זה קרה לפני מאה שנה בבית החרושת לגפרורים 'גבורה' בתל אביב: קבוצת נערות שעבדו בחדר ללא חלונות, נודף ריח גופרית ומואר רק מפתח הדלת, כתבה מכתב למנהל בו דרשו לשפר את תנאי העבודה שלהן. את המאבק הובילה נערה בת 16, שהיתה היחידה שהעזה למסור את המכתב לבעל המפעל, ופוטרה. כך פרצה אחת השביתות הראשונות של 'הסתדרות הנוער העובד', שהוקמה ב-1924 ופועלת עד היום, כחלק מתנועת הנוער העובד והלומד וההסתדרות הכללית.

הרבה השתנה בתחום עבודת הנוער מאז: חוקים נחקקו, הלימודים בתיכון הפכו לחובה, והמודעות הציבורית לזכויות ילדים גבוהה יותר. אבל מקרי הניצול לא נפסקו, וכך גם הצורך בכתובת לנערים שעושים את צעדיהם הראשונים בעולם העבודה. "התפקיד שלנו הוא אותו התפקיד כמו לפני מאה שנה", אומר ל'דבר' תומר שרים, רכז האיגוד המקצועי לנוער בהסתדרות הנוער העובד והלומד, "להדריך נוער בעבודה, לשמור על הזכויות שלו ולדאוג לסביבת העבודה שלו – שתהיה בטוחה, הוגנת, עם זיקה בריאה בין מבוגרים לנוער שהיא לא רק כלכלית, אלא גם חינוכית".

צעדים ראשונים

הסתדרות הנוער העובד החלה בהתארגנות עצמית של קבוצות נערים עובדים. בחול המועד סוכות 1924 התכנסו בתל אביב נציגי התארגנויות ראשוניות של כ-150 נערים עובדים מתל אביב, ירושלים, חיפה, פתח תקווה, מחנה יהודה וכפר סבא, והכריזו על הצטרפותם להסתדרות הכללית, שקמה רק ארבע שנים קודם לכן. בפגישתם הראשונה, נבחר הסופר א.ז. רבינוביץ' (אז"ר) לנשיא הכבוד, וברל כצנלסון בא להרצות על תפקידו של הנוער העובד בבניין החברה. בפגישה נבחרו שבעה חברי מרכז זמני מקרב הנערים, ובעיתון 'הפועל הצעיר' דווח שהפגישה הסתיימה "בנשף חברים עם תוכנית חופשית".

בערים הגדולות בארץ הוקמו סניפים, שהיוו מוקד מפגש חברתי ותרבותי לנערים העובדים וכן מקום לסיוע בעבודה. יחד הם ארגנו שביתות ומאבקים, לצד פעילויות חינוך ותרבות כמו טיולים, מחנות עבודה חקלאית, הרצאות, הצגות ונשפי ריקודים. ההסתדרות מינתה את דוד כהן לליווי הפעילות, שהובלה כולה על ידי הנוער עצמו. כהן נהג לכנות עצמו 'שמש' של הנערים, בדומה לבית הכנסת, ולהדגיש כי הוא משרת את רצונם ומסייע בידיהם לתווך אותו להסתדרות ולעולם המבוגרים.

שביתות ומאבקים ראשונים: "לעינינו נולד אדם היודע את כוחו"

בחזרה לבית החרושת לגפרורים, שסיפור השביתה בו ומאבקים דומים מהתקופה הם מקור השראה לפעילי הנוער העובד עד היום. שביתת הנערות נמשכה שלושה ימים, עד שנאלץ המעסיק להגיע ולשאת ולתת עם העובדות הצעירות במועצת פועלי יפו. את המשא ומתן ליווה המדריך דוד כהן, שהתעקש שהנערות עצמן ישתתפו במשא ומתן, למרות שהמנהל דרש להיפגש רק עם מבוגרים. "חיכינו לבעל בית החרושת וכשהודיעו לחברות שהוא בא, חוורו פניהן, ואחדות חשבו אפילו להסתתר", סיפר ברבות השנים. "אולם לאחר הפגישה לא הכרנו את החברות. כמה אומץ לב, נכונות והכרת ערך עצמן! לעינינו נולד אדם חדש, גא ועז, היודע את כוחו".

