הדו"ח סוקר שני ממדי סיכון מרכזיים: הסיכון הראשון הוא אובדן מידע. החשש הוא כי "מיקומם של רבים מהחטופים-החללים ידוע רק ליחידים אשר עלולים להיהרג או להיעלם במהלך הקרבות, מבלי שהותירו תיעוד מסודר". ככל שהזמן חולף, כך הולך ומעמיק הפער המודיעיני, ומצטמצמת האפשרות לקבל מידע ישיר ואמין לצורך פעולות איתור והשבה.

הסיכון השני, לצד הפערים המודיעיניים, הוא פגיעה בשלמות השרידים בעקבות תנאים סביבתיים קשים בעזה. "תנאי השטח בעזה – חום כבד, הצפות, קריסות ועוד – פוגעים בשלמות השרידים ומקשים על זיהויים והבנת נסיבות מותם בחקירה עתידית".

נייר העמדה מתריע כי "הזמן החולף שוחק עדויות, מוחק ממצאים ומערער את הסיכוי להשבתם ובכך גם ביכולת לאפשר הליך שיקום אישי ולאומי".

"החזרת החטופים החללים לקבורה בכבוד והשבת החיים לשיקום היא תנאי יסוד לריפוי הפצע האישי, החברתי והלאומי", הדגיש פרופ' חגי לוין, ראש מערך הבריאות במטה המשפחות להחזרת החטופים. "החזרת החטופים-החללים וההבנה של נסיבות מותם הן מחויבות מוסרית והלאומית של מדינת ישראל כלפי אזרחיה. בהעדר ודאות, בני המשפחות הופכים להיות לחיים-מתים, והחללים נשארים מתים-חיים".

לסיום, מחברי המסמך קוראים לפעול בדחיפות על מנת להחזיר את כל 59 החטופים, בהם 35 חטופים-חללים, ולהשיב את החיים לשיקום.

בר גודארד, בתו של מני גודארד ז"ל (צילום: פאולינה פטימר)

בר גודארד, בתו של מני גודארד ז"ל: ״הדו"ח מטריד אותנו ומדיר שינה מענינו. אחרי כל מה שעברנו באותו היום ומאז, לא יכול להיות שגם גופתו של אבא שלי תיעלם מעל פני האדמה ולא נזכה למצווה כה בסיסית, לקבור את המתים. לקבור את אבא שלי במקום שכל כך אהב. החטופים החיים והחללים צריכים להיות לפני הכול. כל אחד מ-59 החטופים הוא עולם שלא יהיה שלם עד שכולם יחזרו הביתה".

לקריאת המסמך המלא לחצו כאן