בתחילת הסתיו של 1997 התגייסתי לצה"ל, שירתי כמ"כית במחנה 80 במשך שנה וחצי. שם במהלך המטווחים התוודעתי למושג 'חומת מפגע'. מדובר בסוללת עפר שמפרידה בין המטווח לשטחים אחרים, והיא סופגת את הנתזים של הירי. מאז, מלווה אותי מושג פנימי "לצמוח בחומת מפגע". ידעתי שאם וכאשר אגיע לנקודה בה ארצה לחלוק עם העולם את חווית החיים שלי, זה יהיה שמו של הספר/טור או מה שלא אכתוב.

למה? כי ככה אני מרגישה.

שמי שירי סולומון, בתעודת הזהות רשומה כשירי בר-שלום. אכתוב על זה בטח בעתיד. בעוד חודשיים אציין את יום הולדתי ה-39, ואני מרגישה שאני חיה בחומת מפגע, וכך אני מנסה לצמוח – להיות בעולם.

קשה לצמוח בחומת מפגע.

בחברה הישראלית כיום קשה לחיות, קל וחומר כשאת אישה, וביתר שאת כשאת אישה רגישה לפרטים ורגישה לרגשות שלי ושל אחרים. יחד עם זאת הרגישות הזאת, כמו כל דבר בעל נוכחות, טומנת בחובה שני צדדים: הצד היפה והנעים והצד שלא נהוג לדבר עליו. בזכות הרגישות הזאת עברתי עד כה דברים קשים ומרתקים שעיצבו אותי להיות מי שאני היום.

בחורף של 1998 באותו שטח אש מדובר, עברתי שבועיים של 'סדרת שטח' במהלך קורס המ"כיות. חיינו באוהלים, העברנו את רוב היום במטווחים ובהפסקות רצנו, למה? כי היה קפוא. ואני שאינני חובבת ריצה, מצאתי את עצמי רצה ללא הפסקה על מנת להתחמם.

באחד הלילות עליתי לשמור. ההנחייה בתדרוך לפני השמירה הייתה, שאם נתקלים בתנים יש אישור לירות עליהם, כי יש חורים בגדר וכדאי לא לאפשר להם להסתובב בחצר הבסיס. יתכן והקצינה שתדרכה סיפרה בדיחה, יתכן שאני לא הבנתי אותה. בכל מקרה עליתי לשמור. לבשתי דובונית (מכנסיים שהן כמו דובון עבות ומקשות את ההליכה). הנחתי את הנשק על הצוואר ויצאתי להקיף את הבסיס. אני מקווה שברור שלו היה מתרחש דבר מה שמצריך תגובה המצופה מחיילים יכולתי לכל היותר בשלב זה לצעוק. ואז התחיל לרדת גשם. חדורת רצון להיות חיילת מצטיינת רצתי למקום בו שכב מכשיר הקשר הכבד ובנוסף לסרבול אותו חשתי, העמסתי על עצמי גם את מכשיר הקשר. משום מה סברתי שיהיה אחראי לסחוב אותו איתי. מסוג הרגעים שבמבט לאחור מסביר למה מגייסים נערים ונערות בגיל 18 לצבא… בגיל שבו את מסוגלת לבצע פקודות אבל שיקול הדעת שלך – לא נעים להודות, לא משהו.

אז אני, הדובון והדובונית, האפוד המלא ומכשיר הקשר, יצאנו כולנו להמשך הפטרול סביב הבסיס בגשם. ואז הבחנתי בפרצה בגדר… תן (או תנה) עבר את הגדר. התן ואני עומדים ומביטים זו בזה במעין דו-קרב של עיניים לבחון מי מאתנו ימצמץ ראשון ויסוג. בתור בת 19 חדורת עזוז ורוח המפקדת, ידעתי שמותר לי לירות בתן. אני מודה שפחדתי שיהיה מצב בו יתקרב. התחלתי באיסוף אבנים על מנת לזרוק אותן עליו, כדי למנוע את הירי.

שוו בדמיונכם – נערה בגובה 1.73, חזקה ובכושר שיא (כיאה לאסמטית עם עודף משקל), לבושה בדובון ובדובונית, אפוד מלא, ומכשיר קשר, מנסה להתכופף על מנת לאסוף אבנים.

מנסה לזרוק את האבנים, על מנת להרתיע את התן. ראשית צעקתי כיאה לנוהל פתיחה באש. "עצור תן (או תנה) עצור או שאני יורה". אחר כך לקחתי אבן וזרקתי אותה ב-60 מעלות. אחר כך הרמתי את עצמי מהאדמה, כי נפלתי מהתנופה ומהמשקל של מכשיר הקשר.

אחר כך החלטתי שאני לא יורה בתן.

אחר כך התן צחק עליי, והלך לדרכו שליו ובוטח. ואני התחלתי לבכות.

ב-2005 אביתר בנאי הוציא את 'עומד על נייר' ובתוכו את השיר 'הזאב והאיילה'.

התחלתי לבכות כי הבנתי שנעשיתי בעצמי דומה לתן – מסוכנת.

והוא בסך הכול הריח את ריח שאריות האוכל מהפחים ובא לאכול.