פרופ' ינון בן נריה, שעתיד לקבל היום (חמישי) פרס ישראל לרפואה על עבודתו להבנת תהליך התפתחות הסרטן, מזהה רגע היסטורי שיכול לפרוץ מחסומים קיימים במדע הישראלי. "טראמפ מבטל את התמיכות למחקר מדעי", הוא אומר בראיון ל'דבר', "יש המון מומחים ישראלים בתחומים פורצי דרך שיושבים היום בארצות הברית, ופתאום מפחדים שלא יהיה להם כסף למחקר. הממשלה יכולה להקים קרן גדולה, ליצור תפקידים באוניברסיטאות לקליטתם ולהשיב אותם ארצה. יש היום הזדמנות וצריך את מי שירים את הכפפה וייקח אותנו קדימה".
בן נריה (73) נולד בתל אביב, לאב שהוא דור חמישי בארץ, ולאם שעלתה בגיל צעיר ממזרח אירופה. כבר כתלמיד תיכון בעירוני ד', הוא נמשך לטבע ולעולם החי והתנסה לראשונה במחקר מדעי. במסגרת התוכנית, שנקראת היום "ביו-חקר", הוא נצמד לצוות באוניברסיטת תל אביב שחקר תקשורת בין צרעות. בן נריה היה נוסע לעין גדי ומחפש קיני צרעות טמונים באדמה.
"זה היה בילוש רציני", נזכר בן נריה. "כשהצרעות אוכלות הן עפות ממקום למקום, אבל אחרי שהן שותות הן חוזרות ישר לקן שלהן. אז הייתי עוקב אחרי הצרעה ומחכה שהיא תשתה מים, כי ככה אדע שהיעד הבא שלה הוא פתח הקן. לנקודה הזאת הייתי חוזר בלילה עם אתר וצמר גפן, מרדים את הקן, שם אותו בצידנית ועולה איתו על אוטובוס חזרה לתל אביב בלי שהנהג יקלוט".
דוקטורט בשיטת הסלמי
מעבדת חקר הצרעות השתייכה לפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל אביב, וההיכרות שצבר בן נריה עם המקום הובילה אותו ללימודי רפואה. הוא התקבל לעתודה אקדמית בצה"ל והמשיך ללמוד באותה הפקולטה בתל אביב, שם פגש את אשתו זיוה. במקביל ללימודי הרפואה, הוא עבד במעבדה של הפרמקולוג (ולימים מנכ"ל משרד הבריאות) פרופ' יורם לס, ושם חקר את ההשפעה של ואליום על דגים וצפרדעים. שם, במעבדה, הבין שהוא רוצה להמשיך בעולם המחקר, אך נדרש להתגייס לצה"ל מיד אחרי שסיים את לימודי הרפואה.
בן נריה השלים את כל הקורסים המזורזים ולימודי הקיץ שנדרש להם, והספיק לסיים את התואר שלו שנה לפני תאריך הגיוס שלו. את שנת החופש שלו הוא ניצל בחקר מבנה הנוגדן במעבדה של האימונולוג דוד גבעול במכון ויצמן. "הוא הזמין אותי להישאר ולעשות דוקטורט, אמרתי שאני עתודאי והוא אמר 'בוא נראה, אולי ייתנו לך'. בהתחלה צה"ל לא הסכים, אבל נתנו לי כל פעם עוד חצי שנה, עוד שנה". כך הצליח בן נריה להשלים דוקטורט, לפני שנאלץ להשלים שנת סטאז' בבית החולים קפלן ואז להתגייס ולשרת כרופא בגדוד של חיל השריון בסיני, "שם דאגתי בעיקר לזבובים בשירותים," הוא נזכר בצחוק.
מחפשים את התרופה ללוקמיה: "ראינו קסם"
ביום שהשתחרר מהצבא, נסע בן נריה עם אשתו ושני ילדיהם התינוקות לבוסטון, בשביל תפקיד פוסט-דוקטורט במעבדה של חתן פרס נובל דיויד בולטימור באוניברסיטת MIT. "זה היה קשה," הוא מספר, "לא היה לנו כסף, לי הייתה מלגה צנועה ואשתי הייתה עם הילדים ולא יכלה לעבוד. החלפנו הרבה דירות כדי לנסות לחסוך כל הזמן". במעבדה עבד בן נריה על מחלת הלוקמיה הכרונית, מחלה שהוא חוקר עד היום, ואז לא היה לה טיפול יעיל. ב-MIT אפיין בן נריה חלבון שמקושר להתפתחות של לוקמיה. לחלבון המדובר קוראים P210 והוא התוצר של כרמומוזום פילדלפיה, גן "היברידי" שמיוצר מתאונה בין שני כרומוזומים, שנמצא במח העצם של מרבית החולים בלוקמיה כרונית.
