"אני עטוף במעגלים רבים", אמר היום (שלישי) שורד השבי גדי מוזס בכנס החקלאות של התנועה הקיבוצית. "מעגלים של המשפחה, מעגלים של חברי ניר עוז, ומעגלים של העם הנפלא הזה שיש לנו. בניר עוז נרצחו 66 איש מחברינו. זה ליבו ונשמתו של הקיבוץ. אנחנו מחויבים לניר עוז כי זה הבית, אין לנו בית אחר".

בעיניים דומעות ובגילוי לב, מוזס חלק מול אולם מלא בחקלאים מרחבי הארץ את חוויית החזרה מהשבי, ואת דרכו לשיקום האישי והקהילתי. "קבלת הפנים שחיכתה לי כשעברתי את הגבול ליד כיסופים הייתה מרגשת במיוחד: הביאו עשרות כלים חקלאיים וטרקטורים עטופים בדגלי ישראל", המשיך מוזס, "פגשתי את אהבתי הוותיקה – הכלים החקלאיים, שאיתם עבדתי כל כך הרבה שנים".

מוזס בן ה-80, ממקימי קיבוץ ניר עוז, נחטף בבוקר 7 באוקטובר מביתו. בת זוגו אפרת כץ נחטפה ונרצחה בדרך לרצועת עזה. מוזס שוחרר לאחר 482 ימים משבי הג'יהאד האסלאמי, ומאז, לדבריו, הוא מכוון לדבר אחד בלבד – שיקום.

מוזס, שהוביל במשך שנים את ענף גידולי השדה בניר עוז, הוא איש אדמה בכל נימי נפשו. שיקום ניר עוז והעוטף, לדבריו, קשורים קשר בל ינתק משיקום החקלאות כעוגן לחיים באזור. "צריך לדבר על זה בגלל האסון שקרה לנו. בניר עוז נרצחו 66 איש מחברינו. זה ליבו ונשמתו של הקיבוץ. אנחנו מחויבים לניר עוז כי זה הבית, אין לי בית אחר. אני לא יכול לראות את הבית שלי נשרף ועוד בנסיבות הללו. החקלאות היא הנשמה שלנו".

כשהוזמן להצטרף לשתילת רוזמרין בשדות ניר עוז בתחילת השבוע, מוזס לא היסס לרגע. "מצאתי את עצמי מטרים מהשער שדרכו נחטפתי, ראיתי את השדות והייתי גאה – זה חלק מהשיקום שלי ושלנו. בשיקום חקלאי צריך רצון, אהבה של השורשים שלך, ואמונה ביכולות הנפשיות שלך. אם עונה אחת לא גידלנו, בעונה הבאה אפשר לגדל מחדש".

קיבוץ ניר עוז ספג מכה אנושה במתקפת 7 באוקטובר. 66 חברים וילדים נרצחו, 87% מהבתים בקיבוץ ניר עוז נשרפו ונהרסו, חצר הקיבוץ חוללה, אבל מוזס נחוש בדעתו לשנס מותניים ולבנות מחדש את הבית. "שיקום של בית זה הרבה יותר קשה", אמר מוזס, "צריך לעכל את העובדה שאת המתים לא נוכל להשיב, וביניהם גם זוגתי האהובה, אפרת כץ. אבל הדשא בניר עוז ירוק, העצים מלבלבים. זאת קבלת פנים יפה. צריך להיות נחוש לדחוף את האבנים השחורות והשרופות בניר עוז ולהביא חדשות".

"הממשלה לא בגדה בנו – היא הפקירה אותנו"

מוזס מלא בהודיה לחיבוק החם שלו זוכים הוא וקהילת ניר עוז מצד הציבור הישראלי. "השיח הציבורי מחזק וחשוב. אנחנו חפויי ראש, בתחתית התחתיות. צריכים לקבל את החוסן והתמיכה המורלית, השיתוף האנושי והסולידריות מהחברה הישראלית. יש לא מעט אנשים שמגיעים לניר עוז, עוזרים, מתנדבים, מנקים ומארגנים כדי להוציא משם את הזוועה. אבל הלב של הממשלה הוא קשוח".

לעומת החיבוק החם של הציבור, מוזס מאוכזב מהכתף הקרה שמפנה הממשלה. "אני לא מסתיר את הביקורת שלי כלפי הממשלה. המדינה לא הפקירה אותנו, היא בגדה בנו. אנחנו במרחק של קילומטר מהגבול והצבא לא בא. הקיום של ניר עוז, במרחק קילומטר מהגבול, חשוב לא רק לחברי הקיבוץ אלא חשוב ברמה הלאומית. אם לא נהיה שם – הנוח'בות יהיו באופקים, ואחר כך בבאר שבע".

