"אירוע כזה של שריפה נמשך גם אחרי שהאש כבתה. גם שבועיים אחרי, יש צוותים שמגיעים לעבוד שם", אומר בריאיון ל'דבר' אבי פאר, סמג"ד (במיל') של גדוד הכיבוי של מחוז ירושלים בפיקוד העורף. פאר, כלכלן ביום-יום, הוקפץ במהלך טקס יום הזיכרון בהר הרצל כדי להילחם באש המתפשטת. "קפצנו לנקודת הכינוס והתחלנו להצטייד, לחבר בין הכוחות ולחלק משימות", הוא מספר. מרגע הגעתם של הלוחמים לנקודת הכינוס ועד שיצאו משם אפופי עשן ורדופים בידי ריחות של עץ שרוף וחומר מעכב בערה, עברו יותר מ-30 שעות.

מערך הכבאות וההצלה אינו ידוע ברווייתו מעודף בכוח אדם, ונעזר בפיקוד העורף בשגרה, ובמיוחד בחירום. משך ההכשרה של לוחם אש בכבאות והצלה כחצי שנה, אך 300 הלוחמים שפועלים בגדוד הכיבוי של מחוז ירושלים בפיקוד העורף, משרתים ככבאים גם בסדיר, ביחידות הכיבוי השונות שפרושות במספר רב של בסיסי צה"ל. כ-50 מהם נלחמו כתף אל כתף עם לוחמי כבאות והצלה מול האש.

"הכי חשוב זה להתנפל על האש"

"כשאירוע אש מתחיל – הוא רק מתעצם לעומת אירוע שבו נופל טיל", אומר מפקד מחוז ירושלים בפיקוד העורף, אל"ם אמיר בן דוד, "ברגע שנפל הטיל, האירוע לכאורה הסתיים. הכי גרוע כבר היה, ומפה זה רק משתפר. רק חילצת, רק טיפלת. באש, אתה עכשיו יודע איפה הנקודה, אבל אתה לא יודע מה יקרה לך עוד כמה שעות".

"הכי חשוב באירוע שריפה זה להתנפל על האש", ממשיך בן דוד, "הזמן הוא קריטי באירועים כאלה. ובמצב כמו שהיה בשבוע שעבר, זה היה יכול לעלות בחיי אדם, לכן פינינו כמה שיותר מהר את היישובים שעלולים להיפגע מהאש, גם אם הם עוד לא ראו את השריפה מרחוק".

למה בעצם?
"כי במהירות רוח של 90-100 קמ"ש, ובכזה יובש, האש עוברת מרחק של 10 מטר בשנייה. זה אומר שאש שנמצאת עכשיו ביער אשתאול, במרחק 4 קילומטרים מבית מאיר, תוך שעה היא כבר דופקת לך בדלת, אתה לא יכול לקחת את הסיכון הזה".

"שאלו אותי למה ישראל ביקשה סיוע ממדינות אחרות בכיבוי השריפות", אומר בן דוד, "כי אתה לא רוצה שכשתצטרך לא יהיה. אתה מזמין על ההתחלה כדי שאם אתה לא מצליח להשתלט על השריפה או אם יש מוקדי דליקות נוספים, אז המטוס מאיטליה או מקפריסין כבר פה. במקרה הכי גרוע הקפצת אותו וכבר לא היה צריך, אבל גם הם יודעים שאם הם צריכים הם מבקשים. באש אין מה להתבייש".

פיקוד העורף גייס כלים הנדסיים מיחידת הצמ"ה (ציוד מכני הנדסי) המטכ"לית, לטובת יצירת 'קווי חיץ', שהיוו חומה בין היערות ליישובים במטרה לעכב את האש מהגעה לקווי הבתים. הכלים יצרו אזורי חיץ ב-13 מיישובי מטה יהודה, למרות שרק עשרה יישובים נדרשו להתפנות בסופו של דבר. "הוצאנו שבע מכליות של 18 אלף קו"ב מים", אומר בן דוד, "פרשנו אותן בנקודות אסטרטגיות שאין בהן הידרנטים (ברזי כיבוי אש), אבל בסופו של דבר נדרשנו להשתמש רק בשתיים, כי מקור המים לא נפגע והייתה זמינות".

יותר מ-30 שעות של לחימה

סגן מפקד גדוד הכיבוי של מחוז ירושלים בפיקוד העורף, אבי פאר, מתאר את פעולת גדוד הכיבוי בשריפות, שכילו 19,000 דונם של יערות בשבוע שעבר, מספר ימים אחרי ששריפה אחרת באזור פגעה בכ-10,000 דונם חורש טבעי. הוא הדגיש את הקשר הצמוד בין פיקוד העורף לכבאות והצלה, ומציין את החשיבות שבשיתוף הפעולה בין שתי הגורמים במצבי חירום: "זה גדוד מילואים שבו עושים שנה אחת אימון בבית הספר לכבאות כדי לשמור על כשירות ושנה אחת תעסוקה מבצעית, שזה בעצם חבירה לתחנות הכיבוי, כל אחד באזור שלו, ותגבור כוח הלוחמים של התחנות".