השביתה הסתיימה בהצלחה. שכר הנערות שולש והועמד על 10-15 גרוש ליום עבודה, שהוגבל ל-8 שעות. המעסיק אף נאלץ להכיר בוועד העובדים ובהסתדרות, ולהתחייב לקבל ולפטר עובדים רק בהסכמתו.

מעט קודם לכן, בירושלים, שביתה דומה הוכרזה במפעל קליין לכובעים בירושלים לאחר שאחת הנערות שקראה להתארגנות פוטרה מעבודתה. את השביתה ליוו משמרות מחאה של חברי הנוער העובד בירושלים, שהוכו על ידי המשטרה ונאסרו. נערים עובדים ברחבי הארץ סייעו לשובתות וגייסו עבורן קרן שביתה. לאחר כשבועיים של שביתה נחושה, ניצחו והכריחו את המעסיק להיכנס לבוררות עם עובדיו הצעירים. על סיום השביתה דיווח עיתון דבר בגיליונו הראשון, ב-1 ביוני 1925: "חברי הסתדרות הנוער העובד, שזו להם המלחמה הראשונה להטבת תנאי העבודה, הבליטו הבנה ויכולת ומסירות רבה".

גם בטבריה, נערים העובדים 14-16 שעות מדי יום בתפירה הכריזו על שביתה בדרישה ליום עבודה בן 8 שעות. "המלחמה היא לשובתים מפנים ומאחור, כי גם הוריהם משפיעים על בניהם להפסיק את השביתה במכות ובמהלומות, ויש גם כאלה שגרשו את בניהם מביתם", דיווח 'דבר', והוסיף כי הצעירים סבלו ונשאו הכול, "אך מלבד יחידים – לא זזו מעמדתם". מרכז הנוער העובד פנה בכרוז לחברים מכל רחבי הארץ לתרום לקרן השביתה, ומועצת פועלי טבריה ניסתה לסייע בידם להקים קואופרטיב. לבסוף, אחרי מספר שבועות שביתה, הם נשברו ושבו לעבודתם. למרות זאת, מאבקם עשה רושם גדול ביישוב, מינף את פעולת האיגוד המקצועי לנוער, והרתיע מעסיקים לדעת, שתנאי עבודה גרועים עשויים להביא גם את בני הנוער להתקומם ולהיאבק.

בעיר, במושב, בקיבוץ, בכפר הערבי והדרוזי

עד הקמת המדינה וחקיקת חוק חינוך חובה, נערים רבים נשרו מלימודיהם בגיל צעיר ונכנסו למעגל העבודה לסייע בכלכלת המשפחה. כבר בשנותיה הראשונות של התנועה, הצטרפו אליה גם בני הנוער מהקיבוץ ומהמושב, שעבדו במשקים השיתופיים, במטרה להתאחד עם הנוער העובד בעיר במסגרת אחת תחת ההסתדרות. התנועה הייתה לתנועה חינוכית ומקצועית כאחת: פועלת במישור תנאי העבודה וההכשרה המקצועית, אך גם מספקת מסגרת לקריאה משותפת בעיתון, ואף כתיבת עיתון – 'במעלה' אשר יצא לאור משנות ה-20 ועד אמצע שנות ה-90.

באמצעות התנועה, התארגן הנוער העובד במשותף לגרעינים שהתגייסו לכוחות המגן העבריים. הנוער העובד הייתה התנועה המובילה בגיוס לשורות הפלמ"ח מבין תנועות הנוער, שכן נערים לומדים היו פטורים מגיוס עד גמר לימודיהם. חברי התנועה השתתפו גם במשימות התיישבותיות – הקמה וחיזוק של קיבוצים ומושבים בכל רחבי הארץ. בין היתר הקים בשנותיו הראשונות את הקיבוצים נען, גינוסר, אלונים ורביבים ומושבים דוגמת בית שערים.

ב-1959 התאחד הנוער העובד עם תנועת הנוער הלומד 'התנועה המאוחדת', וקמה תנועת הנוער העובד והלומד. אולם פעילות האיגוד המקצועי לנוער נמשכה. התנועה פעלה במשך עשרות שנים בבתי הספר המקצועיים, כשהיא מלווה נערים העובדים ורוכשים מקצוע במסגרת לימודיהם. היא הרחיבה את פעולתה גם בקרב בני הנוער הערבים והדרוזים, והוסיפה לשמש הארגון היציג של בני הנוער העובדים המסייע להם במיצוי זכויותיהם, מייצג אותם מול מעסיקים ובבתי הדין לעבודה, ומייעץ לכנסת ולממשלה בכל הקשור לזכויות נוער בעבודה.

