"במשך חמש עשרה שנה כמעט ולא היה אף אחד שנשא את הדגל של הסכם מדיני, שצריך לסיים את הסכסוך בהסכם מדיני, הסכם שלום" אומרת רלוקה גנאה, תושבת תל אביב יפו בת 46, מנכ"לית עמותת 'זזים'. היא משוכנעת שאין דבר דחוף יותר מלדבר על שלום.

גנאה, היא חלק מהתארגנות 'הגיע הזמן' – קואליציה של כ-50 ארגונים הפועלים למען השלום. הקואליציה שמה לה למטרה לקדם שיח על שלום, ומארגנת ועידת שלום עממית בירושלים ב-9-8 במאי. היום הראשון של הוועידה יכלול מופעים, תערוכות וסדנאות בנושא שלום ודו-קיום לצד סיורים בירושלים שיעסקו בסכסוך ובאפשרות לשלום. היום השני לוועידה יכלול פאנלים שונים בהם ידונו תכניות שלום שונות, וסוגיות כגון שלום וסביבה וחינוך לשלום בזמן קונפליקט.

"השנה וחצי האחרונות היו מאוד קשות. צריך לקיים שגרה, לתפעל את הבית, את העבודה, את כל הדברים האלה בזמן שכל האימה הזאת היא בחוץ" היא מספרת. "ישבתי עם תמי יקירה מארגון 'שתי"ל', בבית קפה והיא סיפרה לי על הרעיון של 'הגיע הזמן' ונשאבתי לזה. במשך שלושה חודשים, היינו שש נשים שעבודות מסביב לשעון. היו לנו הרבה שותפים. בתקופה הזו לא היה לי זמן לגזוז ציפורניים, אבל הרגשתי הכי טוב".

"יותר מדי שנים בקרב בלימה"

"אחרי השבעה באוקטובר היה ברור שהקונספציה של ניהול הסכסוך קרסה" אומרת גנאה. "זה היה נורא הרבה יותר ממה שניתן לתאר. לחלקנו היה ברור שצריך לעשות משהו כדי להעלות את נושא השלום חזרה לסדר היום, שאין עתיד לאף אחד מהצדדים, אלא אם כן מסיימים את הסכסוך בהסכם. החלטנו שצריך להקים מחדש, להעיר, להחיות את מחנה השלום".

"לימין הפוליטי ולימין אפילו הקיצוני, יש דמיון פוליטי מאוד מפותח. מהרגע הראשון של 7 אוקטובר, הם עבדו מאוד חזק בקידום המסר שזו לא מלחמת הגנה, ולא מלחמה שאמורה להגן על האזרחים ולהחזיר את החטופים".

"יותר מדי שנים, ובטח עכשיו, אנחנו בקרב בלימה" היא מסבירה. "בימין עובדים כדי להפוך את המלחמה למשהו אחר, להתנחל בעזה, להתנחל בלבנון. ואנחנו רק אומרים מה לא. אנחנו לא רוצים להתנחל בעזה, אנחנו חושבים שלא צריך לעשות טרנספר או טיהור אתני לכפרים בגדה המערבית. צריך גם להגיד מה כן".

"אי אפשר להתגייס לתקווה בלי חזון חיובי"

גנאה מסבירה שלתפיסתה, ועידת השלום צריכה להכנס לפרטים: "איך יראו החיים אחרי שיש הסדר? איך תיראה מערכת החינוך? איך תיראה ירושלים? איך יראו הפרטים הקטנים של החיים שלנו, של היום יום שלנו. אנו רוצים לפתוח לאנשים חלון לאופק הזה, לראות איך דברים יכולים להיות אחרת. לא רק להגיד מה עלול לקרות ואילו דברים מפחידים יש וכמה הכול קשה. זה היום יום שלנו. אי אפשר להתגייס לתקווה אם אין חזון חיובי, ואם לא בונים את הדרך הפרקטית להגיע אליו".

השיח לא קיים בגלל התפיסה שאין סיכוי להסדר מדיני. מדוע לחתור להסדר מדיני לאחר כל מה שקרה כאן וכל הנסיונות הכושלים?
"גם את הפרקטיקות הישנות של כיבוש ונישול ומלחמה והרג וסבל משני הצדדים זה ניסינו כבר. האם זה עובר יותר טוב, או שאנחנו מגיעים למצב יותר ויותר גרוע? האם יש פתרון אחר? האם יש דברים אחרים? למה אנחנו מוכנים לעשות מלחמה עוד פעם ולא שלום עוד פעם? הרי זה לא שיש משהו אחר, זה לא שיש פתרון אחר. צריך ללמוד ממה שהיה, צריך לעשות את זה יותר טוב".

