כשמדובר בפוטנציאל טוב, לעיתים לוקח זמן עד שהוא מבשיל לגרסתו הטובה ביותר. הדבר מגולם בסיפורו של מתעמל המכשירים רון פיאטוב ממכבי תל אביב, שזוכה השנה לפריחה מאוחרת בדרך להישג שיא בקריירה שלו.

אחרי שיקום ממושך שעבר כדי להחלים מפציעות, הרבה עבודה קשה ומעבר מהשתתפות בתחרויות קרב-רב להתמקדות בתרגיל המקבילים, פיאטוב בן ה-24 פרץ קדימה – עם זכייתו לפני כחודש במדליית זהב ראשונה, בגביע העולם באוסייק שבקרואטיה. "עבדנו קשה מאוד על התרגיל הזה, וזה היה ממש כיף להגיע למקום ראשון בגמר", אומר פיאטוב בריאיון ל'דבר', "זה היה מאוד מרגש, חוויה מטורפת".

תחרויות גביע העולם בענף ההתעמלות מכשירים הן מהחשובות בתחום. במהלך המוקדמות, פיאטוב הציג יכולות מרשימות, וסיים במקום השני, עם הציון 13.966 נקודות. "זה קצת הפתיע. ידעתי שעשיתי תרגיל טוב במוקדמות, אבל לא ידעתי עד כמה. בראש שלי, כשאני בתחרות, אני תמיד מזכיר לעצמי שאני חייב לעשות הכי טוב, אבל אסור לי ליפול, לא משנה מה. כל השאר יסתדר מעצמו".

במהלך הגמר, פיאטוב התעלה על הביצוע שנתן במוקדמות, וסיים את התרגיל עם ציון של 14.300 נקודות. זהו הציון הגבוה ביותר שקיבל פיאטוב אי פעם בתרגיל במהלך תחרות בין-לאומית. הציון הגבוה זיכה אותו במדליית זהב: "ידעתי שאני צריך לעשות את הכי טוב שאני יכול. תרגיל נקי, עם ביצוע טוב. שמחתי שהצלחתי להוציא את המקסימום מהתרגיל הזה".

הישגו של פיאטוב מרשים יותר מהנראה לעין. לאחר המשחקים האולימפיים בפריז ב-2024, החוקה השתנתה כך שאם לפני כן נהגו לספור 10 תרגילים, כעת סופרים רק שמונה: "בחוקה הקודמת כאשר הייתי יכול לעשות תרגיל ברמת קושי גבוהה יותר, לא הצלחתי להגיע לציון 14.300 נקודות. כעת הקושי ירד דרסטית, וכך גם הציונים, אבל בכל זאת הצלחתי לעשות 14.3 נקודות. בשבילי זו עליית מדרגה מאוד גבוהה".

פיאטוב ממשיך להיות צנוע, ושואף להמשיך להשתפר ולהתקדם: "כמובן עדיין יש לי אלמנטים שאני עובד עליהם כל הזמן. אני מוסיף שדרוגים, כי אני לא אוהב לעצור על תרגיל אחד וזהו. אני מאמין שאני יכול לעשות תרגילים הרבה יותר קשים. העבודה לא נגמרת פה. תמיד יש עוד לאן להשתפר, וממשיכים".

ההתאהבות בענף והילדות בנהריה

אימו של פיאטוב נולדה באוקראינה, ואביו ברוסיה. הם הכירו במולדובה ועלו ביחד לארץ. את האהבה לספורט פיאטוב רכש מאביו, שהיה חותר קיאקים בנבחרת רוסיה. פיאטוב גדל בנהריה, וגילה את ענף התעמלות המכשירים בגיל תשע, הנחשב למאוחר יחסית: "הייתי בקייטנה וראיתי ילד מתהפך, ועושה סלטות ופליק-פלאקים", אומר פיאטוב, "באותה תקופה זה היה נראה לי ממש מגניב. הוא היה חבר לכיתה של אחי הגדול. הייתי ילד נורא ביישן, אז ביקשתי מאחי שישאל אותו איך הוא למד את כל הדברים האלה. אחי דיבר איתו, והוא אמר לו שהוא בחוג התעמלות מכשירים במתנ"ס בעיר".

