הן נפגשו בחצר בית בפרדס חנה, קצת לפני יום הזיכרון. 20 נשים שאיבדו את בני זוגן. הן שונות זו מזו וכל כך דומות. עבור חלקן זה יום הזיכרון הראשון ללא אהוב לבן, עבור אחרות זהו יום הזיכרון ה-25. אצל חלקן הילדים היו גדולים, אצל אחרות קטנים שלא למדו עדיין להגיד 'אבא'. הן בנות 20 עד 70, הגיעו מקצווי הארץ – מתל אביב ומיהודה ושומרון, מקיבוץ וממושב בעוטף, ובעיני כל אחת מהן ניכר הכאב, הגעגוע. החיים חיברו אותן, ולו לזמן קצר, בדרך כואבת.

הן חלקו מבטים מבינים, חייכו זו לזו, דמעות זלגו בלי צורך להתנצל. היו טיפים לבייביסיטר שטובה עם ילדים שבוכים בלילה; סיפורים משגרת בית, עד כמה בן ה-15, שהיה אז רק בן 3 ובקושי זוכר את אבא, נעשה פתאום דומה לו. סיפורים על אהבת נעורים.

חיה וסרמן (69) סיפרה איך התחילה עם בעלה, אלי וסרמן ז"ל. "התנדבנו יחד במד"א, ונדלקתי עליו. יום אחד החלטתי שזהו, אני לא מחכה. פרשתי את הנוצות, מתחתי את החזה, והצגתי את עצמי. אין מי מושג מאיפה השגתי את הביטחון".

בעלה היה מנהל תפעול במפעל לרכיבי פלסטיק באזור התעשייה "ניצני שלום" סמוך לטול כרם. הוא נרצח לפני 17 שנים בפיגוע ירי שבצעו שני מחבלים שהסתננו לאזור התעשייה, בדיוק ביום הולדתה. "היינו באמצע החיים. ילדים גדולים, כבר התחלנו לדמיין איך נראים החיים והזוגיות המחודשת אחרי שהם ייצאו מהבית. פתאום בגיל 52 החיים נפלו עלי. איבדתי את אהבת חיי, ולא הצלחתי יותר לעשות כלום. הלו"ז שלי, שהיה מלא שלושה חודשים קדימה, הלך לפח. החיים פשוט נפלו".

היא הבינה שלא תוכל להיות אותה אישה, לא תוכל להמשיך לעבוד במה שעבדה, וגם לא להמשיך לגור במקום שבו גרה. היא הייתה צריכה לקבל את זה שהכול השתנה, שעליה למצוא את עצמה מחדש. "מה שעזר לי באותה תקופה, ועדיין, זו הרוחניות, הטיפול", היא אומרת, "עמותת 'משפחה אחת' הייתה משענת עבורי. הבנתי שאני צריכה לטפל, ללמד, להדריך". כך, הפכה למטפלת באמנות, וגם למתנדבת בעמותה, שמעבירה סדנאות ומחזקת, כאלמנה "ותיקה", אלמנות "צעירות" ממנה.

"יש חיים אחרי", היא אומרת בחיוך. "למדתי שלהתווכח עם המציאות זה סבל, אז אני שמחה. אני אוהבת את החיים. אני אוהבת מוזיקה, אמנות. אני יוצאת מהבית, הולכת למופעים. אני חיה את החיים שלי. כן, יש רגעים של כאב, של חנק, של קושי. זה חלק בלתי נפרד מהחיים. אבל יש חיים".

"חשבתי לעצמי: אני? אלמנה?"

את המפגש ארגנה עמותת "משפחה אחת", המסייעת למשפחות וקרובים של נפגעי טרור, והוא נערך בביתה של הסופרת הדסה בן ארי, מתנדבת בעמותה. בפתיחה, עוד לפני סבב ההיכרות, היה סשן שירה אינטימי עם הזמר עקיבא. "בנות, להצטייד!", הציעה אחת שעברה עם קופסת טישו, וכולן מילאו את הכיסים. סבב ההיכרות כלל שם, מקום מגורים ונסיבות נפילת בן הזוג. אחר כך שיתפו סיפורים.

אפרת גורן שקד (53) היא אישה בשיא חייה, אבל מאז שאיבדה בשבעה באוקטובר 2023, את בעלה, עדי בהרב רבינוביץ ז"ל, דבק בה הכינוי "אלמנה צעירה". כניצולה בעצמה ומפונה מנתיב העשרה, חייה השתנו מהקצה אל הקצה. עכשיו היא מתגוררת עם ילדיהם באזור השרון, מנסה ללמוד מחדש מה זה בית רחוק מהבית שכל כך אהבה, ובלי אהובה שהשאיר לה אקדח בממ"ד, יצא לכיתת הכוננות, ונפל בקרב.