"פתרון שתי המדינות הוא הדרך היחידה לחיות כאן"

"אחת הבעיות בנסיונות הקודמים, זה שלא היה מספיק לחץ ציבורי, לא היתה עמדה ברורה של הציבור הישראלי" ממשיכה גנאה. "אני חושבת שזה משהו שעכשיו משתנה, הרבה יותר אנשים באמת מבינים שאי אפשר לפתור את הסכסוך באמצעים צבאיים".

מה לגבי הסכמי אברהם? זו לא תזוזה בכיוון של שלום?
"זה חלק מהקונספציה, קונספציה שבה נתעלם מהפלסטינים, וננסה לעשות משהו מעל הראש שלהם. אי אפשר לעקוף את הפלסטינים".

אולי הפתרון טמון בפריצת ההנחה של 'שתי מדינות לשני עמים'?
"אני מאוד בעד דמיון פוליטי וחדשנות, אבל בעניין הפוליטי אני קצת יותר שמרנית". גנאה מסבירה שהיא חוששת מאוד ממה שהיא מגדירה "פריצה של כל הגבולות", וטוענת שבמצב כזה משתלטות על השיח תפיסות שלא מתייחסות לאנשים שחווים את המציאות בשטח.

"זו אידיאולוגיה פאשיסטית בסופו של דבר, וזה נורא מסוכן. כשאתה פרוץ את כל הגבולות, אז אתה מתעלם מהמציאות ומהאנשים, מבני האדם שחיים במרחב הזה, ועל הגב שלהם אתה מיישם את התכניות. זה תמיד נגמר בהמון דם.

"מדובר בבני אדם, אנחנו אנשים, כולנו. זה צריך להתאים לכולנו בכל הרמות. זה תהליך עמוק ומורכב שצריך לעבור, תהליך של פיוס שדורש התמודדות עם השדים והפחדים. זה לא משהו שאפשר לכפות ביום אחד מלמעלה".

"המהלך שלנו הוא מהלך של חברה אזרחית. צריכים להביא את הדבר הזה לציבור הרחב. בסוף צריך לסיים את הכיבוש, בשביל להקים שתי מדינות ריבוניות עצמאיות".

האם הפתרון הזה עדיין רלוונטי? האם לא עבר זמנו?
"יכול להיות שיגיע רגע בהיסטוריה, אולי אפילו בקרוב, שבו זה באמת לא יהיה אפשרי יותר. אבל אם זה לא יהיה אפשרי יותר, זה לא יהיה לטובתנו. פתרון שתי המדינות הוא הדרך היחידה שאנחנו נוכל לחיות כאן, במדינה שהיא הבית הלאומי של העם היהודי – מדינת ישראל הריבונית.

"זה קריטי, כי באמת יכול להיות רגע שבו הכל יהיה כל כך בבלגן, שיהיה כל כך הרבה ערבוב, עד שלא נוכל לעשות את זה יותר. אני מאמינה שהזמן לא עבר. אני מאמינה שאת הסבל הנורא של השנה וחצי האחרונות צריך לתרגם לדחיפות לפתרון המצב".

איך יראה הסכם כזה?
"יש המון אפשרויות על השולחן, יש המון פתרונות. זה צריך להיות במשא ומתן ישיר בין הצדדים. זה לא התפקיד שלנו. אנחנו מנסים קודם כל לגייס את הציבור הישראלי להבנה שזה הפתרון" היא מסבירה, ומספרת על התכנסות שערכו ביולי האחרון בתל אביב בקריאה להפסיק את המלחמה ולהגיע לעסקה. "אחרי אירוע ביולי אמרו לנו, 'סוף סוף, אחרי כל התקופה הזו, זו פעם ראשונה שאני מרגישה תקווה, שיש סיכוי'.

"זה השלב הראשון. עכשיו אנחנו רוצים להעמיק את המחויבות ולתת לאנשים גם דברים קונקרטיים לעשות. יש המון דברים שאפשר לעשות, ואנחנו רוצים לעזור לציבור למצוא את הדרך ואת ההזדמנויות שבהן הוא יכול לפעול ולהשפיע בכיוון הזה".

"דווקא כחברה, ביחד, זה יותר קל מאשר לבד"

נשמע כאילו יש לך הרבה תקווה, אבל רבים עדיין נושאים רגשות קשים.
"הפחד, הרגשות הקשים, והשנאה, הם מובנים, הם אנושיים ולגיטימיים. חשוב לנו מאוד גם לתת להם מקום. גם אני פוחדת. יש לי ילדים וזה מפחיד. אני ממש לא מזלזלת דבר הזה,  להיפך. אני חושבת שמאוד חשוב להתייחס לזה ולדעת איך מגיעים לאנשים ואיך נותנים מקום ולגיטימציה לרגשות שלהם, ואיך עושים תהליך".