אחרי שלוש שנים סיים בן נריה את תפקידו ב-MIT, חזר ארצה והשתלב במרכז לאוטנברג לאימונולוגיה וחקר הסרטן באוניברסיטה העברית, ביתו המקצועי עד היום. הוא פגש באוניברסיטה העברית את פרופ' אלכס לויצקי, ביולוג כימי שפיתח מולקולות קטנות שמפריעות לפעולותיהם של חלבונים מסרטנים. "אמרתי לו, תשמע, יש לי חלבון מסרטן, בואו נבדוק אם יש בספרייה שלך משהו שיכול לעכב אותו", אומר בן נריה. סטודנט של בן נריה בשם מוטי ענפי סרק את ספריית המולקולות של לויצקי ומצא כמה אפשרויות. במעבדה הכניסו את אותן המולקולות לתאי לוקמיה בתוך צלחות פטרי, ולדבריו "ראינו קסם". תוך כמה ימים, התאים הסרטניים הפכו לתאי דם אדומים רגילים.
בן נריה ולויצקי ניסו לשווק את הפוטנציאל שבגילוי שלהם לפיתוח תרופה לטיפול לוקמיה כרונית, אבל לדבריו, משקיעים אפשריים פקפקו בפוטנציאל הרווחית של תרופה כנגד סוג סרטן ש-20 אלף איש "בלבד" חולים בו בשנה בארצות הברית. בהמשך, החברה השוודית נוברטיס פיתחה את התרופה גליבק על בסיס העיקרון שגילו בן נריה ולויצקי. היום גליבק מאושרת לטיפול בכמה סוגי סרטן, והיא נחשבת ליעילה ביותר מכלל התרופות הקיימות נגד סרטן.
"זה היה פספוס רציני של המשקיעים", אומר בן נריה, "הם חשבו שאין מספיק חולים, אבל לא חישבו שרבים מהחולים ייקחו את התרופה למשך שנים רבות, ומספרי החולים יצטברו". היום חברה אמריקנית מפתחת תרופה שמבוססת על מולקולה שמעכבת חלבון נוסף שבן נריה ושותפיו גילו כגורם לסרטן.
המשימה: להבין את הסרטן
אבל עיקר העבודה של בן נריה אינה מוקדשת לחיפוש תרופות לסרטן. "אנחנו מנסים לאפיין את תהליך התפתחות הסרטן", אומר בן נריה. "מה גורם לסרטן? איך גורם לסרטן? לרוב אנחנו לא יודעים, זה נחשב מזל רע שקורה באופן ספונטני ולא ידוע מראש. אז עבודתנו היא לגלות את הגורמים בתהליך, ולפעמים על הדרך אנחנו שמים לב למשהו שיכול להפוך ליישומי". במעבדה שלו חוקרים בעיקר את הקשר בין תהליכי דלקת בתאים לבין פיתוח סרטן.
"אין בארץ כסף למחקר ביולוגי"
בן נריה מתאר קשיים בעולם המחקר הישראלי. "בישראל יש מוחות טובים", הוא אומר. "הסטודנטים שלנו מעולים, הפוסט-דוקטורנטים שלנו הם הכי מבוקשים במעבדות הכי טובות בעולם, ועד לפני כמה שנים רובם רצו לחזור ארצה למוסדות האקדמיים שלנו ולהחזיר את הידע שצברו מכל המעבדות פורצות הדרך. הבעיה היא שאין בארץ משאבים כספיים למחקר ביולוגי".
"לאוניברסיטאות אין גרוש לתת לך למחקר, והקרן הלאומית למדע, קרן המחקר הגדולה בארץ, נותנת מענקים בסביבות ה-70 אלף דולר בשנה. לקבוצת מחקר זה כלום – לי למזלי יש שני מענקים גדולים, אחד אמריקאי ואחד אירופאי – ואנחנו מוציאים כמיליון דולר בשנה על המחקר שלנו. הטכנולוגיות הגנומיות מאוד יקרות, צריך לשלם משכורות לטכנאים ומלגות לפוסט-דוקטורנטים, ורק עכברי מעבדה עולים מאות מיליוני דולר כל שנה. מי שצריך לנהל מעבדה על 70 אלף דולר לא מגיע רחוק".
גם המגזר הפרטי בישראל מתקשה לממן מחקר ביולוגי. "בהיי-טק, לעומת ביולוגיה, הכל מתפתח מאוד מהר – יש רעיון, בונים אפליקציה, ובום. לעומת זאת, פיתוח תרופות זה תהליך איטי. אנחנו היום עושים ניסויים קליניים על תרופה שמבוססת על מחקר שהתחלנו לפני 20 שנה. זה לא מתאים לרוב המשקיעים. רק למעצמות פארמה בינלאומיות יש סבלנות לחכות כל כך הרבה שנים, אין אף גורם בישראל שממלא את התפקיד הזה היום, ולחברות בינלאומיות קשה להגיע מהארץ".
עם זאת, בן נריה גם מציין היבט חיובי במחקר הישראלי. "בארצות הברית יש תחרות נוראית. כל הזמן אתה שומע מי מסביבך עושה מה ואתה עוסק רק בלשרוד, אז חייבים תמיד לבחור משהו שבטוח יצליח הכי מהר שאפשר, אחרת מישהו אחר ישיג אותך. כאן יש יותר מרחב נשימה, אפשר לחשוב ולתכנן את המחקר לטווח הרחוק, יש מקום למקוריות".