"עדי היה כזה שתמיד יוצא החוצה. הוא היה שומע יריות, לוקח את האקדח ויוצא. מחפש מי צריך עזרה. הוא היה כזה, ג'ינג'י. אי אפשר היה להחזיק אותו", היא צוחקת, "ואני הייתי מחכה שיחזור". כשהחלו המטחים בבוקר שבעה באוקטובר, הוא לבש מדים ויצא. קצת אחרי שמונה בבוקר כבר אבד ביניהם הקשר. "מאז", היא אומרת, חצי בצחוק וחצי ברצינות, "אני עדיין מחכה".

הם היו יחד 15 שנה, זוגיות פרק ב', "תמיד נהנינו", היא מספרת, "תמיד היינו הבית הגדול, הפתוח, המארח. הוא היה מבשל, אני הייתי מכינה שולחנות מושקעים בחגים. הוא היה עושה ביום העצמאות על האש, ופיצות בתנור מיוחד, והייתה לנו חצר ענקית ותמיד כולם באו. אף אחד לא אומר לך שכשאת מאבדת אותו, את מאבדת גם את החיים שלכם, את כל מה שבניתם ביחד".

זו הפעם הראשונה שהיא הסכימה לפגוש אלמנות אחרות. "אפילו בשבעה שלו לא הסכמתי להיות אלמנה", היא אומרת, "לא הכרתי בזה. היו מגיעות אלמנות אחרות, הייתי מבקשת שיגידו שאני לא בבית. חשבתי לעצמי: אני? אלמנה? מדוכדכת כזו? מה פתאום. לכאן הסכמתי להגיע כי הבטיחו לי שלא יהיה עצוב", היא מחייכת. "עצוב לי מספיק לבד".

התקופה האחרונה קשה לה במיוחד. "ליל הסדר היה תמיד החג שלי ושלו, והיה לי קשה לחשוב שגם יום העצמאות הזה יהיה בלעדיו. היה לי חשוב לבוא למקום שייתן לי אנרגיה וכוח להעביר את הימים האלה בלעדיו".

"זה לא מפגש של עצב"

"מעצבן אותי שכולם חושבים על עלומי הנעורים ויפי הבלורית", אמרה אחת מהמשתתפות, "אף אחד לא חושב עליי צועקת עליו להוריד את הזבל". היא קרצה והשאר נקרעו מצחוק. "תצחקו עכשיו, כי עוד כמה שעות לא יהיה לגיטימי מצדינו, האלמנות, לצחוק", אמרה אחת מהאלמנות הוותיקות. "זה לא מפגש של עצב, זה מפגש של כוח", השיבה שלישית, "אף אחת פה לא לבד, פה מותר הכול ולא צריך להסביר שום דבר."

אחרת סיפרה איך בעלה היה מציק לילדים, ועכשיו יש להם משחק הצקות שנקרא על שמו, והולך ככה: אחד מהם "משחק אותה מת", וצריך להתעלם מהסחות הדעת סביבו, להישאר "מת" ולא לצחוק. אחרת מספרת איך בפסח הזה, לראשונה מזה שנים, הלכה לאחותה והרשתה לעצמה ליהנות.

שתיים סיפרו שהכירו לאחר שבעליהן נרצחו באותו הפיגוע; ומאז, כבר יותר מ-20 שנה, הן לא נפרדות. בחודש הבא ייצאו לטייל יחד בנפאל. אחרת סיפרה על תחושת האשמה שבלהינשא בשנית, אשמה שהיא יודעת שהיא לא צריכה להרגיש, אבל היא שם. מבוגרת יותר סיפרה על הנחת שמסבים לה הנכדים ועל הצער שהם כבר לא יכירו את סבא.

שתי צעירות מאוד, אולי בנות 25, ישבו בשקט. ידיה של אחת מהן לא הפסיקו לרעוד, עד כדי כך שהיא לא הצליחה לאחוז את כוס הקפה. אחת מהן איבדה את בן זוגה, אהבתה הראשונה, לפני 11 חודשים; השנייה איבדה את שלה לפני חודש וחצי. בדיעבד, סיפרה, היא מצאה את הטבעת שאיתה תכנן להציע לה נישואין אחרי שישוב מהמלחמה. "את תהיי בסדר, תסתכלי עלי", אומרת לה אלמנה "ותיקה", ששכלה את בעלה בפיגוע לפני ארבע שנים וחצי. "את תכירי, את תתחתני, הוא יהיה שם. זה יהיה אחר, אבל יהיה בסדר, יהיה לך טוב, אני מבטיחה".

המפגש הסתיים בפעילות: כל אחת הייתה צריכה לנפח בלון בהתאם לכמות האנרגיה שיש לה עכשיו, לכתוב עליו מה יכול לטעון אותה בעוד אנרגיה, ולבחור למי להעניק את הבלון ואת האנרגיה הדרושה לה. אחרי שהעניקו בלונים זו לזו נפרדו בחיבוקים.