברות. כשהצבא המצרי התקדם העבירו את הילדים הגדולים מרוחמה לגן שמואל. בסופו של דבר ריכזו את כל המפונים בחוות עלי קאסם. "לא שמעת על חוות עלי קאסם?" שואלת בר-סמך בפליאה. "כדאי לך לחקור, זה סיפור מרתק."

חוות עלי קאסם

החווה של קאסם, יש שקראו לה אחוזה, ישבה סמוך לביצת פולג, ועל שטחה נבנה לימים מושב בני ציון. הסיפור מאחוריה אכן יוצא דופן: קאסם היה בעל אדמות ערבי ממוצא מצרי, שהיו לו חברים יהודים רבים. הוא מכר ליהודים אדמות באזור השרון ובהשפעתם נהיה חילוני וקומוניסט. עם השנים ירד מנכסיו, והסתבך בעניינים שונים עם יהודים וערבים כאחד. יש שטענו שהיה סוכן כפול. סופו האכזר שהוצא להורג בנובמבר 1948 בהוראת איסר בארי, ראש הש"י (שירות המודיעין של ההגנה), בשל החשש שיברח מישראל לאחת ממדינות ערב וימסור מידע ביטחוני לאויב עבור תשלום. בחווה שלו שוכנו אנשי יד-מרדכי, ולאחר מכן, החלוצים שהקימו את קיבוץ געש הסמוך.

"אני לא זוכרת הרבה מהתקופה בחווה של עלי קאסם. התנאים בהם חיינו שם היו מזעזעים. בלי מים זורמים וחשמל. הילדים היו מטפסים על עצים ועושים שם את צרכיהם, כי מה כבר היה להם לעשות. מספרים שיום אחד, הם ירדו מהעצים בריצה, מנופפים בתחתוניהם, וכך בישרו לכולם שהקיבוץ שוחרר. בגלל שטיפסו על העצים הם היו הראשונים להבחין בשליח שיגאל אלון שלח על אופנוע שיספר לחברי הקיבוץ שיד-מרדכי נכבשה על ידי צה"ל."

אולם, גם לאחר השחרור, הילדים ומרבית האימהות נותרו בחווה שבשרון. לקח כמעט שנה עד שהקיבוץ שוקם, נבנו בו בתים, כיתות וגן ילדים, והילדים הושבו לגור בו.

השיבה: "הסתובבו פה גמלים וחמורים"

"רשמית חזרנו הביתה רק בנובמבר 1949" מספרת בר-סמך, "לאחר פינוי של שנה וחצי. אבל ברבות השנים למדתי מהעלונים הישנים של הקיבוץ שהרוב חזרו לפה די מהר. ההורים חזרו כדי לעבוד, והילדים היו מגיעים לבקר. הילדים הגדולים יותר היו רצים פה בשוחות ואוספים תרמילים של קליעים שנותרו פה מהקרבות. לא כל הבתים נהרסו עד היסוד. מה שנהרס לגמרי זה הצריפים והאוהלים, הרפתות והלולים. אני זוכרת שחזרנו לקיבוץ שמלא בבעלי חיים. אני חושבת שחלקם הגיעו מהכפרים הערבים בסביבה, שנמלטו או גורשו במלחמה. הסתובבו פה מלא גמלים וחמורים."

עוד בטרם חזרו הילדים הביתה, ב-19 באפריל 1949 נערכה לראשונה עצרת הזיכרון ביד-מרדכי, תחת הכותרת: 'שנה למערכה ושש שנים למרד גטו ורשה'. שנתיים לאחר מכן הוצב פסלו של אנילביץ' ליד מגדל המים המופגז. העצרת והפסל הפכו להיות לסמל של יד-מרדכי, לא פחות מהדבש.

לדבש יד מרדכי יש את ההיסטוריה שלו, הכרוכה בשתי המלחמות – מלחמת העצמאות וזו הנוכחית. אחד הדברים הראשונים שחברי יד-מרדכי עשו לקראת המתקפה המצרית היה לרכז את כוורות הדבש במרכז הקיבוץ, הרחק מהגדר. הדבש היה להם סמל. גם אחרי מתקפת השביעי באוקטובר החליטו במפעל הדבש של הקיבוץ להחזירו לפעילות מהר ככל שניתן.

