בצוהרי שבת, 19 באוקטובר 2024, חג סוכות האחרון, אלכסיי פופוב יצא מביתו בקריית חיים לכיוון עכו לקנות ירקות. בכל מה שקשור לנוהלי משק הבית, זו הייתה חלוקת האחריות הקבועה בינו לבין אישתו אולגה. הוא על הירקות והפירות, היא על כל השאר. הלחימה בחזית הצפונית התעצמה באותם ימים, ומטחי טילים וכטב"מים הומטרו על הצפון כולו, ממטולה עד יקנעם.

באותה שבת מטחי הירי החלו כבר בשש בבוקר ונמשכו לתוך היום, כולל פגיעות ברחבי הקריות, לא רחוק מביתו של פופוב, בחלק הדרומי ביותר של השכונה, צמוד למכלי האמוניה הנטושים והים. בסביבות השעה עשר, היה נדמה שהתחילה אפיזודה קצרה של שקט שכדאי לנצל. בעמוד הפייסבוק שלו, על 16 אלף עוקביו, בירך פופוב את צה"ל והצבא האוקראיני על גבורתם במלחמות, ויצא לדרכו אל חנות הירקות.

בנסיעה חזרה דרומה, על כביש 22 קצת מדרום לצומת נעמן, תפסה אותו אזעקה כשנהג בדאצ'יה הלבנה הקטנה שלו. הוא האט בחדות והתחיל לנוע בגלישה איטית לכיוון השוליים הימניים של הכביש עד לעצירה מוחלטת. כמה שניות לאחר מכן פגע טיל במרחב ההפרדה מלא השיחים והקוצים שבין שני חלקי הכביש המהיר. ההדף העצום מפגיעת הטיל שלח רסיס שפגע בעוצמה בדופן הדאצ'יה הקטנה, בצד של הנהג. פופוב נפצע אנושות ונפטר זמן קצר לאחר מכן. הוא נטמן בבית העלמין תל-רגב כעבור יומיים.

"היום שבו נהרג ליושה היה כל כך מוזר", נזכרת אולגה. "מבין שנינו, לו הייתה האינטואיציה לשימור עצמי. הוא היה זהיר מאוד. אני? יכולתי להתעורר מאזעקה, לחכות שישמעו הפיצוצים, ופשוט להמשיך לישון". היא בת 53. ליושה היה צעיר ממנה בחצי שנה, בן 52 במותו. לליושה הייתה מנטרה של שלווה שהיה חוזר עליה: לעולם לא צריך להטיל ספק בתוכניות של הבורא לגביך. "וכבר חצי שנה המשפט הזה חוזר אצלי בראש: מה היו התוכניות של הבורא עבורו? עבורי?"

מדניפרו לקריית חיים

הם הכירו ביום הולדת של חברה משותפת כשהיו בני 19. אהבה מיידית. חתונה מהירה. תוך שנתיים ילד ראשון, דניאל. שנה אחר כך מיכאל. בדניפרו (לשעבר דניפרופטרובסק) של אותם שנים, לא היו כסף או הזדמנויות, אבל פופוב עשה חיל כמנהל משברים עסקיים במגוון פרויקטים באוקראינה המתחדשת, ולא הפסיק ללמוד. "אין דבר כזה ידע מיותר", נהג להגיד לאולגה. "הוא היה ברוך כישרונות, אבל הכישרון הכי מובהק שלו היה יצירת קשרים. לא רק הכמות. הוא ידע לקשור את עצמו למגוון עצום של אנשים וסוגים ובתגובה אנשים נמשכו אליו".

הם עלו לישראל ב-2018 כשפקד אותם באוקראינה משבר עסקי. "ההגעה לישראל הייתה הלם", אומרת אולגה. באמצע שנות ה-40 שלהם, בלי כרית כלכלית ולפרק זמן לא ידוע. הזוג התחיל את חייו מחדש: "הילדים שלנו חשבו שזו עוד הרפתקה משוגעת ושתכף נחזור, אבל לא, זה היה מעבר רציני וקשה. אי אפשר באמת להתכונן להגירה, כי רק כשמגיעים למדינה החדשה מבינים כמה הפער התרבותי והשפתי עצום".