"כשישבתי על האופנוע של החוטפים בדרך לעזה שאלתי את עצמי איך המדינה בגדה בנו? איך נטשו אותנו? איך זה קורה לאזרח הגון וישר במדינה דמוקרטית, ששירת בצבא, עשה מילואים ומייצר מזון על הגבול? לא קיבלנו שום הגנה. מבחינתי זה היה אסון, הצבא לא בא. אנחנו לא במרחק של 300 קילומטר, בתעלת סואץ, כמו המעוזים במלחמת יום כיפור, אנחנו אזרחים שחיים במרחק של 1.8 קילומטרים מהגבול".

העובדה שראש הממשלה נתניהו עדיין לא הגיע לניר עוז מקוממת את מוזס ומחזקת את תחושת הבגידה: "למה אנחנו צריכים להזמין את ראש הממשלה אלינו? הוא לא יכול להבין שהוא צריך לבוא לניר עוז אחרי 7 באוקטובר? עברה שנה וחצי של מלחמה. האמת שאני כבר לא רוצה שהוא יבוא.

"אין לי רצון לעשות חשבון נפש עם ממשלת ישראל. הייתי מצפה שהממשלה תגיע לניר עוז לראות את ההרס, את החורבן. שלא יעשו חשבון על הגרוש, לפתוח את הלב. בינתיים – הלב שלהם אטום. עם כל הצער והכאב, אנחנו נחזר על הפתחים לבקש עזרה וולונטרית מהעם שלנו וניסע לכל מקום בעולם כדי להציל את החברה שלנו. אנחנו צריכים מהלך אזרחי, חברתי, לחברה שאיבדה כל כך הרבה מחבריה".

"יש 59 אנשים שעדיין נמצאים בעזה, 14 מניר עוז. כל עוד החטופים כולם לא חוזרים – לא נוכל להשתקם"

"איתרע מזלי וחזרתי בשלום", אומר מוזס, "אבל יש אנשים וילדים שנרצחו, משפחות שלמות, שכנים, ילדים שנותרו ללא הורים, הורים שנותרו ללא ילדים. אנחנו צריכים טיפול קהילתי רחב לב. זה אומר להבין שמשפחה עם שלושה ילדים שישבה 12 שעות בממ"ד, שכדי לא להיחנק בבית הנשרף קפצו מהחלון, ופתאום ראו שאין אף אחד שישמור עליהם – הם לא יכולים לחזור לניר עוז. המדינה צריכה למצוא את הנוסחה, איך מטפלים בחברה".

המשך הימצאותם של חטופים בעזה מדיר שינה מעיניו. "יש 59 אנשים שעדיין נמצאים בעזה, מתוכם 14 מניר עוז. כל עוד החטופים כולם לא חוזרים, לא נוכל להשתקם. לחטופים מניר עוז עומדים בתים ריקים, מיותמים. למשפחת קוניו שני בנים שנמצאים בעזה כבר 578 ימים. אימא שלהם (סילביה קוניו, מ"ר) נלחמת כמו לביאה בכל הפגנה, בכל הזדמנות. אי אפשר לקום מהאסון בלעדיהם. בלעדיהם לא נמצא מרגוע לנפשנו. אחרי שהם יחזרו נצטרך למצוא את הכוחות להשתקם בכל המובנים, בעיקר חברתית".

"אני מבין שברמה הרגשית יש אנשים שלא נשאר להם כלום", אומר מוזס, "לא בית, לא מזכרת, לפעמים אפילו לא בן זוג או משפחה. לאדם כזה קשה להתאושש. אני, למזלי, חזרתי לבית שלא הרסו בו הכול. יש אנשים שלא יכולים לחזור לבית שחולל. בדיסוננס הזה מאוד קשה לשקם קהילה. קשה לשקם אדם שראה את המוות מול העיניים, אבל זה אפשרי. ברמה הקהילתית זה הרבה יותר קשה. לא כולם עברו את אותה החוויה".

מוזס מתאר את המציאות הסוריאליסטית שבה חיים אנשי ניר עוז: מצד אחד מחרשות באדמה, מדשאות מוריקות ופריחה אביבית, ומהצד השני – בתים מפויחים, ועזה שכל כך קרובה אבל נראית רחוקה מניר עוז יותר מתמיד. "לא כולם מכילים את הדיסוננס, את האבסורד. יש לי חברים ותיקים שלא הצליחו להגיע לניר עוז עד היום", אומר מוזס, "הם מגיעים לכביש 232 בניסיון להגיע לקיבוץ, עושים סיבוב פרסה וחוזרים. הסיטואציה מאוד מורכבת".

אף על פי כן, מוזס בטוח בהחלטתו לחזור ולבנות מחדש. "בשבילי החזרה מובנת מאליה. אין שום ספק. בזמן השבי ידעתי שאם אני יוצא מעזה אני חוזר לניר עוז. אנחנו כבר 25 אנשים שמכינים את הבתים כדי לחזור לניר עוז. אנחנו נשמש דוגמה לכל מי שפוחד, בצדק. מי שראה את המוות מול העיניים – מפחד ואפשר להבין את הפחד שלו. אני מבין את הפחד, אבל אני לא מפחד. עד כמה שקשה לומר את זה, בשיקום של ניר עוז יש לנו הזדמנות להתחיל מחדש, אולי לעשות דברים קצת אחרת.