פאר הסביר כי הגדוד, שמורכב ברובו מכבאים במילואים, מתפקד בשיתוף פעולה עם כבאות והצלה במלחמה בשריפות. לדבריו: "הכוחות שלנו לא מבצעים פעולות עצמאיות, אלא פועלים בשיתוף פעולה עם מערך כבאות והצלה." הוא ציין כי הכבאים של פיקוד העורף מגייסים את כל היכולות שלהם, אך הבהיר כי הכבאיות נמצאות בשירות כבאות והצלה באופן קבוע, ופיקוד העורף מביא משאב לא פחות יקר – את לוחמי האש.

"העבודה עצמה מאוד מאתגרת. מדובר בשעות עבודה ארוכות, שבהן הצוותים שוהים בשטח שעות רבות בלי מנוחה, תחת חום בלתי נסבל", אומר פאר, "אתה גם צריך לזכור שכבאות והצלה עובדים במשמרות של 12 שעות, הם מפורקים אחרי זה ואז עולים לעוד 12 שעות, וככה חוזר חלילה במשך ימים. החבר'ה שלי לעומת זאת עובדים רצוף בלי הפסקה 20-30 שעות, אבל אחרי שמשתלטים על האש אנחנו מקופלים וחוזרים הביתה, הם ממשיכים עוד יום ועוד יום. שריפה כזאת זה אירוע שיכול להימשך גם שבועיים אחרי שכיבו את האש".

פאר ציין גם את הקושי שהחיילים חווים בשעות הארוכות של פעילות, אשר דורשות כוח פיזי מתמשך. "המילואים שלנו לא פשוטים. זה דורש יכולת פיזית גבוהה מאוד, וכולל עבודה מייגעת ונדרשת גמישות מבחינת התפעול של הצוותים". בנוסף, פאר הדגיש את היכולת של גדוד הכיבוי לספק פתרונות מהירים ויעילים במקרה של שריפות בהיקפים גדולים, כאשר צה"ל מספק את התמיכה המהירה והקריטית שדרושה לכיבוי ולחילוץ. פאר התייחס גם לנשים שמשרתות בגדוד הכיבוי: "יש לנו גם לוחמות אש בגדוד. לא באותם מספרים כמו הלוחמים, אבל הן לא נופלות ביכולות ובמקצועיות שלהן מהלוחמים, וזו גאווה".

"בשביל צה"ל, שריפה כזאת היא לא אירוע גדול"

"צריך להבין שבשביל צה"ל שריפה כזאת היא לא אירוע גדול", אומר בן דוד, "כמובן שזה אירוע שמרכזים בו הרבה מאמצים. זה לא זניח, אבל לשנע שבע מכליות, 20 כלי צמ"ה, מסוק יסעור ופלוגה של כבאים, וכל זה לכמה ימים, הם מאמצים שונים לגמרי מממדי העבודה בצה"ל ובגופים אחרים".

בן דוד מסביר על תפקוד פיקוד העורף במהלך השריפות בהרי ירושלים, ואת התיאום המורכב בין הגורמים השונים בשטח. "אחת המטרות העיקריות שלנו כפיקוד העורף זה להציל חיים", אומר בן דוד, "אנחנו פועלים בצורה אינטגרטיבית ומחברים בין משרדי הממשלה השונים, רשות חירום לאומית, הרשויות המקומיות, ארגוני החירום, צה"ל וארגוני המתנדבים, תוך שמירה על קשר שוטף עם כל הגורמים הרלוונטיים. אנחנו אחראים על הכנת הרשויות המקומיות, ועל תיאום משרדי הממשלה ברמה המחוזית". הוא ציין כי פיקוד העורף לא רק מתאם, אלא גם מאמן את הרשויות המקומיות, מכשיר את אנשי הצבא ומחבר בין כל הגורמים.

בן דוד ציין כי הפיקוד והשליטה נמצאים בידיים של משטרת ישראל במהלך אירועי שריפות, אך פיקוד העורף תומך ומשתף פעולה עם כל הגורמים: "אם היה פוגע טיל מתימן והיה יוצר הרס, הפיקוד היה בידי פיקוד העורף". הוא הדגיש את שיתוף הפעולה המוצלח במחוז ירושלים, שבו יש קבוצה של גורמים שמחוברים יחד ומשתפים פעולה בשטח.

"יש לנו קבוצת וואטסאפ שהיא הקבוצה הכי פעילה. החפ"ק הראשוני הוקם בלטרון, אך כשהאש התקדמה לשם, הם עברו למיני ישראל, ובהמשך לאיקאה באשתאול. הוא הסביר את תהליך קבלת ההחלטות בשטח: "הדילוגים של החפ"ק היו בגלל שהנקודות האלה התחילו להיות מאוימות, והמפקד הבכיר בשטח הוא זה שקובע. במקרה הזה זה היה ראובן, מפקד ממג"ב.