שישה צוותים יושבים באולם רחב ומקשיבים למנחה להוטה. ליד כל צוות לוח מחיק, פתקיות ירוקות מלאות בהערות וכמה מחשבים; כשהמנחה נותנת את האות, הם שבים לעבוד במרץ, מוחקים רעיונות, מציעים חדשים. זה יכול היה להיראות כמו האקתון בחברת הייטק, אלמלא טווח הגילים המגוון של המשתתפים, ונושאי הוויכוחים הסוערים: קהילה וחינוך.

זהו המפגש הרביעי והאחרון בתהליך דמוקרטי ייחודי. התוצר שאליו מכוונים הוא מסמך המלצות משותף למועצה האזורית בני שמעון, המאגדת 13 יישובים בצפון הנגב, לצד לוח זמנים לקידומו. המסמך נכתב בידי אסיפת תושבים, והמועצה התחייבה מראש ליישם את החלטותיה.

"זו הפעם הראשונה בישראל שמועצה אזורית מתנסה בתהליך של דמוקרטיה השתתפותית", אומרת דניאלה זגמן, מנהלת פרויקט המעבדה לאספות אזרחים במרכז השל לקיימות. הפרויקט שואב השראה מצמיחתם של מיזמים רבים לדמוקרטיה השתתפותית ברחבי העולם בשנים האחרונות, ומספק כלים, הנחייה ומתודולוגיה לרשויות שמעוניינות להיכנס לתהליך מסוג זה.

"שמנו לעצמנו למטרה שתהיה לפחות מועצה אזורית אחת שתעבור את התהליך הזה", היא אומרת, "לצד שש רשויות אחרות שמסיימות אותו בימים אלו. הסינון לא פשוט. הנציגים מהרשויות השונות שנרשמו היו צריכים להוכיח לנו שהרשות מחויבת לתהליך, אבל עוד יותר מזה, שלנציג יש 'פאשן'. מזל שלדנה יש הרבה מזה".

דנה המדוברת היא דנה שמח, דוברת המועצה האזורית. באסיפה היא הפרויקטורית: מגייסת את האנשים לתהליך, ואז יושבת מהצד ומשקיפה. "אסור לנו להתערב בשום צורה בדיונים", היא קובעת. זגמן, שבמידה רבה עיצבה את מסגרת התהליך וכלליו, משועשעת: "אמרנו שאתם צריכים לשים לב לא להתערב יותר מידי, לא שאסור לדבר בכלל". "אז אנחנו מחמירים", משיבה לה שמח, "חשוב לי שזה יהיה של התושבים".

"אנשים לא מצליחים לדבר, רציתי שידברו דווקא על החינוך"

שמח התחילה את התהליך יחד עם שאר הפרויקטורים מהמועצות ב-2024, בצל המלחמה. "בחרתי להביא את זה לרשות כי הרגשתי שיש לנו צורך בשיח על הדברים הפשוטים" היא מספרת, "מול השסע בארץ, אנשים כבר לא מצליחים לדבר על כלום. אז רציתי שידברו דווקא על הלחם והחמאה, על החינוך. וזה מייצר דברים חדשים".

זגמן מספרת על תהליך שנועד לגבש קבוצה מייצגת ומחויבת. "אנחנו מתווכים להם שהם נבחרת. שיש דרישה גבוהה, בהגעה, בהשתתפות. במפגש הראשון עשינו למידת עומק על התהליך וזה על זה, ובמפגש אחריו הבאנו מומחים מהרמה הראשונה ללמוד יחד על חינוך. האנשים הרגישו שמשקיעים בהם, שמתייחסים ברצינות". שמח מספרת שאחת המשתתפות כל כך התרגשה ש"היא אמרה לי בסוף המפגש, עם עיניים רטובות, שזה הרגיש ממש מיוחד שטרחנו ככה עבורם".

במפגשים גם התעצבו תחומי העיסוק הקונקרטיים של האסיפה. זגמן מתארת איזונים עדינים: "הקפדנו ללכת על חבל דק בין להבין איפה הקונפליקטים במועצה, העצבים החשופים, לבין ליצור אמפתיה ושותפות". שמח אומרת שהאתגרים מורגשים לא רק ביחסים בין התושבים, אלא גם בינם לבין המועצה, ושם גם טמונה הזדמנות. "כשמתנתקים מהגישה שהמועצה היא השירות והאזרח הוא הצרכן, שני הצדדים מרוויחים".

עבור זגמן, מעבר לתוכניות הקונקרטיות, מדובר בהכשרת הלבבות לאזרחות פעילה: "אנשים מבינים שגם אם הם 'רק' אזרחים מהשורה הם יכולים להיות אחראים על החינוך. סוד הכוח של התהליך הוא בגילוי שאפשר להסכים על הדברים הפשוטים – פה בבני שמעון בחרו חינוך, אבל הפרויקט הראשון שלנו בארץ, ב-2022, עסק בהטמנת זבל בטבעון. אנשים לומדים להאמין ביכולת שלהם להשפיע".

"בהתחלה הנמכנו ציפיות, עכשיו אני מניחה שצריך לחלום"

בינתיים, העבודה הנמרצת באולם מופסקת, והמנחים מגרשים את הצוותים שמתעקשים להמשיך לעבוד בזמן ההפסקה. בחדר ליד: סלטים, דגים וניוקי, על חשבון המועצה. "אנשים מגיעים אחרי העבודה ונשארים עד 21:00", מסבירה שמח, "צריך לדאוג להם לארוחה טובה".