הם שכרו דירה בבניין רכבת ישן בלי מקלט או מרחב מוגן, על הקו השני לחוף הים: "הבתים פה מחלידים ומתפוררים לנו בין הידיים!" הייתה צועקת לליושה, מתחננת לעבור. אבל הוא עמד על שלו: אם כבר עשו את כל הדרך למזרח התיכון, אז לפחות לחיות על הים. היא הלכה לאולפן, הוא למפעל. ואז עוד אחד, ועוד אחד. משמרות לילה, משמרות כפולות. לשבת על הספה בבית לא בא בחשבון, אף שבאוקראינה תמיד עבד כעצמאי ופה בן לילה הפך לשכיר: "הרגלי העבודה הישראליים הדהימו אותו, במובן הרע של המילה".

למה הכוונה?
"אלכסיי היה אדם שכל הזמן חושב, מתכנן, מנתח. בוחן לפרטי פרטים את תפקודה של המערכת שעליה היה אחראי. חוסר יעילות, בזבזנות, ניהול לא חכם של פס העבודה היו מוציאים אותו מדעתו. אני זוכרת איך באחד המפעלים הוא מצא מישהו דובר רוסית ועברית וביקש להסביר להנהלה, בפרטי פרטים, את הבעיות בתהליכי הייצור שלהם. תוך חודש הוא מצא את עצמו מפוטר: 'מקום העבודה שלנו אינו תואם את סל הכישורים שלך'. הוא לא הבין איך הישראלים לא מוצאים שום ערך בחיסכון. הוא היה חוזר הביתה ואומר לי: 'איך אפשר להתייחס ככה לחומרי גלם. בכסף שהיו חוסכים יכלו להכפיל את שכר העובדים'".

אבל לעולם התעסוקה הישראלי יש גם יתרונות. מהר מאוד פופוב הבין שבישראל לא מגונה לדבר על כסף. זה נורמלי, ואפילו רצוי. לבקש העלאת שכר – אדרבא. אפשר להתלונן, אבל אפשר גם להשפיע. מערכת הבחירות המקומיות 2023 התקרבה, ופופוב הכניס את עצמו לרשימה מקומית כדי לראות את אחורי הקלעים של המדינה: "ליושה כל הזמן חיפש להתערבב לתוך התרבות המקומית. הוא מאוד רצה ללמוד עברית ואפילו לקח שיעורים. הוא אמר: 'הדרך הטובה ביותר ללמוד היא להתערבב', הבעיה היא שהרבה מהעולים מוצאים את עצמם במקומות עבודה שבהם מדברים בעיקר רוסית וערבית".

חיים בין שתי מלחמות

המלחמה באוקראינה הפתיעה אותם בקריית חיים. מוקדם בבוקר 24 בפברואר 2022, קיבלה אולגה טלפון מטלטל: "חברה שלי בחרקיב התקשרה אליי ואמרה שיורים עליהם טילים. לא יכולתי להאמין לזה. ואז הילדים התקשרו: 'אימא, זה רציני, אנחנו במלחמה'".

דניאל ומיכאל אומנם לא משרתים בצבא האוקראיני, אך הם בגילי הגיוס. חוקי החירום של אוקראינה אוסרים עליהם לצאת מהמדינה. הם לא היו בלוויית אביהם, והיכולת לעלות לקברו תלויה בסדרי עולם הגדולים מהם בהרבה. "הם פטריוטים אמיתיים", אומרת אימם, "ונשארים באוקראינה מסיבה אידיאולוגית". דניפרו וקייב, הערים ששניהם חיים בהן עם נשותיהם (שמבקרות את אולגה באופן עקבי, והיא מתייחסת אליהן כבנותיה) נתונות להתקפות אכזריות על בסיסי יומיומי, עם מאות הרוגים מדי חודש. "אי אפשר בכלל להשוות בין שתי המלחמות האלו".