"המעסיק זרק אותי מכל המדרגות. הודענו לו שאנחנו שובתים"

אחד מאותם נערים עובדים שפגש את התנועה הוא אליעזר בלו, כיום יו"ר איגוד עובדי המזון והפרמצבטיקה בהסתדרות. "בסוף כיתה ט' החלטתי ללכת ללמוד מקצוע בבית ספר מקצועי במסגרת חוק החניכות", הוא מספר, "בכל שבוע למדתי יום אחד ועבדתי חמישה ימים במוסך באזור התעשייה בהרצליה, עם עוד שמונה או תשעה נערים נוספים. הנוער העובד היה מלווה את הנערים העובדים ומארגן פעילויות, אבל הקשר שלי לתנועה התחזק כשהחלטנו החבר'ה במוסך שאנחנו רוצים תוספת שכר, ואני נפלתי בהגרלה ללכת לדבר עם המעסיק. הוא זרק אותי מכל המדרגות, ואז הודענו לו שאנחנו שובתים. ובאמת שבתנו שלושה ימים עד שהעלה את השכר ואת דמי הנסיעות".

בלו מספר שהובלת מאבק העובדים הצעירים הביאה אותו לקחת חלק אינטנסיבי יותר בפעילות התנועה. "התחלתי ללכת יותר לסמינרים בסופי שבוע ולטיולים, והייתי בין המקימים של גרעין נח"ל של בני נוער עובדים שיצא להשלים את קיבוץ ניר עוז ב-1979". בהמשך הדריך שני גרעיני נח"ל של נערים עובדים שהצטרפו לקיבוצים תל יוסף ומעגן, אותם גייס מבתי הספר המקצועיים וממקומות העבודה.

כשעזב את הקיבוץ חזר לתנועה לעבוד בחטיבה המקצועית, תחילה כמדריך שאסף בני נוער עובדים לפעילות אחר הצהרים ואחרי כן כרכז עיר וכרכז מחוז. לאורך השנים הוא ליווה בני נוער רבים במיצוי זכויותיהם. "היה אז מקובל לשלם לעובדים בצ'קים, והיה נער שלא הבין איך זה עובד, ובמקום להפקיד את הצ'קים שמר אותם אצלו עד שהתוקף שלהם פג", הוא נזכר, "היינו צריכים לפעול מול המעסיק כדי לוודא שיקבל את שכרו. במקרה אחר, שגם הגיע להנהגת ההסתדרות, ליוויתי בן נוער שעבד בתנאי ניצול מחפירים ממש במסעדת שניצלים – לפעמים 20 שעות ביממה. הוא היה יוצא להפסקה קצרה להתקלח ונדרש לחזור לעבודה, וכל זה בלי שכר מינימום ושעות נוספות. הגשתי תביעה, ובסופו של דבר הצלחנו לסגור ולהשיג לנער פיצויים מחוץ לבית הדין".

"אמרתי לבני הנוער, אני רוצה שלא תצטרכו אותי"

אייל לוי החל את דרכו בנוער העובד כמבוגר, ובמשך 26 שנים מילא שורת תפקידים בארגון, בהם מזכיר האיגוד המקצועי במחוז ירושלים, ממונה על עבודת בני הנוער במערכת הביטחון ומנהל האיגוד המקצועי הארצי. למרות שאינו עורך דין, הוא בילה ימים ארוכים בבית הדין לעבודה, נלחם את מלחמתם של נערים ונערות שהיוו טרף קל למעסיקים, ודרש עבורם את הכסף שנגזל מהם.

אבל העיקר מבחינתו הוא לא רק הכסף, אלא גם המשמעות והערך החינוכי במפגש עם כל נער שקיבל סיוע. "נערים שחשבו שמגיעים להם סכומים פעוטים, קיבלו בסופו של דבר אלפי שקלים. זו חוויה מעצימה. כשהייתי נפגש עם ילדים בבתי הספר התעשייתיים הייתי אומר להם, יש לי תיק שלם עם פסקי דין שבהם עזרתי לבני נוער, אבל זו לא המטרה שלי. אני רוצה שלא תצטרכו אותי. שתדעו את הזכויות שלכם, וגם את החובות שלכם".