"מתוך תחתית השאול, החלטתי להפשיל שרוולים"

כחודש לאחר שחרורו מהשבי בעזה, מוזס כתב לשותפיו בקהילת ניר עוז: "אני שותף לכל הפחדים וחוסר הביטחון. אבל מתוך תחתית השאול בה אנחנו נמצאים החלטתי לשנס מותניים, להפשיל שרוולים ולהצטרף לכל אלו שרוצים שביתנו, ניר עוז, יחזור להיות בית תוסס וחם, בית שיש בו תרבות וחינוך, בריאות ויצירה, תקווה וביטחון".

מוזס קרא לקהילת ניר עוז כולה לקום ולפעול יחד כדי שהדבר יקרה מהר ככל האפשר. "אין בליבי דבר אל מי שכוחותיו אזלו ואינו יכול, כעת, להצטרף. אני מבין שכל אחד מעכל את האסון בצורה שונה, אבל אני בטוח ביכולתי וביכולתנו הכללית לקום, להיעמד על רגלנו, ולשקם את ביתנו, ניר עוז".

מוזס מאמין מעומק ליבו שהחקלאות היא העוגן שממנו אפשר לבנות את ניר עוז מחדש. "אני קשור לקרקע. במשך כל חיי הזוגיים, אשתי הבינה שהיא במקום השני והחקלאות במקום הראשון. אני אוהב את החקלאות ואני רתום אליה. אני לא מבקש פרס או לעשות רושם, אבל אני חושב שהמדינה שלנו בגדה בנו בצורה אולטימטיבית, והחקלאות תעזור לנו לצאת מעומק השבר הזה.

בכל זאת, מוזס משוכנע שלא ניתן לעשות את זה בלי עזרת מדינה, ולא מעלה על דעתו לוותר על בנייתה. "המדינה מוכרחה להתעשת ולעזור. ההמנון הלאומי היה כל הזמן בראש שלי בשבי. 'עוד לא אבדה תקוותנו' ו-'להיות עם חופשי בארצנו', הפכו אצלי למנטרה בשבי. הייתי צריך להגיד את זה לעצמי כמה פעמים ביום. אני מבין שאין לנו ארץ אחרת. הייתי לפני שבועיים באושוויץ, במצעד החיים, וביקשתי לשמוע את השיר 'אין לי ארץ אחרת. זה מה שחיזק אותי בשבי. אין לנו ארץ אחרת, ואין לנו צבא אחר. יש לנו עם נפלא".

מוזס פועל במלוא המרץ כדי לרתום דור צעיר למעשה החלוצי, ותולה בהם תקוות רבות: "אני עסוק באופן אישי בתמיכה במערכת שלנו כדי שתוכל לייצר. יש נכונות מרשימה של נוער לבוא ולעזור. אני עובר בכל מכינה באזור שלנו ומדבר עם הנוער. אם האסון הזה יגרום לצעירים לראות בחקלאות יעד, הם יראו שיש קדמה בחקלאות, שזה תחום שיש בו אתגר והשכלה אקדמאית – אז אני רוצה להיות שותף פעיל בעשייה היומיומית ולמצוא צעירים שיש בהם נכונות, פתיחות והבנה. אנחנו מכינים מקום ל-80 צעירים שנרשמו לקבוצות של השומר הצעיר והחלוץ, שיבואו לעשות מהפך".

מוזס מאמין שחקלאות מתקדמת ואיכותית תביא צעירים לאזור. "אנחנו עובדים בחקלאות מדויקת, הכי מתקדמת בעולם. אנחנו צריכים אנשים שיישאו את החקלאות בתנאים הללו". אלא שאותה ממשלה שנטשה את החטופים ועדיין לא הביאה את כולם הביתה, לדבריו, נטשה גם את השיקום ומפקירה גם את החקלאות. "במשך 30 שנה עסקתי, בין היתר, בהפצת הידע הישראלי ברחבי העולם. פעם הייתי נוסע שלוש פעמים בשנה למדינות כמו וייטנאם, אוגנדה, רואנדה, פרו וקניה – ומלמד שם את הידע החקלאי שלנו. ראיתי בהרבה ארצות את הכמיהה של העולם ליידע שלנו. המדינה החליטה שזה לא חשוב, והפסיקו את זה".

ההחלטה לחזור ללחימה, והתבטאויות שרי הממשלה בנוגע לסדרי העדיפויות בין מטרות הלחימה שערורייתיות בעיניו: "כולנו ביחד צריכים לדאוג שיורידו מהמחשבה שאם מחסלים את החמאס ייגמר הסיפור", מדגיש מוזס, "יש לנו שם 59 אנשים, תושבי ישראל, חטופים. אל לנו להניח לנושא הזה לרדת מהשולחן לרגע. כל האמירות על זה שהלחימה בחמאס יותר חשובה מהחטופים – הן בניגוד לכל מוסר אלמנטרי, ונגד הכבוד הלאומי שלנו".