טקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני נערך אמש (שלישי). הטקס המשותף, שנוסד לפני 20 שנה על ידי פורום המשכחות השכולות הישראלי-פלסטיני וארגון 'לוחמים לשלום', נערך בו זמנית בבית ג'אלה וביפו. ושודר בשידור חי ל-160 מוקדי הקרנה ברחבי ישראל, הגדה המערבית באירופה וארצות-הברית.
הקרנת הטקס בבית הכנסת הרפורמי 'בית סמואלי' ברעננה הופסקה בעקבות התפרעות אלימה של עשרות פעילי ימין. לפי דיווחים וצילומים ברשתות החברתיות, חלקם נכנסו למתחם בית הכנסת, זרקו חפצים ואיימו על המשתתפים, ואחרים יידו אבנים. המשטרה פינתה בקבוצות קטנות את הצופים בטקס, כ-30 במספר, ועצרה שלושה מהמפגינים. לפי דיווחים, 3 משתתפים בטקס נפגעו מזריקת אבנים. מספר שוטרים נפצעו קל באירוע.
"שוחרי שלום הותקפו באלימות מאורגנת" אמר על האירוע יו"ר 'הדמוקרטים' יאיר גולן. "זו תוצאה ישירה וברורה של הסתה מתמשכת, של הפקרה, של מתן לגיטימציה מלמעלה לאלימות פוליטית. ממשלה שמרסקת את החוק ואת הכבוד ההדדי היא ממשלה שאחראית לאלימות ולדם שיישפך. האירוע הזה ממחיש עד כמה עמוק המשבר ועד כמה דחוף התיקון".
ח"כ גלעד קריב מ'הדמוקרטים' אמר שליווה אמש את סמנכ"לית התנועה הרפורמית לבית החולים. היא "נפגעה מהשלכת אבן אל מכוניתה על ידי אחד מהחוליגנים הכהניסטים", אמר, עוד שתי נשים נפגעו מהשלכת אבנים".
חצות. בית חולים מאיר.
במיון עם סמנכ״לית התנועה הרפורמית שנפגעה מהשלכת אבן אל מכוניתה על ידי אחד מהחוליגנים הכהניסטים. עוד שתי נשים נפגעו מהשלכת אבנים.בית הכנסת ברעננה שעבר הלילה נסיון פוגרום, רק מכיוון שאירח אירוע צפיה בטקס הזיכרון המשותף, הוקם במקור על ידי הרב מיקי בוידן.… pic.twitter.com/9ktHT9ybIP
— גלעד קריב (@KarivGilad) April 29, 2025
"פותחים צוהר של תקווה"
באולם ביפו, המלא מפה לפה, רבץ שקט כואב. האירוע נע כמטוטלת בין הכאב, האובדן והאבל לבין התקווה והתביעה לסיום מעגל הדמים ולשלום.
סאיל ג'בארין, שהוביל את הטקס בבית ג'אלה, הזכיר בנאומו את אימי המלחמה הנוכחית ואמר, "איננו שוכחים את אלה שאיבדנו, וגם לא מתעלמים מהעוול המתמשך. אבל אנחנו פותחים צוהר של תקווה לעבר עתיד הבנוי על צדק, כבוד וחופש לכולם, לא על דם".
ליאל פישביין מקיבוץ בארי סיפר על חוויותיו בשבעה באוקטובר, ועל אחותו תכלת שנרצחה בקיבוץ באותו היום. הוא סיפר על הרגע בו הביט בגופות המחבלים עת המתין לפינוי, "הרגש הכי חזק שהיה קיים בי, היה חמלה".
"הכאב הזה לא מבדיל בינינו, ועם השנאה הזו אף אחד לא נולד", אמר פישביין, "אני מרגיש שרק מתוך מקום של התקרבות, היכרות, שיח, וקבלה, נוכל לראות אחד את השני כבני אדם, ולהבין את המציאות המורכבת של העולם בו אנו חיים. אני לא יודע מה נפגוש בדרך או לאן זה יוביל, ואני בטוח שזה יהיה מאתגר, אבל אני מרגיש מוכן לחיות באי ידיעה הזו, ולפעול ממקום אחר, כדי ליצור מציאות של אמון, ידידות, ושלום אמיתי".