"לפעמים אני יושבת עם עצמי וחושבת שאנחנו חיים במין תקופה שכאילו נלקחה מתסריט של איזה סרט פנטזיה פרוע במיוחד. אנשים טסים לחלל במעבורות ומגלים יקומים רחוקים, ובמקביל סוקלים אחד את השני באבנים כמו בתקופות עתיקות"

מפרוץ המלחמה במולדתה היא בקושי ישנה. המרחק וחוסר היכולת לעזור מתדלקים עוד יותר את הלחץ והחרדה. באוקראינה אין כיפת ברזל, אין מקלטים בבתים ובלילות קשים משפחות ישנות במסדרונות הבתים. ככה כבר יותר משלוש שנים. "אוקראינה", היא אומרת, "מעולם לא התכוננה למלחמה".

בני הזוג איבדו מספר חברים במלחמה, בעורף ובחזית. פופוב היה משתתף פעיל בכמה מיזמי גיוס המוניים של ציוד וכסף לצבא האוקראיני. כשפרצה מלחמת חרבות ברזל, כלתם ביקרה בארץ, ובדרך מנתב"ג כבר הספיקה לחוות מטח טילים כבד. "את הבוקר שלי", אומרת אולגה, "אני מתחילה בטלגרם. קודם כול מה קורה פה, ואז שם".

יוצא לך לפעמים לתפוס את הראש ולהגיד לעצמך: "אלוהים, איך הגענו בכלל למצב הזה?"
"בשבעה באוקטובר הראו בקייב סרטוני זוועות מקיבוצי הדרום עוד לפני שהראו אותם כאן. אבא שלי התקשר בבהלה ודרש שנחזור תכף ומייד לאוקראינה. אמרתי לו: 'אבא תנשום, אוקראינה יותר מסוכנת'. אני עדיין חושבת ככה. במשך שנים הסברתי לחברים שלי שם שמה שמפחיד בישראל זה בכלל הסיפור של פיגועי הפתע. זה דבר שקשה מאוד לתפוס מבחוץ – שבן אדם יכול לצאת לטייל עם הכלב שלו ולהיהרג מירי; שמשאית תדרוס משפחה; שתשב במסעדה ומשהו ידקור אותך מאחורה".

היפה והמצחיק

פופוב היה אושיית רשת. הוא נהג לפרסם על בסיס יומיומי סרטונים מצחיקים, בעיקר של בעלי חיים ומקומות אקזוטיים בעולם­­; בדיחות ואנקדוטות על חיי היומיום בישראל; שירים קצרים ואופטימיים על החיים, על אהבה, שאת חלקם היה מקריא בעצמו; ציטוטים של פילוסופים וסופרים; והוא גם לא חסך ביקורת על מבקרי ישראל ואוקראינה.

מדי פעם היה מגיח סרטון של יירוטים ופיצוצים. "לא נותנים לישון אחרי עוד משמרת לילית, והפחידו את החתולה!" כתב בפוסט בתחילת אוקטובר, "איפה כל החכמולוגים של האו"ם שמדברים על 'פתרון דיפלומטי' כבר מעל לשנה, 80 אלף תושבים לא יכולים לחזור לבתים שלהם… ובכל זאת, בוקר טוב לאנשי העולם, מאחל לכם סיבות לאושר, כוח ובריאות לאחים בצבא אוקראינה וצה"ל! מלחמתנו צודקת, האויב ינוצח!"

בסרטון אחר, גם הוא מימי המלחמה, פופוב עושה הליכה על חוף הים השומם של קריית חיים. "רק כמה דייגים על החוף, מזכירים לי את 2014 בדונצק. מספר דייגים על המזח, וברקע, רק קילומטרים ספורים משם, קרבות. אף אחד לא הבין אז את ממדי האסון ואיך זה ייגמר, וגם היום לאחר עשר שנים עדיין אין בהירות.

