על במת טקס המשואות בהר הרצל השנה עמדו בני הזוג ענבר ורז בן סימון, כאשר ענבר מדליקה משואה בשם משפחות המילואימניקים, ורז עומד לצידה אחרי שלחם בשלושה סבבי מילואים, במהלכם נפצע, הציל עם חבריו עוד 9 לוחמים שנפצעו, בהם 3 קשה, וחזר להילחם. על אותה במה עמד גם אורן סמדג'ה, אביו של עומר סמדג'ה ז"ל, שנפל בקרב בו נפצע רז כחובש קרבי, ובו נפל גם סעדיה דרעי ז"ל.

האווירה החגיגית, עמדות הביוטי והבגדים היפים בחזרה הגנרלית מסתירים היטב את הסימנים שהותירה המלחמה במי שאיבדו את אחיהם לנשק ואת בני משפחותיהם. אבל עבור בני הזוג בן סימון, בני 37 מאשקלון, ההתמודדות עם המלחמה והשלכותיה היא יום יומית. הם נשואים כבר עשור, וביחד כמעט 20 שנה. הוא עובד באינטל, היא בחברת ביטוח. יש להם שלושה ילדים. חיים 'רגילים' שבתוך שנה וחצי עברו טלטלות רבות – מהגיוס של רז, ועד הפציעה שלו ותהליך השיקום.

ענבר, איך הרגשת כשהתקשרו להגיד לך שאת הולכת להדליק משואה? ציפית לזה?
"ממש לא. זה נפל עליי פתאום. קודם הבנתי שהמליצו על רז, ואז איכשהו זה עבר אליי והשרה התקשרה אליי ואמרה לי שאני נבחרתי להדליק משואה ושרז יהיה לצידי. זה מרגש מאוד. עברנו תקופה לא פשוטה, מאתגרת. עדיין עוברים".

ב-7 באוקטובר ענבר ורז בן סימון התעוררו בביתם שבאשקלון לקול האזעקות ולפיצוצי הרקטות. הילדים הגדולים לורן שהייתה אז בת 6 ולני שהיה בן 4, כבר התרגלו להיכנס לממ"ד, ורום שעוד לא מלאה לו אז שנה, נישא על הידיים. "לא ידענו מה קורה, מטחים ועוד מטחים ועוד מטחים", משחזר רז. כעבור שעה הוא כבר התחיל להוריד ציוד לרכב, "עשיתי נגלות בין האזעקות כי ידעתי שאנחנו צריכים לעוף לצפון, לשם הוקפצנו".

"אני אישית הייתי בידיעה שאולי אני לא אחזור משם". אמור רז, שבזמן ההיערכות בצפון באותו ערב, מקבל את ההודעה שחברו הטוב מהסדיר, רס"ב זיו דדו, נעדר. דדו היה נגד לוגיסטיקה בגדוד 51 של גולני, ובאותו בוקר ירד דרומה כשהבין שהמוצבים שבהם נמצא הגדוד תחת התקפה. "ביום חמישי לפני כן נפגשנו כל המחלקה מהסדיר", אומר רז. "לא היה לנו מושג". דדו הוגדר נעדר במשך 16 יום, עד שמשפחתו קיבלה את הבשורה המרה. בגדוד 51 יש אימרה ותיקה שמתנוססת במוצבי הגדוד: "מחר מלחמה". רס"ב זיו דדו ז"ל, בן 36 בנפלו.

חצי שנה בין לבנון לאשקלון

בן סימון, הוא החובש הפלוגתי (חופ"ל) של פלוגה ב' בגדוד 9203 של חטיבת אלכסנדרוני, בוגרי החטיבה החומה. "בצפון רוב הזמן פשוט היינו במה שנקרא "קרב הגנה", שזה בגדול אמר באותם חודשים שישבנו בשיחים וחיכינו לחיזבאללה", הוא נזכר. "כמו בתקופת הפרטיזנים, תחת ירי נ"ט בלי סוף, פצמ"רים, רחפנים. תנאים לא פשוטים, מחכים לחיזבאלונים".