איך זה נעשה כתהליך חברתי?
"אנחנו אפילו לא בפוסט-טראומה, אנחנו עדיין בטראומה. זה תהליך קשה. אבל אין לנו ברירה אלא לעשות אותו. דווקא כחברה, ביחד, זה יותר קל מאשר לבד. לאנשים כמו מעוז ינון, ששני הוריו נהרגו בנתיב העשרה, העשייה שלו למען השלום היא התהליך התרפויטי".

היא מסבירה שצריך להתחיל דווקא בהתבוננות על האנשים שבצד השני. "ההכרה בסבל, מצד אחד, או באנושיות, מצד שני, של שני הצדדים היא ההתחלה של התהליך הזה. זה תהליך שחייב להיות חברתי, הוא חייב להיעשות עם מבט על הצד השני. זה חלק מאוד חשוב מהתהליך הזה. אני בעצם לא חושבת שצריך לעשות את זה לבד. אני חושבת שזה רק ביחד.

"אנחנו צריכים להשיג רוב" היא אומרת, "וצריכים לדעת גם איך להתנהל בצורה רגישה עם מי שלא מסכים איתנו. אנחנו עושים את מה שאנחנו יכולים. אי אפשר להגיע לכל אחד שנמצא בצד ההפוך לחלוטין, אבל ניתן להשפיע על הרבה מאוד אנשים אחרים".

איך מדברים עם המתנגדים?
"זה תהליך מאוד קשה. אין ספק. אבל עושים אותו כי אין ברירה אחרת. החברה שלנו היא מקוטבת מאוד. הקיטוב החדש הזה הוא עוד מימד לקיטוב שממילא קיים. אני לא מציעה לך עכשיו פתרון קסם. אבל זאת הדרך. זה לא רק עניין עקרוני, מוסרי, זה הדרך המעשית היחידה. אין דרך אחרת".

"בכל נרטיב יש קושי אמיתי"

"לא יהיה שלום בין ישראל לפלסטין בגדה או בעזה, לפני שיהיה שלום בינינו, בפנים, בין האנשים שגרים בקריות או בתל אביב או באום אל פחם או בבאקה אל גרביה" קובעת סונדוס ח'טיב ענבתאווי, תושבת שפרעם, חברה בתנועת 'עומדים ביחד' ושותפה בהתארגנות 'הגיע הזמן'. "צריך שנרגיש שאנחנו ביחד ושיש אפשרות וסיכוי לשלום, סיכוי לחיות ביחד בשלום ולהיות שותפים בהובלת המדינה שאנחנו חיים בה להיות יותר טובה" .

"אני רואה שהדור הצעיר הזה רוצה לחיות בשקט, בשלום, להתקדם" אומרת ענבתאווי, אם לשלושה ילדים, בני 20, 17 ו-15. "כאמא אני מחפשת להם כל מסגרת ומנסה להיות איתם בכל מסגרת ערבית-יהודית בכדי לתת להם את הכוח לא לפחד להגיד את הזהות שלהם. אני רוצה שהן יגידו שהם ערבים שגרים בתוך מדינת ישראל, ערבים פלסטינים, אבל הם גם חלק, הם שותפים והם רוצים להוביל מהלך משותף, שאנחנו נהיה ביחד, נשחק ביחד. הדור הצעיר רוצה את זה, אבל הוא לא יודע להביע את עצמו ולא לבקש ולא לדבר. הוא צריך את המנהיגים, הוא צריך את האנשים שיגידו לו, 'אל תפחד, בוא תדבר. יש במה, בוא תהיה חלק'.

"אנחנו צריכים לחיות ביחד, לקבל אחד את השני ולהכיל את הנרטיב של השני, כי בכל נרטיב יש קושי אמיתי. אי אפשר להתעלם מסיפורים, מחיים, מרגשות, צריכים לקבל את זה ולחיות ביחד ולנסות להבין אחד את השני ולחיות ביחד, וככה אנחנו נוכל לעשות שלום עם כל העולם".

שבעה באוקטובר: "נורא ובלתי נסבל"

ענבתאווי מזועזעת מאירועי שבעה באוקטובר, ומתארת את השפעת המצב על האזרחים הערבים מאז. "הכיבוש, המלחמות והיעדר הסכמי השלום פוגעים בנו בסופו של דבר. זה פוגע בנו כישראלים, כפלסטינים, כערבים שגרים גם בתוך מדינת ישראל, וזה גם פוגע במדינה. מה שקרה ב-7 באוקטובר היה נורא ובלתי נתפס. זה משהו שלא מייצג את רוב רובה של החברה הערבית במדינת ישראל. זה היה משהו הזוי ולא מקובל. זה משפיע עלי כי זה פוגע ביחסים שלנו כערבים ויהודים שגרים ביחד, שעובדים ביחד. זה יצר שסע".