הפילוסופיה האישית שלו, כפי שבאה לידי ביטוי בפייסבוק, הייתה שילוב של כל היפה, המיוחד והמצחיק שיש לעולם להציע, בשילוב מחשבות קצרות על משמעות החיים בין שתי מלחמות. הפוסטים שלו סחפו אחריהם אלפי עוקבים דוברי רוסית מכל העולם. דבר מותו היכה אותם בתדהמה.

במאות התגובות להודעה שפרסמה אולגה על האסון, ובעשרות תגובות של עוקביו על הקיר, רובם מאנשים שמעולם לא פגשו אותו, סיפרו כיצד הצחיק את ליבם והאיר את יומם. הם טענו שהוא גרם להם להרגיש כלפיו קרבה אמיתית, גם אם רק במדיום הדיגיטלי: "טוב ליבו של אלכסיי", כתב אחד מהמגיבים, "מלמד אותנו לאהוב, לחבק ולשמור על היקרים לנו מכול'.

הייתה לבני הזוג לא מעט ביקורת ולא מעט חוסר הבנה לגבי הישראלים והישראליות, אבל עם הזמן משהו התחדד אצלם בכל מה שקשור לחיים בישראל. אולגה קוראת לזה: יתרון הגורם האנושי. "פעמיים מצאתי את עצמי בתאונת דרכים פה ונדהמתי לראות את כמות האנשים שרצו לעזרתי בכל רגע נתון. ישראלי לא יישאר לבדו בצרתו. זה יחס מפעים לחיי אדם ואין שני לו בעולם כולו. לי לפחות, הוא נותן ערך אמיתי לחיים כאן".

היום שאחרי האסון

באוגוסט האחרון נולדה לבני הזוג נכדה ראשונה בקייב, ביאטריס, ג'ינג'ית מתולתלת וחייכנית. "זה היה אושר כל כך גדול, חיכינו לה מאוד". אולגה נסעה לבקר אותה לבדה. מאז פרוץ המלחמה באוקראינה, זה מסע שנמשך כמה ימים: טיסה לקישינב, נסיעה של יום שלם באוטובוס, ואז עוד את כל הדרך חזור. פופוב לא הצליח להצטרף אליה, אבל קיווה לפגוש את הנכדה החדשה לראשונה בקיץ הקרוב. ביקור שלצער כולם כבר לא יקרה.

כשהיא חזרה ארצה בערב ראש השנה, יחד עם הטילים האיראניים שעיכבו את טיסתה, היא שמחה לפגוש את בעלה מלא באנרגיות: "הסתכלתי עליו והרגשתי שהוא בשלב חדש בחיים שלו, מלא ברעיונות ותוכניות לעתיד. שש השנים הראשונות פה היו לא פשוטות, אבל תוך כדי חיינו התמלאו במלא חברים חדשים והרגשתי שיש עוד אינסוף דברים לעשות ולראות".

שבועיים וחצי לאחר מכן פופוב נהרג. הדירה הצנועה שלחוף הים התמלאה על גדותיה. השבעה היהודית הרבה יותר מתאימה לה מהארוחה הענקית שמתקיימת במשך שעות אחרי הלוויה, כפי שמקובל באוקראינה. "הגיעו אלינו אנשים מכל הארץ, אבל מרגש במיוחד היה הביקור של חברי נבחרת הבדמינטון" – תחביב שבאוקראינה הזוג התייחס אליו ברצינות ומקצועיות רבה. שם זה ספורט פופולרי, ובישראל ניסו לחדש ימיהם כקדם: "רבים מהם בכלל לא הכירו את ליושה, פשוט היה להם חשוב לבוא".