קו ראשון לעזה

עד הקמת מושב נתיב העשרה היה יד-מרדכי הקיבוץ הקרוב ביותר לעזה מצפון. "תמיד הייתה גדר מחוץ לקיבוץ ותמיד היו אומרים לנו: אתם ישוב ספר לכן אסור לצאת מהגדר. כשראינו קיבוצים פתוחים היינו מאוד מופתעים מזה. דבר נוסף שהיה שונה בקיבוצים אחרים זה שלא היה להם פסל של אנילביץ'. היינו שואלים אותם – איפה הפסל שלכם? כי היה לנו ברור מאליו שבמרכז הקיבוץ, מעל הגנים ובית הספר, עומד אנילביץ'."

החיים על הגבול, תחת השגחתו של אנילביץ' הפסל, עיצבו את אישיותה של בר-סמך. היא עסקה בחינוך במשך עשרות שנים ושימשה כאוצרת המוזיאון לתקופה של 25 שנים. את ילדיה גידלה ביישוב הספר, על ערכי הציונות הסוציאליסטית, "בתקווה שיום יבוא ונחייה בשלום עם שכנינו הערבים".

"עד מלחמת ששת הימים אסור היה לנו לעבור את נחל שקמה מדרום" היא נזכרת. "איפה שהיום יושב נתיב העשרה היו דיונות חול שהפרידו בינינו לבין עזה. זה היה שטח מפורז. כשנתיב העשרה עלו להתיישבות הם הפכו להיות השכפ"ץ שלנו. בשביעי באוקטובר נחתו אצלם מחבלים במצנחי רחיפה. הם נלחמו במחבלים והצילו אותנו. אחרי זה הגיע אלינו הכוח של ארנון זמורה שמנע מהמחבלים לטבוח אותנו."

בשביעי באוקטובר בר-סמך ישבה בממ"ד ולא ידעה שכארבעים מחבלים חדרו לקיבוץ. "שמענו יריות, היה צבע אדום בלי סוף, אבל לא חשבתי שהם הגיעו עד אלינו. התקשורת הסלולרית נפלה. כיתת הכוננות לא הצליחה להודיע לנו. צפיתי בחדשות. בתי התקשרה לשאול אותי מה קורה, אז אמרתי לה שלא קורה כלום. רק בערב התחילה להתבהר לי התמונה."

כמי שהתפנתה כבר בגיל שלוש, היא סירבה הפעם להתפנות: "הודיעו לנו שצריך להתפנות. לא רציתי. לחצו עלי. אמרתי – טוב אני אסע לבתי לכמה ימים ואשוב, אבל לא הסכימו לי לחזור. הפכו את הקיבוץ לשטח צבאי סגור. דבר אחד בטוח – אין מה להשוות בין בית המלון בחדרה, שהיו בו תנאים מצוינים, לחווה המוזנחת של עלי קסאם."

המוזיאון: "קובנר דמיין מה יעבור המבקר"

אחד הטילים שחמאס שיגר על יד-מרדכי פגע במוזיאון. את המוזיאון, כפי שצוין קודם, הקימו המייסדים יחד עם אבא קובנר. הרצברג, האוצרת הנוכחית, מספרת עם ברק בעיניה על תפקידו החלוצי: "קובנר היה עורך תערוכות. זה תפקיד שהוא יותר מאוצר. הוא לא בחר מוצגים מהארכיון כפי שהיה נהוג באותה התקופה במוזיאונים. הוא עשה משהו אחר. הוא דמיין ברוחו את החוויה שיעבור המבקר. הוא ביקש ליצור למבקר מהלך של הליכה דרך חוויה מתמשכת ומשולבת שהמבקר פעיל בה. הדמיון והמחשבות שלו הן חלק מההתרחשות. המבקר עובר את החוויה ויוצא אחר. קובנר היה חלוץ בתחום הזה, שהיום מקובל במוזיאונים רבים. לא מציגים פריטים, אלא מעבירים חוויה."