אחד המפעלים הייחודיים בהם היה מעורב הוא קרן מיוחדת לנערים שעבדו בצה"ל במסגרת בתי ספר מקצועיים שהוקמו בבסיסים. לקרן, שהוקמה מכוח הסכם בין הנוער העובד לצה"ל, הופרשו דמי ההבראה שהגיעו לנערים, ושימשו לפעילות נופש וטיולים עבורם. "הבאנו לאילת נערים ממשפחות עניות, לכמה ימים במלון עם פעילויות שיט, מסעדות וטיסה בשמי הארץ, שהם והמשפחות שלהם לא היו יכולים להרשות לעצמם. הוצאנו אותם לטיולים בנגב, בגליל, וגם למסע לפולין. הדהים אותי לראות איך נערים שמתויגים כ'מופרעים' היו הכי ממושמעים בעולם כשרק קיבלו הזדמנות".

58% מבני הנוער עבדו, 90% חוו הפרה של זכויותיהם

לפי סקר שערכה הסתדרות הנוער העובד והלומד, כ-70% מבני הנוער בישראל עובדים או מחפשים עבודה מדי שנה, ובשנת 2024 עבדו בפועל כ-58% מבני הנוער. "זו כבר לא תופעה שמאפיינת קבוצה סוציולוגית מסוימת או מעמד מסוים", אומר שרים, "כל בני הנוער עובדים, חלקם רק בחופשות, חלקם גם לאורך השנה. אנחנו כן רואים שיש אוכלוסיות חלשות יותר שמתמידות זמן רב יותר במקום העבודה ועובדות גם יותר שעות, אבל היום עבודת נוער זה משהו נפוץ בכל חלקי החברה הישראלית".

הרוב המוחלט של בני הנוער, 81%, מדווחים שלעבודה השפעות חיוביות כמו חיזוק תחושת הבגרות והאחריות. אבל 69% מדווחים כי חוו גם השפעות שליליות מהעבודה. 90% מבני הנוער שעבדו דיווחו כי חוו לפחות הפרה אחת של זכויותיהם כעובדים.

הנוער העובד עוסק בהגברת המודעות לזכויות נוער בעבודה בקמפיינים ושיעורים בבתי ספר. הוא האיגוד מפעיל גם קו חם טלפוני ואינטרנטי, וצוות של מזכירי איגוד מקצועי להתייעצות בנושאי זכויות נוער בעבודה ולליווי בני נוער שזכויותיהם נפגעו מול המעסיקים, ובמידת הצורך גם בבתי הדין לעבודה. כל צעיר עד גיל 25 יכול להיעזר באיגוד, וכן עובדים בכל גיל בענפי המזון המהיר והמסעדנות. זאת, לצד פעילות ענפה בקרב בני הנוער העובדים בבתי הספר המקצועיים שמתקיימת כבר עשרות שנים.

באיגוד השיקו לפני כשלוש שנים את אפליקציית עבודה פלוס, שכוללת מערכת לרישום עצמי של שעות העבודה המחשבת אוטומטית את הזכויות המגיעות לנער או הנערה, לרבות שעות נוספות, עבודה בשבת וזכויות סוציאליות. "ככה בן הנוער יכול לדעת בדיוק כמה מגיע לו ולהשוות למה שקיבל ולתלוש. אם יש פער או בעיות, הוא יכול לפנות לסיוע של האיגוד בלחיצת כפתור. הרישום העצמי של השעות הוא משמעותי מאוד, משום שמרבית בני הנוער עובדים בשכר שעתי ולכן הרבה מהוויכוחים מול המעסיקים הם על היקף השעות שעבדו. אם בן נוער עבד לאורך שנה 14 שעות בשבוע, והמעסיק שלו רשם רק 10, זה הפרש משמעותי בשכר שמגיע לו".