ירי טילי הנ"ט גבה קורבן כעבור זמן קצר מאוד. "150-200 מטר מאיתנו אנחנו שומעים את הטיל", אומר רז. "גזרה לידנו הם קיבלו נ"ט. עומר בלוה ז"ל היה מפקד כיתה שם, הוא נפגע ונהרג". בלווה עצר טיול בארה"ב כששמע שפרצה מלחמה. הוא התגייס ב-17 באוקטובר ו-3 ימים לאחר מכן נורה הטיל על העמדה. בן 22 בנפלו.

"בזמן הזה רז היה חוזר מדי פעם ל-24 שעות, לפעמים ל-48 שעות", נזכרת ענבר. "ממש כמה ימים לפני שהוא יצא למילואים רום עשה את הצעדים הראשונים שלו, וכשהוא חזר הילד כבר התחיל לרוץ, וזה כואב כי זה משהו מאוד משמעותי בחיים שלנו. באותה תקופה בגדול לא יצאנו מהבית כמעט, אני עבדתי מהבית כי החברה נתנה לי אפשרות, אבל לורן למדה בזום ולא הייתה איתה מורה אז הייתי משלימה איתה חומר ועוזרת לה להתקדם מבחינה לימודית, ולני לא ממש מצא את עצמו באותם ימים, זה היה מאתגר".

"זה עדיין היה חורף, היה מחשיך מוקדם ואתה ממש על הגבול, חשוף לירי מדוייק מאוד, ובהמשך עברנו למטולה", נזכר רז. "השנה כבר התחלפה בלי ששמת לב, אתה עדיין רואה סוכות ביישוב. הכל נטוש, הציוד של הילדים מפוזר בחצרות, כאילו ננטש ברגע. כואב הלב. אתה מבין שתוך רגע מה שהיה בדרום היה יכול להיות גם פה ואז עדיין היו חיזבאלונים על הגדר, היינו באיום של צליפה, של בורקאנים, של רחפנים, ואתה רואה אותם בצד השני, אתה מבין שאתה הקו הראשון שבולם אותם, אני מבין שאני שם עד שאני אסיים את החיים". את השהות בצפון הם סיימו באפריל, עם הבטחה שיקראו להם "אבל אמרו לנו 'יהיה לכם קצת זמן'". מבלי לומר שזה יהיה אחרי פחות מחודשיים.

"הייתי בטוח שזה פגע בי ועכשיו אין לי רגליים"

בחודש יוני החטיבה שוב הוקפצה, הפעם לעזה. "אז לא ממש היה ציר נצרים, הוא עוד היה בהקמה ואנחנו היינו יוצאים לפשיטות, וחטפנו ירי, מטענים שנפלו סנטימנרים לידנו ובנס לא היו פגיעות קשות, האויב היה ערוך, אבל הוא אויב פחדן שלא בא להתעמת אלא מנסה להזדנב", נזכר רז, "אחרי משהו כמו 10 ימים של משימות הייתה לנו משימה של הגדוד לחישוף מנהרה, משימה מורכבת עם הרבה פעילות של הנדסה סביבנו".

"הגענו עם החפ"ק להיות עם מחלקה 2 מהפלוגה" הוא משחזר. "אני וחבר שלי לפלוגה, עלינו בנקודה מסויימת אל מעל סוללת העפר ששימשה לנו בתור מגנן, ובשנייה שהראש שלי עולה אל מעל התלולית, אני רואה פצמ"רים נופלים 50-80 מטר מאיתנו, ואז 30 מטר מאיתנו, אנחנו מסתובבים ו-א' מכריז "גשם סגול!" (ההתראה למטח רקטות על כוחות צה"ל, א.ג.) וברגע שאני מתיישב אני שומע שריקה מטורפת ואני אומר לעצמי שזה הולך ליפול לי על הראש. זה נפל מטר וחצי לידי. באותו רגע לא ראיתי כלום".