ליאת אצילי, חברת ניר עוז שנחטפה ב-7.10 ושוחררה אחרי 54 ימים, סיפרה על בעלה אביב שנהרג בקרב בניר עוז ועל חטיפתה. "מה שהיה תקף שם, במצב הקיצון אליו נקלעתי, בוודאי תקף כאן עכשיו", אמרה, "התבוננות בפני האחר, ללא ציפיות מעניקה הזדמנות ללקיחת אחריות. אחריות שהיא התגלמות החירות. חירות זו היא משא כבד אך היא הדבר היחיד שיכול להשכין שלום בין בני אדם ולכונן חברה מוסרית וצודקת".
נאומו של מוסא ג'ומעה אל חיתאווי, שנמנע ממנו להיכנס לישראל, שודר בערבית. פידא שחאדה, תרגמה את דבריו בקול נשבר בשעה שדיבר על קרובי משפחתו שאיבד במלחמה. הוא סיפר על דוד האני, רופא בבית-החולים האירופי בעזה שנהרג תוך כדי שהוא מנסה להציל את בתו מירה מהריסות ביתו שהופצץ. "למרות כל הכאב הזה, לא איבדנו את היכולת לחלום. אפילו בתוך ההרס, החיים נולדים מחדש. המלחמה גנבה את יקירינו, אך לא את רצוננו. אנחנו בוכים, אבל אנחנו לא מאבדים את האנושיות שלנו, ואנחנו מאמינים שהלילה הזה, לא משנה כמה ארוך הוא… יסתיים". אל חיתאווי קרא לסיום הכיבוש והדגיש, "אני מסרב לתת לכאב להיות המורשת היחידה שאנחנו מעבירים לילדינו. שילמנו מחיר כבד בדם יקירינו, ולא נסכים שמעגל הדמים הזה יימשך".
דבריה של פ', פלסטינית ילידת עזה, נקראו על ידי אמאני חמדאן מטירה. פ' עברה מעזה לגדה ואיבדה בני משפחה במלחמות האחרונות. היא סיפרה מדוע בחרה להקדיש את חייה לשלום, על אף הכאב הגדול על האבדן: "החיים שלנו אינם רק סיפורים עצובים – הם גם סיפורים על עמידה איתנה ושמירה על תקווה, על מחר טוב יותר."
אסתר קורני ורנה סלמאן, מנהלות שותפות של ארגון 'לוחמים לשלום', אמרו בטקס: "זו השנה ה-20 שבה אנו מקיימים את טקס הזיכרון המשותף – ובשנה הקשה הזו, תחת הצל הכבד של המלחמה ושפיכות הדמים המתמשכת, חשיבותו רק גוברת. דווקא עכשיו, כשקל לשקוע בייאוש ובשנאה, אנחנו בוחרות להיאחז בתקווה ולפעול יחד למען עתיד אחר. הטקס מהווה אלטרנטיבה שמזמינה אותנו לבחור בדרך של פיוס, סולידריות ושלום."
איילת הראל ונדין קומסייה, מנהלות שותפות של פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני, אמרו בטקס: "הכאב שלנו לא ינוצל לצורך הצדקת אי-צדק. האבל שלנו מלמד אותנו שחופש, כבוד ושיוויון לכולם הם ההבטחה היחידה לביטחון אמיתי ולשלום מתמשך. הטקס הזה הוא לא רק הנצחת אלו שאיבדנו, אלא הבטחה להילחם על עתיד שבו לא יהיו עוד משפחות שכולות".
הטקס ביפו הסתיים בבקשה מכל הנוכחים לשאת בדרכם תפילה לשלום.