האפליקציה כוללת גם מדריך זכויות מובנה, ולוח משרות נוער עם כמה אלפי משרות בשנה. "דרך האפליקציה אנחנו מביאים את הסתדרות הנוער העובד לכיס של בני הנוער, וככה משנה את עולם העבודה שלהם".

טיפים, שליחי וולט, בטיחות: מעצבים את עולם העבודה

לצד הליווי האישי של נערים עובדים, חתם הנוער העובד והלומד על מאות הסכמי עבודה במקומות עבודה שמעסיקים בעיקר נוער וצעירים, כמו רשתות המזון בורגראנץ' ופיצה האט. לדברי שרים, "בהסכמים כאלה אנחנו תמיד שמים לנגד עינינו את תנאי העבודה, אבל גם נושאים יותר רחבים, כמו הערך החינוכי שיש לנער מהעבודה, או הסדרה של פעילות רווחה ותרבות". כך לדוגמה, כוללים חלק מההסכמים סיוע מצד המעסיק בלימודי נהיגה או סבסוד של מסעות נוער לפולין.

בשנים האחרונות היה הנוער העובד מעורב בכתיבת חוות דעת שהתקבלה על ידי בית הדין הארצי לעבודה ביחס למעמדם של הטיפים שמקבלים מלצרים במסעדות. בית המשפט קיבל את עמדת התנועה, וקבע כי יש להתייחס לטיפים כאל שכר לכל דבר לצורך חישוב הזכויות הסוציאליות. האיגוד ליווה את תהליך החקיקה שאפשר העסקת בני נוער בגילאי 16-18 עד השעה 1:00 בלילה בימי חופשה. כחלק מהחקיקה התקבלה דרישת הנוער העובד לחייב את המעסיק לדאוג לבני הנוער להסעה הביתה, שלא בתחבורה ציבורית, מיד בסיום העבודה. חקיקה נוספת שקידם האיגוד אוסרת על העסקת בני נוער באתרי בנייה, לאחר ש-6 נערים נהרגו במהלך עבודתם.

אחת הסוגיות הבוערות בעבודת נוער וצעירים היא זכויותיהם של עובדי כלכלת הפלטפורמה, ובמרכזה שליחי חברת וולט. "בימים אלה אנחנו מעורבים כחלק מההסתדרות מול המדינה בכל הנושא בנושא הפלטפורמות", אומר שרים, "מי יכול להיות מוגדר כ'פרילאנס' ומי לא, והאם חלים יחסי עובד-מעסיק על עובדי פלטפורמות כמו וולט ודומיה".

"זה בית הספר הכי טוב בעולם לאיגוד מקצועי"

שרים, בלו ולוי רואים בפעילות האיגוד המקצועי לנוער משמעות חינוכית עמוקה, שהשפעותיה על הנערים ועולם העבודה מורגשות גם שנים ארוכות קדימה. "את הנערים שליווינו בטיפולי פרט, תלמידי בתי הספר המקצועיים והחניכים שעברו פעילויות בנושא זכויות בעבודה, אנחנו פוגשים אחר כך כבוגרים בהתאגדויות עובדים בהסתדרות", מספר שרים, "נער שעבר בנוער העובד והלומד, היחס שלו להסתדרות, להתאגדות עובדים, הוא יחס חיובי יותר".

לוי מספר שהקשרים עם בני הנוער שסייע להם נשמרים עד היום. "עשרות חניכים מתקופתי בנוער העובד נמצאים איתי בקשר, חלקם ראשי ועדים בעצמם, בדואר, במשרד הרווחה, בבית המשפט העליון. עד היום הם מזכירים לי אמירות שלי מאז. אני הולך עם הבת שלי ברחוב והמון אנשים אומרים לי שלום, היא אומרת לי, מי זה? ואני עונה בגאווה, הוא חניך שלי".

לדברי בלו, "הנוער העובד הוא בית הספר הכי טוב בעולם לאיגוד מקצועי. מה שהתחלתי כנער עובד שנאבק על שכרו, המשיך בכך שנכנסתי לעבוד בהסתדרות, ונבחרתי ליו"ר איגוד שנאבק גם היום לשמור על שכרם וזכויותיהם של עובדים".

"בסופו של דבר, זה מאוד פשוט", אומר שרים, "בן נוער שדורש את הזכויות שלו, יגדל להיות עובד בוגר שדורש את הזכויות שלו".