בכניסה למוזיאון המבקר מוצא את עצמו באווירת מצור. מעל דגם גדול של יד-מרדכי המוקפת על ידי הצבא המצרי, מוצבים קנים של טנקים המופנים ישירות לעבר הקהל ומשרים אווירת חרדה. "קובנר רצה להראות את הגבורה של דור תש"ח" מסבירה הרצברג, "לגרום למבקר להבין שאילולא ההקרבה שלהם לא יכולנו לעמוד פה. ואז לשאול: מאיפה היה להם הכוח לעמוד בכל זה? התשובה לכך לוקחת את המבקרים לנבכי שואת יהודי אירופה."

מסדרון צר מוביל מטה, לתוככי השואה. בכניסה כתובים דבריו של קובנר: "במקום זה בקש לראות מה שלא ניתן לראות עוד, לשמוע אל הקולות ששוב אין לשומעם, להבין את אשר לא ניתן להבין לעולם."

המסדרון הצר מוביל לתוך העיירה היהודית של ראשית המאה העשרים. היא עוברת דרך היהודים האביונים, לסלון יהודי בורגני – מנציחה ציוויליזציה שהוכחדה מהעולם. גם בזה קובנר היה חלוץ – יהדות אירופה שהושמדה לא הייתה נושא לחקר או לתצוגות לפני הקמת המוזיאון ביד-מרדכי.

בסופו של דבר מוביל המסדרון הצר לפרוץ מלחמת העולם השניה ולשואת היהודים. משם עובר המסדרון בשחזור של הבונקר של מפקדת הארגון היהודי הלוחם, במילא 18. ההדף שנגרם מהטיל של חמאס שפגע במוזיאון עיוות את הכניסה לבונקר. הרצברג ובר-סמך שוקלות להשאיר זאת כך: "הפגיעה הפיזית הופכת את הבונקר ליותר אותנטי, יותר דומה למקור."

זיכרון תחת אש

הטיל שפגע במוזיאון בנובמבר 2023 גרם להצפה. בשל מצב הלחימה הקשה, הפגיעה זוהתה רק לאחר שלושה ימים, כשהמוזיאון כבר היה מוצף. חלק מנזקי הרטיבות טופלו בעוד חלקם עדין נראים במוזיאון.

לאחר חלקו של המוזיאון העוסק במרד גטו ורשה, חוזר המבקר לתש"ח. קיר הנצחה גדול מספר על 24 חללי יד מרדכי. בהמשך מוצג גם חלק מקורי מצינור המים המפורסם שהפך את הנגב השומם לקרקע חקלאית פורחת. מנבכי השואה להפרחת השממה.

האולם האחרון במוזיאון מוקדש לתערוכות מתחלפות. בימים אלו מוצגת שם תערוכתה של דנה אריאלי: אלבום דרום. תערוכת צילום של 44 צלמים וצלמות ישראלים, המציגה את החיים בנגב המערבי, בצל האיום הביטחוני המתמיד. התערוכה נתרמה על ידי מוזיאון פתח תקווה לאומנויות, והיא התלבשה כמו כפפה על היד.

על חולצתה של הרצברג מודבק מסקנטייפ עליו מצוינים מספר הימים מאז נחטפו "האחים שלי" לעזה. בעודה מדברת נשמעים כל הזמן פיצוצים עזים בעקבות פעילות צה"ל ברצועה. היא מתרגשת מתערוכת אלבום-דרום לא פחות מאשר מקובנר, עליו כתבה את התזה שלה.

"הרבה מהמבקרים באים לפה בגלל מתקפת השביעי באוקטובר" מסבירה הרצברג, "אבל אנחנו עוד לא בשלים לזה. אחים שלנו עוד בשבי. ייקח לנו עוד זמן לחשוב מה אנחנו רוצים להציג. בינתיים הבאנו את התערוכה של אריאלי שמדברת את התוכן הזה בתמונות מרהיבות, רובן מלפני השביעי באוקטובר."