אחרי האסון היא חזרה להתאמן. "הילדים שלי עמדו על כך: 'אימא, את חייבת לחזור לאימונים'. זה היה קשה מאוד, אבל באמת אחרי חודש חזרתי. המאמן שלי אברם, שעלה לארץ מאסטוניה ב-1979 אמר לי: 'טוב שבחרת להגיע, טוב שבחרת לחיות'. ובני הבכור חיזק: 'אבא היה רוצה שנהיה שמחים ומאושרים מהחיים שבחרנו לחיות. שלא ניפול ליגון וייאוש'. והנה, אני לא נופלת, ממשיכה לחיות".

היחס שלך לישראל השתנה?
"מבחינתי, כבר איך שהגענו לארץ הדהים אותי שיש מדינה בעולם שבה רק בגלל הדם שלי מגיעים לי לימודי שפה, תמיכה כלכלית ויש אנשים שעוזרים להתאקלם. אחרי שליושה נהרג לא הייתי צריכה לבזבז שנייה של מחשבה על איך אמשיך לממן המגורים, הקבורה, המצבה. מתקשרים אליי מאוקראינה לשאול איך אני שורדת, ולא מאמינים שהמדינה מימנה לי אוטו, עזרה לי בשכירות, בקצבה חודשית ובכסף להנצחה עתידית (שעדיין מוקדם מדי לחשוב עליה). יש לנו עכשיו מפרנס אחד פחות בבית, אבל לא נדרש ממני להוסיף עוד שעות עבודה כדי לשרוד, או לחלופין, אני לא חייבת לקפל את עצמי חזרה לאוקראינה. אומרים לי כל הזמן: 'את יודעת שאת יכולה לא לעבוד'. אני לא מסכימה לזה עקרונית. הקשישים שאני עובדת איתם צריכים אותי ואני מחויבת להם".

היה רגע שחשבת לחזור לאוקראינה?
"היה שלב שהייתי בטוחה שזה יקרה. שאקבור את ליושה, אסיים את כל הביורוקרטיה, אמכור את הכול ואחזור לילדים. אבל לא, בסוף החלטתי להישאר. אני חושבת שליחס של המדינה כלפיי יש הרבה מקום בהחלטה הזו. אין לדעת איך הסיטואציה באוקראינה תסתיים, ומתי, ועם הזמן הבנתי שהמקלט שלי הוא דווקא פה".

מפתיע אותך שככה מתייחסים למשפחות שכולות?
"יש בביטוח לאומי אישה מדהימה, עדיה אהרון – אני מבקשת שתציין את השם שלה! – שאם אני פונה אליה היא עונה לי אחרי לא יותר מעשר דקות. היא דאגה שכל הזכויות והתשלומים שאני צריכה לקבל יעברו והיא מתקשרת אליי פעם בשבוע ושואלת לשלומי. בשבעה כל הזמן באו אליי אנשים ושאלו אותי אם אני צריכה עזרה מול הביטוח הלאומי, אמרו לי שאני חייבת לקחת עורך דין. אמרתי: 'חבר'ה, הכול בסדר, אפשר להירגע, בביטוח הלאומי מטפלים בי נהדר'".

באוקראינה, שנמצאת בעצמה במלחמה נוראה, הדברים שונים?
"לדעתי זה עניין של ניסיון. ניסיון מר. ישראל נמצאת במצב חירום מיום הקמתה ויש מאחוריה עשרות שנות טיפול בשכול. באוקראינה המלחמה בת שלוש שנים ובכלל לא בנקודה של לטפל בעצמה. אני רוצה לקוות עבור אוקראינה שלעולם היא לא תצטרך לצבור את הניסיון הזה".

להתחיל מחדש

הם היו נשואים 33 שנים, "ללא רגע אחד של שעמום". היו להם שני תאריכים חשובים: 20 בדצמבר, יום חתונתם, ו-27 באפריל, היום שבו הכירו, שהשנה נפל בשבוע של יום הזיכרון. "אף פעם לא פספסנו את הציון שלהם, וזה תמיד היה עם מתנות וברכות מאוד מושקעות". הווטסאפ והמסנג'ר שלהם מלאים בתמונות, סרטונים, בדיחות ומוזרויות. סרטונים מצחיקים ושירים, כתבות או מאמרים מחכימים. קשר ללא הפסקה.