לאחר כחודש פיאטוב נרשם לחוג, ומיד התאהב בענף: "המאמן שמואל קופנס היה הראשון שזיהה את הפוטנציאל שלי", הוא מספר. פחות מחצי שנה לאחר שהתחיל באימונים, קופנס פנה להוריו ואמר: "תראו יש לו פוטנציאל, גם הגוף שלו מאוד מתאים להתעמלות, והוא לומד מאוד מהר". פיאטוב מסביר: "הוא הציע להורים שלי לרשום אותי למסלול תחרותי שדורש מחויבות גדולה יותר ואימונים רבים יותר".

פיאטוב מספר על התנאים במועדון בנהריה שהם היו מאוד "בסיסיים", והמתקנים לא היו באיכות גבוהה: "קפצנו על קרקע מאולתרת, קרשים עם ספוג ומזרנים. מכשיר הסוס בכלל לא היה, במכשיר מקבילים – היה חיבור של שני בדים שונים. הכול היה מאוד לא מקצועי", נזכר פיאטוב בנוסטלגיה עם חיוך.

ההחלטה הגורלית

מאמנו במועדון שם לב לפוטנציאל שהחל לגדול אצל פיאטוב, והציע להוריו לשלוח אותו לפנימייה בכפר הירוק ולצרף אותו למועדון הטוב בישראל, מכבי ת"א: "אני זוכר שהוא אמר לי 'אני אהיה איתך כנה. פה, בנהריה, אתה לא תצליח להתקדם. אין לנו את כל המעטפת שאתה צריך כדי להגיע לרמות הגבוהות'. באותה תקופה כבר הגעתי לדרגה יחסית גבוהה בהתעמלות, אבל אז הוא אמר 'הדרך היחידה שלך להתקדם באמת, היא לעבור לפנימייה ולמכבי תל אביב'".

הדבר הוביל לנקודת מפנה, כך שבגיל 13, פיאטוב ניצב מול דילמה בצומת קריטית בחייו אם לעזוב הכול וללכת אחרי החלום הספורטיבי במרכז הארץ, או לפרוש מהענף: "לקח לי שנה להחליט. בשנה הזאת הייתי אבוד, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אמרתי לעצמי – מה, אני? לעבור לפנימייה? לעזוב את הבית? אבל מצד שני, לא רציתי לפרוש. אני מאוד אוהב את הספורט הזה".

"בסוף הגעתי להחלטה שאני עובר לפנימייה. בהתחלה גם הציונים שלי לא היו טובים במיוחד, אז פחדנו שלא אתקבל. אמרנו טוב, ננסה. כן-כן , לא-לא. לשמחתי, הכול עבר חלק ומאז הכול פשוט התגלגל מדהים. שם בעצם התחלתי את דרכי במכבי תל אביב, אגודה שמלווה אותי עד היום, ואני שמח על כך. בלי זה, באמת לא הייתי מגיע לאן שהגעתי".

ההתקדמות של פיאטוב הייתה מהירה. לאחר שנה וחצי בלבד, הוא כבר הגיע לנבחרת הנוער ובגיל 15 יצא לתחרות הבין-לאומית הראשונה שלו בברלין. "לא הייתי הכי מבריק אז, כי היה חסר לי המון בסיס בילדות. יסודות. במשך כל הזמן שהתאמנתי והתחריתי, הייתי צריך גם להשלים את הבסיס, יסודות שלומדים בגיל חמש, ואני למדתי אותם בגיל 15. אבל לא ויתרתי, המשכתי להתאמן. האמנתי בעצמי, וגם המאמנים תמיד תמכו בי".

"יש פציעה, אבל גם הזדמנות"

פיאטוב החל את הקריירה שלו כקרב-רביסט, והתחרה בכל המכשירים. אך בעקבות פציעה שעבר במהלך תחרות ב-2021, הוא היה יכול להתמקד רק בחלק מהמכשירים בענף: "קרעתי את הרצועה הצולבת ברגל, זה השבית אותי לשנה. אבל במקום לעצור, החלטתי לקחת את המכשירים שלא דורשים רגליים: מקבילים, מתח, טבעות, ולהתמקד בהם. לא רציתי לעצור את התהליך. אמרתי – אוקיי, אז יש פציעה, אבל יש גם הזדמנות לחזק מכשירים אחרים. וזו הייתה הזדמנות לחזק במיוחד את האלמנט של המקבילים".