"לכולנו יש קרובי משפחה בגדה ובעזה. לכל הפלסטינים והישראלים שגרים פה יש קשרים וזה פוגע בהם כי זה מפחיד אותם. בסופו של דבר זה סיפור שאנחנו שייכים לו. אי אפשר להתעלם ממנו. לכולנו, יש קרובי משפחה שלא ראינו אותם אף פעם בחיים, אבל אנחנו שומעים עליהם אם הם מתים.

"אנחנו כל הזמן ברדיפות, בהשתקה, אסור לנו לדבר, אסור לנו להביא הדעה. וזה מפחיד אותנו. וזה גורם לנו להגיד, 'טוב, בסדר, אנחנו נשב בשקט'. למה בכל סיטואציה של שיחה או אירוע או מאבק, אני צריכה כל הזמן להתגונן ולגנות את האירועים?" מתקוממת ענבתאווי. "ברור שאני מגנה אותם!"

"אני רוצה שילדיי יהיו חלק"

"שום דבר לא חזר להיות כמו שהיה אחרי שבעה באוקטובר. זה נכון גם אצלנו – שום דבר לא חזר להיות כמו שהיה. החלטתי שאני יוצאת למאבק ואני לא אשב בבית ואסתכל על מה שקורה מסביב, כי בבית שלי נפגענו באופן כל כך קשה. הילדים שלי גם נפגעו מכל מה שקרה, כי חלק מהאנשים האשימו אותם על דבר שהם לא עשו בכלל. למה?

"אנחנו חלק מהחברה הישראלית ואנחנו נמצאים בה בכל מיני מקומות. החלטתי שאני אשמיע קול של אישה ערבייה ואימא שמבקשת ורוצה שוויון, צדק, וחיים משותפים. אני לא רוצה שהילדים שלי יסבלו, יפחדו וירגישו שאין להם מקום.

"אני רוצה שילדיי יהיו חלק, שלא יפחדו להיות חלק, וזה מה שאני עושה. אני החלטתי שאני יוצאת למאבק ואני רוצה שנשמור עלינו כערבים וכיהודים ביחד".

"הגיע הזמן, אפשר אחרת, בואו תהיו חלק"

ענבתאווי כועסת על הפיצול בקרב חברי הכנסת הערבים. "יש כל מיני מפלגות והם רוצים שלום, אבל כל אחד מהם מדבר מהזווית שלו, והם לא מאוחדים.  כל אחד שר את השיר שלו. עצם הפילוג הזה שלהם גורם לנו לחברה הערבית לאבד את הקול שלנו".

מה שונה בהתארגנות של 'הגיע הזמן'?
"אנחנו מקבלים אחד את השני, שומעים אחד את השני. אנחנו מנסים ביחד להגיע למסע השלום, למסע שלום ערבי-יהודי שיתאים לכולנו. הקואליציה שלנו משדרת 'בואו, הגיע הזמן, אפשר אחרת, בואו תהיו חלק'.

"אני רוצה שיאמינו שיש דרך לשנות. אנחנו לא יכולים לצאת למאבק ערבי לבד. אנחנו חייבים להצליח בשביל הדור הבא" אומרת ענבתאווי, בהתייחסה לאזרחים הערבים בישראל. "יש דור חדש שמחזיק את התקווה ורוצה אחרת ומגיע לו אחרת. אלו הילדים של כולנו. יש דור שלם שמחכה לנו שנעזור לו, שנלמד אותו איך לחיות, איך לא לפחד, איך להצליח. אנחנו נהיה התקווה שלו. זה מה שאני מנסה, זה הקול שלי בתוך 'הגיע הזמן'".

"הייאוש הוא לא תכנית עבודה"

"יש תקווה. יש דרך אחרת. אנחנו יכולים, יש לנו יכולות. זה חלק ממסע השלום הזה, שהוא גם שלום פנימי, שלום ישראלי, ערבי, פלסטיני, ערבי, יהודי. וזה הכי חשוב בשבילי" מסבירה ענבתאווי.

מאיפה את שואבת את הכוח?
"אני מבינה ומשוכנעת שהייאוש הוא לא תוכנית עבודה. אני יודעת שאני נולדתי עם מסר חשוב לעולם הזה, כי אני רוצה להגן על מה שאני יכולה להגן, ואני לא רוצה להיות בצד של הרעל, של הבעיה. אני תמיד בוחרת לחפש את הפתרון. לבעיה יש פתרון, ולכל דלת יש מפתח, בסוף שאנחנו יכולים לפתוח אותו.

במובנים רבים אנו מפוחדים, משותקים, ולא יודעים איך לטפל בבעיות שלנו. כי אנחנו מופקרים. אני מסתכלת קדימה, אני יודעת שבסוף יהיה פה בסדר, יהיה פה שלום".