"ליושה היה מאוד מגונן. שמר עליי ודאג לי. תמיד היינו מסתובבים יד ביד. הוא היה איש גדול וכשהיה לוקח אותי אחריו ביד נראיתי כמו ילדה קטנה. ההורים שלי היו נשואים כמעט 60 שנה, ובגלל שהתחתנו צעירים היינו בטוחים שנעקוף אותם. עכשיו כשאני רואה מבוגרים ברחוב אוחזים ידיים, אני נזכרת שהוא היה אומר לי: 'כשתהיי זקנה את כל הזמן תקטרי'. מותו זה לא עניין של 'לפני ואחרי'. היו לי 33 שנים נהדרות עם ליושה, ועכשיו יש לי פשוט חיים אחרים".

אולגה זוכרת עוד אמירה קבועה של ליושה, שעכשיו היא מוצאת מועילה במיוחד: "הוא היה אומר שכל אירוע, לא משנה עד כמה קשה, תמיד יש לו שתי פנים. גם לטרגדיה הנוראה מכול. אני מרגישה שעכשיו יש לי משימה: ללמוד את הצד השני של הנורא הזה.

"לאורך חיי בחרתי, בחירה שלמה ומודעת, להיות האישה שעומדת מאחורי בעלה. זאת שדואגת לבית, לילדים. ועכשיו אני עצמאית – כסף, להגיע ממקום למקום, הדאגה לבית, הכול אני. בטיולים שלנו ליושה תמיד היה הנהג ואני על המפות. עכשיו, כשהכלות שלי מגיעות לבקר, זו אני שנוסעת איתן ברחבי הארץ. יכולה לחנות בחניות הכי צרות במורדות הכי תלולים של חיפה. לנסוע עד ים המלח ולחזור. לא בעיה".

יש בך תחושות של כעס, שנאה או רצון בנקמה?
"אני לא מוצאת שום משמעות בלכעוס על אותו מחבל שירה את הטיל שהרג את ליושה. אין בי נקמה, רק תחושת אובדן עצומה שמכסה כל תחושה אחרת.
"אני רוצה להשלים את כל אותם הדברים שליושה ואני תכננו לעשות ביחד; להשקיע את הזמן שלי בילדים, בנכדה בחתולים ובכלבים. לבזבז זמן ואנרגיה על כעס ושנאה כלפי הצד השני מרגיש לי חסר כל ערך. את הלוויה של נסראללה כבר ראיתי, אני מקווה שאחיה לראות את זו של פוטין, ושהחמאס יהיה מאותם הדברים שנזכרים בהם רק כשפותחים את ספרי ההיסטוריה.

"זה לא רק מותו של ליושה. אני שואלת את עצמי, איך זה שאנחנו חיים במאה ה-21, ואנשים יורים טילים על מגרשי משחקים, והורגים ומשאירים נכים עשרות ילדים חפים מפשע. זה קורה פה ושם. אלו דברים שאסור שיקרו.

"לפעמים אני יושבת עם עצמי וחושבת שאנחנו חיים במין תקופה שכאילו נלקחה מתסריט של איזה סרט פנטזיה פרוע במיוחד. אנשים טסים לחלל במעבורות ומגלים יקומים רחוקים, ובמקביל סוקלים אחד את השני באבנים כמו בתקופות עתיקות. הטכנולוגיה אולי השתנתה, אבל השנאה, הבצע, החוצפה, האלימות, הרשע נשארו אותו דבר. אני מקווה למצוא נחמה בזה שבעתיד תינתן תשובה לכל אלו שנרצחו בבוצ'ה, באיזיום, בנובה ובקיבוצים. ובכלל, צריך שהמלחמות האלו יסתיימו כבר".