"מסך שחור של עשן, אתה לא רואה כלום", הוא נזכר. "הרגשתי כמו חבטה ברגליים והייתי בטוח שזה פגע בי ועכשיו אין לי רגליים. בשנייה הראשונה כשאני רק מרגיש ולא רואה, המחשבה הראשונה שעברה לי בראש זה 'מה אני עושה עכשיו? אין לי רגליים, איך אני אחזור ככה?', אבל אני נוגע ומרגיש המון דם אבל מרגיש גם את הרגליים. אחרי כמה שניות החול שהתפזר באוויר מההדף של הפיצוץ התחיל לשקוע, ואני רואה מישהו מוטל עליי ומרגיש דם בראש שלי. אני מכניס רגע יד מתחת לקסדה ומוציא אותה מלאה בדם".

"השמיעה חוזרת ואני מסתכל ימינה, רואה חבר פצוע ממש קשה, צועק לעזרה, אני מסתכל שמאלה ורואה אתה החבר שהייתי איתו עכשיו על הסוללה גם פצוע, האוויר מתבהר טיפה ואתה רואה עוד פצועים, ובאותו רגע הייתי בטוח שאני שם לבד, הכל עוד בכאוס", חוזר רז לאירוע הקשה. "אני מרים מעליי את מי שמוטל עליי וקם בקושי, בהתחלה על הברכיים, וישר התחלתי לטפל באנשים, אבל הבנתי שיש עוד אנשים שמטפלים עם הציוד האישי שלהם, ואת זה חשוב לציין".

"התחלתי לנהל את האירוע, לחשוף פציעות, לעשות מה שצריך, והחיילים תיפקדו שם תחת אש ועשו את מה שעבדתי איתם עליו, כי בתור חופ"ל אני מכין אותם לאירועים כאלה כי גם אני יכול להיפגע כמו שבאמת קרה. עבדנו על זה שהם יהיו עצמאיים ובטוחים בעצמם בטיפול בפצועים, ובאמת ברגע האמת הם תפקדו, אני מוציא חסמי-עורקים, זורק לאנשים ואומר להם 'שים פה, שים פה', ובסופו של דבר הם הצילו שם חיים ומאוד עזרו לי ולהררי, החובש הנוסף שהוא חובש מצוין, בן אדם תותח שגם עשה שם את הכל ומגיעה לו כל ההערכה, כי זה מה שאפשר את הדבר הכי חשוב באירוע מהסוג הזה וזה לטקטק אותו מהר, להציל חיים תוך זמן קצר, והרופאים כבר הגיעו והתחילו פינויים".

מה עם הטיפול בך? נפצעת בראש, ברגליים.
"נפצעתי גם בגב ובידיים, אבל הבנתי על עצמי שאני מצליח לתפקד באותם רגעים והייתי צריך להבין מה כן אפשר לעשות ואת מי אפשר להציל. מי שהפציעה שלו בשטח כן איפשרה את זה, עשיתי את זה, ורק אחרי שכולם פונו אז התפניתי גם".

ומה קורה כשאתה מגיע לבית החולים?
"אני מבין שיש לי פגיעות ברקמות השריר, פגיעות עצביות, רסיס בראש, ובעצם אני לא לגמרי מתפקד"

ענבר, מה קורה כשאת שומעת על הפציעה שלו?
"קיבלתי טלפון ממספר לא מזוהה ואני שומעת אותו אז אני מבינה שהכל בסדר, ושאלתי אותו 'מה איתך?' אז הוא אמר לי 'לא כל כך בסדר', הוא אמר לי שהוא נפצע ושמפנים אותו. אני נושמת עמוק ולורן הייתה לידי, היא מיד קלטה שמשהו לא בסדר והמתוקה הזאת לקחה את האחים הקטנים שלה לחדר וישבה איתם שם, ומדי פעם היא יוצאת מהחדר ואומרת לי 'אימא, תנשמי עמוק, הכל בסדר, אנחנו ביחד', והילדה בת 6!"

וואו. ואז אבא חוזר הביתה או שהוא בשיקום?
"לא בדיוק שיקום, אבל כן חוזר הביתה ולוקח לי יותר מחודש עד שאני מצליח לעמוד, ללכת ישר, לנהוג, אבל כשראיתי שאני בסדר, הבנתי שאני חייב לחזור לפלוגה".