זמן הארוחה מלא בשיחות, שמשלבות רכילות וענייני דיומא עם התייעצויות ושיחות מעשיות. התנועה בין שיח אישי לקהילתי-ציבורי טבעית: מספרות איך לילד בתנועת הנוער, ורגע אחר כך חולמות על הקמת בית ספר חדש, ועל היחסים שיירקמו בו בין המושבים והקיבוצים.

חלק לא מבוטל מהמשתתפות עוסקות בחינוך. "הגעתי כי מאוד חשוב לי החינוך במועצה", מספרת הילה פז מקיבוץ שובל, מורה בבית הספר 'מבואות הנגב' של המועצה. "אני גם בוועדת החינוך בישוב, והיה לי חשוב להיות איפה שאפשר להשפיע". עם זאת, פז מדגישה שלא נדרשת מעורבות אישית בתחום החינוך כדי להשתתף, אלא רצון למעורבות: "יש פה אנשים מכל מיני מקצועות. אני מעריכה את זה שגם מבוגרים שאין להם ילדים במערכת החינוך הגיעו לכאן".

פז וחברותיה לצוות עוסקות בתשתיות החינוך במועצה. כשנגמרת ההפסקה, המנחה מסבירה שהמפגש נכנס לישורת האחרונה: כל צוות יפרוס את ההצעות שלו, שהגיעו כבר לדרגה הנחשקת 'הצעות ירוקות', יקבל עליהן הערות והצעות סופיות משאר הצוותים, ואז יקליד אותן אל תוך המסמך הסופי.

הצבעים מעידים על מידת הבשלות של ההצעה. "כל אחד היה יכול להציע הצעה 'אדומה' בהתחלה", מסבירה שני תורג'מן מבית קמה, ומראה את הכרטיסיות. "בצוותים איחדנו וניסחנו אותן מחדש כהצעות 'כתומות', ואז פירטנו עליהן והסברנו איך הן יעבדו, כדי שיהפכו להמלצות". ההמלצות, שזוכות לאחר מכן בצבע הצהוב, מקבלות הערות מרובות מכלל המשתתפים, וכך מגיעות למעמד הכמעט סופי של המלצות 'ירוקות' – שאם יאושרו, יכנסו כפי שהן למסמך ההמלצה.

ההצעות עוברות כל המסלול הזה במשך שני מפגשים בלבד, ובכל זאת, לא תמיד זה נחווה כיעיל. חלק מהמשתתפים חשים שמדובר בתהליך קצת מסורבל, שמדכא את היצירתיות. "לא בטוח שחלמנו מספיק גבוה", אומרת אחת מהם; "אני לא בטוחה שבכלל יקחו את זה ברצינות", מפקפקת אחרת.

תורג'מן לא מסכימה: "אם ההמלצות הרציניות שלנו יתקבלו זה יהיה משמעותי, משמעותי מאוד. הקמת בית ספר נוסף על מנת לתת יחס אישי לכלל התלמידים, כיתות קטנות, רצף בין הפורמאלי לבלתי פורמאלי. בהתחלה מאוד ניסינו להנמיך ציפיות, אבל עכשיו מניחה שאנחנו צריכות לחלום בגדול ושהמועצה תכווץ את זה".

"עצם זה שאני רואה את מנהל אגף החינוך, אמיר ברזילי, ואת האנשים מהמועצה מגיעים לכאן, מסתובבים ומקשיבים כל מפגש, זה מראה לי רצינות" אומרת פז, "אני בוחרת להאמין לאנשים, ואני מאמינה לראש המועצה והמנכ"ל שאכפת להם".

בדומה לנדר השתיקה שלקחה על עצמה דנה, גם מנהל האגף, ברזילי, מסתובב בדממה מפתיעה. למעט מעט סיוע טכני פה ושם, הוא בעיקר יושב דומם, מקשיב, לעיתים מתרחק כשמרגיש שכך עדיף. רק בסוף המפגש, האחרון במפגשים ה"רגילים", הוא אומר בכמה מילים שהמועצה תיקח ברצינות את כל מה שייכתב.

"אנחנו צריכים לייצר ועדת מפקחת קבועה"

לצוות יהיה עוד מפגש ארוך אחד – מעין סמינר של יומיים שבו יכירו את התגובה המפורטת של המועצה למסמך שלהם, וישוחחו עם נציגיה כדי לגבש מדיניות. לאחר מכן יתחיל לוח הזמנים לאימוצן ההדרגתי של ההחלטות, או לחילופין להגשת הסתייגויות מפורטות ומסודרות מטעם המועצה לחלק מהן.

"האם לאסיפה יש כוח פורמאלי? לא" שמה זגמן את הדברים על השולחן, "אבל המועצה תצהיר בפומבי עוד החודש שתיישם את המסמך". שמח: "ברור שהאסיפה היא אירוע עם משמעות פוליטית, ואני תיווכתי את זה לראש המועצה מהיום הראשון. אבל העניין פה הוא לא רק ההתחייבות אלא השותפות – בין היישובים השונים, ובין התושבים למועצה".

"השאלה שמעסיקה את כולם היא מה יהיה אחרי שהמסמך ייכתב", אומרת זגמן, ופונה לשותפתה: "זה החלק הכי קשה, דנה". שמח צוחקת: "אל תדאגי, אני יודעת".

הדיון נמשך לתוך הערב המאוחר, והתושבים עדין דנו במה יקרה בתום ניסוח המסמך. "אני חושב שאנחנו צריכים לייצר ועדה מפקחת, קבועה, של חלק מאיתנו" הציע אחד החברים באסיפה, "כדי שכשיידרשו פשרות מול המועצה נוכל לכנס מחדש את האסיפה הכללית, וגם להוסיף אליה חברים". המנחה חייכה, מעט מופתעת. משתתפים אחרים הנהנו בהסכמה, והציעו מתנדבים.