ענבר, איך את מקבלת את זה?
"בהתחלה הייתה לי התנגדות, אני לא אשקר. שאלתי אותו "למה צריך עוד פעם לחזור?" והוא נפתח ואמר לי 'ענבר אני חייב לחזור כי אני לא השלמתי את המשימה שלי, ואני מרגיש שאם אני לא חוזר זה יותר ישבור אותי', ועם כל זה שאני מנסה להבין ולהכיל, זה לא אותו דבר כמו מי שהיה איתו בשטח. והבנתי שאני לא יכולה לעמוד לו בדרך, כי אני מבינה שהוא צריך להשלים את המשימה ולגרום לנפש שלו לעבור גם את ההשלמה הזאת, את הריפוי הזה. זה היה קשה אבל צלחנו את זה, משני הצדדים של הגדר".

"הם מלווים אותי כל הזמן, גם בלילות"

באותו אירוע שבו נפצעו רז ועוד 9 לוחמים, נפלו רס"ל במיל' סעדיה דרעי ז"ל ורס"ל במיל' עומר סמדג'ה ז"ל. אביו של עומר, מאמן נבחרת בישראל בג'ודו אורן סמדג'ה, שגם השיא את משואה על אותה במה עם ענבר ורז. "עומר הצטרף אלינו לפלוגה רק מתחילת התמרון הזה בעזה, והוא היה פשוט בחור טוב, בחור ערכי שתמיד רצה לעזור, הוא היה מתנדב במד"א ורצה להיות חובש איתנו, ולמרות שזה לא נהוג שחובש אזרחי נכנס להיות חובש צבאי, הוא קיבל את כל הציוד כי הבנו שהוא בחור רציני ומתעניין ושואל. הוא התחבר שם לכולם. אפילו שהוא 'הבן של' הוא ממש לא עשה מזה עניין, לא הזכיר את זה".

יצא לך לדבר עם אורן?
"עכשיו בהכנות לטקס יצא לנו לדבר קצת, סיפרתי לאורן והוא שמע פרטים שהוא לא שמע עד היום מהתקרית, וזה משהו שהוא מאוד חשוב, כי המשפחות צריכות מידע".

עד עכשיו לא יצא לכם?
"הגעתי אחרי השבעה, גם למשפחה של עומר וגם למשפחה של סעדיה, אבל אישית היה לי מאוד קשה עם זה, כי אתה מרגיש לא נעים, שאתה חזרת והילדים שלהם לא. המחלקה שלו זה מי שההורים יותר הכירו, ולא רציתי להיכנס שם יותר מדי, אני בסוף החופ"ל של הפלוגה, זה לא מישהו שהם מכירים. הייתי באירוע עצמו, בתוך הכמה מטרים הקטנים האלה, אבל אני לא העניין פה. הילדים שלהם הקריבו את החיים שלהם, את הדבר הכי יקר שיש להם למען העם".

עם משפחתו של סעדיה דרעי ז"ל רז נפגש מספר פעמים, אחרי השנים שלהם יחד במילואים. "סעדיה זה בן אדם שהשאיר אחריו אישה ושני ילדים, ובסוף השבעה שלו אשתו גילתה שהיא בהריון", מספר רז על ילדה השלישי של רחלי דרעי, שנולד 8 חודשים אחרי מות אביו, ונקרא שמו בישראל יגל חיים. "והוא היה בחור מדהים סעדיה, אני נפגש בהמשך עם המשפחה שעושה הרבה דברים טובים, לטקס קטן אצלם בעלי".

"היה לי קשה לגשת להורים, גם של עומר וגם של סעדיה. זה משהו קשה. הם מלווים אותי כל הזמן, גם בלילות". אומר רז. "הייתה תקופה קשה. ניסיתי להתנתק, לא לחשוב על זה, אבל אני רואה את ללי וחיים, ההורים של סעדיה ואיזה כוח הם נותנים, וזה נותן כוחות להמשיך. אני מאמין עכשיו שהזמן קצת עבר והטראומה קצת ירדה, נוכל להיות יותר בקשר ולהנציח אותם כמה שאפשר".

"אתה חוזר הביתה ונשאר עם מה שראית שם"

בקרוב רז צפוי לצאת לסבב מילואים נוסף. ענבר כבר למדה להסתגל מסבב לסבב למציאות לא הגיונית. "בשלב מסוים זה כבר לא היה כמו בסבב הראשון", אומרת ענבר ונושאת איתה את מה שמשפחותיהם של מילואימניקים רבים נושאות גם יותר משנה אחרי שאותה תקופה של תחילת הלחימה הסתיימה. "כבר היו מסגרות ואני פוגשת בעבודה את החברות שלי ושם הייתי מתפרקת. פשוט למדתי מסבב לסבב איך לעשות דברים אחרת, איך פחות להילחץ, כי רז הוא שותף שלי לכל דבר וזה פשוט לתלוש לי אותו מהשגרה".

סבבי המילואים החוזרים והנשנים, בהם יותר ויותר מילואימניקים סופרים יותר ימי מילואים מאשר ימים בבית, כבר הפכו לשגרה בבתים רבים בישראל. צה"ל הודיע כי חסרים לו יותר מ-13 אלף חיילים, ובהיעדר החלטה של הדרג המדיני להורות על גיוס של בני הציבור החרדי, עוד ועוד אזרחים עולים על מדי ב' ויוצאים למילואים, כשהמשפחה נשארת מאחור.

"זה נושא כואב", אומרת ענבר "יש את אלה שמתגייסים שוב ושוב ויש כאלה שקוראים להם והם לא הולכים. למה אני יכולה להישאר בבית ולשלוח את בעלי לקרב ואחרים לא?". רז מסתכל על הדברים מהזווית של צה"ל. "המערך של המילואים מתקצר", הוא אומר. "חיילים נפצעים ונהרגים ואנשים לא נוספים למערך. אם היו אמורים להגיע אלינו 50 חיילים לגדוד כי זה מי שהשתחרר מגדוד 51 ומיועד אלינו, בסוף מגיעים 10 כי חלק פצועים וחלק בטראומות וחלק בכלל בלופ אחר, ואין לך אנשים, אז אתה הולך ותלך גם בפעם העשירית".

"זה כמו אחים שלי, כולם שם", מבהיר רז. "ההקרבה הזו של המילואימניקים זה רק מראה כמה העם הזה חשוב לכולנו, אנשים נתנו את הדבר הכי יקר להם, אם זה בגוף או בנפש. אתה חוזר הביתה ואתה נשאר עם מה שראית שם ואנשים שלא היו איתך שם לא מבינים את זה".

סיום המלחמה שנמשכת כבר יותר מ-18 חודשים לא נראה באופק, ומדינת ישראל כבר זמן מה נמצאת במלחמה הארוכה בתולדותיה. "אם לפני שנה היית אומר לי שהמלחמה תימשך עוד שנה לא הייתי מאמינה לך", אומרת ענבר. "אמרתי לעצמי עוד חודש, אולי חודשיים ונסיים עם זה", וזו גם הברכה שלה למדינה. "אני מאחלת לנו שכבר נראה את הסוף של המלחמה, ושכל החטופים כבר יחזרו הביתה, למשפחות שלהם ולקבורה, שכל הפצועים יחלימו בגוף ובנפש, שהמשפחות השכולות ידעו שלעולם לא נשכח אותן ואת האהובים שלהם, ושמדינת ישראל תמשיך להיות מקום שהילדים יגדלו בו בגאווה, ושלא נצטרך להסביר להם מה זו מלחמה".

"חשוב שאנשים יזכרו שאין לנו ארץ אחרת, ושאם לא נירתם כולנו למען המדינה, לא נוכל להיות פה", אומר רז בנחרצות, "ושביום הזיכרון נזכור את כל לוחמי המילואים שנתנו את החיים שלהם למען המדינה הזו כדי שכולנו נוכל לחיות את החיים שלנו, להיות עם הילדים, לשבת בבתי קפה, לטייל, להנות מהחיים, זה התאפשר רק בזכותם".