פיאטוב החלים מהפציעה וחזר להתחרות. הוא השתתף באליפות אירופה 2022, אך לצערו פעם נוספת קרע את הרצועה באותה הרגל. באותם רגעים קשים, אחרי עוד ניתוח ושיקום, החל פיאטוב לחשוב על המשך הקריירה שלו: " זו הייתה תקופה מאוד קשה. היו הרבה רגעים ששאלתי את עצמי: למה אני עושה את זה? האם זה שווה את זה? אולי הגוף שלי לא בנוי לזה? היו המון מחשבות לפרוש. אבל נשארה בי איזושהי אש שאמרה: "ומה אם כן תנסה שוב? ומה אם כן תצליח?" ידעתי שלא הגעתי עדיין למקסימום שלי, ופחדתי שאם אפרוש, זה ילווה אותי כל החיים – בתחושת החמצה".

"בסביבות אמצע 2023 חזרתי להתאמן, בהתחלה זה היה רק קצת כושר, להתחיל להרגיש שוב את הגוף, לעשות אלמנטים, אבל בשביל הכיף, לא מתוך מטרה מיידית להתחרות. רציתי קודם כל לחזור ליהנות מהתחושה של האולם, מהחברים בנבחרת, מהאווירה. אבל מהר מאוד חזר לי החשק להתחרות. אמרתי לעצמי: "יאללה, איך ממשיכים מכאן?".

במהלך החזרה לאימונים, מאמן הנבחרת סרגי וייסבורג ועוזר המאמן אנדרי גריבנוב, לקחו את פיאטוב לשיחה ואמרו לו: "תראה, מקבילים זה מכשיר חזק שלך. זו עבודה לא פשוטה – צריך להיות מאוד מדויק, צריך לעשות הרבה חזרות והרבה אלמנטים חדשים. זה דורש סבלנות אדירה." פיאטוב החל בתהליך ממוקד יותר של התמקצעות והתמקדות במכשיר המקבילים "וגם עכשיו – אני עדיין בתהליך של למידה וסבלנות".

במהלך האימונים בנבחרת ובמועדון, פיאטוב זוכה ליהנות מאימונים משותפים מהאלוף האולימפי המתעמל ארטיום דולגופיאט, בו הוא רואה כמודל לחיקוי. "יצא לי לראות מקרוב איך הוא נבנה, איך לאט לאט הוא עשה תרגילים ברמה של אלופי עולם. אנחנו חברים מאוד טובים, וזו פשוט הייתה חוויה מהממת לראות מקרוב את כל הדרך שלו – איך הוא וסרגיי תכננו כל צעד, עד שהפך לאלוף אולימפי, אלוף עולם ואלוף אירופה".

אני לומד ממנו המון. קודם כל הוא בן אדם מדהים, וכמתעמל, הוא עובד מאוד קשה ולא מוותר אף פעם. לראות את ארטיום אומר 'טוב אני לא יכול כי אני עייף או כי כואב לי', זה לא היה בא בחשבון. אז אני אומר לעצמי אם הוא לא וויתר כשהיה לו קשה, גם אני לא אוותר, ואמשיך לעבוד קשה".

"חיפשתי משהו שימלא את החוסר"

במקביל לאימונים אינטנסיביים כספורטאי, פיאטוב מקדיש את זמנו גם לאימון הדור הצעיר של האגודה ומאמן את קבוצת הילדים בגילאי 10-11 במכבי תל אביב. "אני כל היום נושם את המגנזיום", אומר פיאטוב בחיוך, "התחלתי לאמן אחרי הפציעה השנייה, כשהייתי עוד לא בטוח אם אני חוזר או לא. חיפשתי משהו שימלא את החוסר שנוצר. אני מאוד אוהב לאמן, לתת השראה ולגדל את הדור הבא. דרך אימון אחרים למדתי הרבה דברים על עצמי. הזווית של המאמן שונה מאוד מהזווית של המתעמל. פתאום הבנתי איך מאמנים רואים אותנו, ומה חשוב באמת. אני רוצה ללמוד להדליק אצלם את האש הפנימית, את הרצון לבוא ולהתקדם כל יום מחדש, לא כי מישהו מכריח אותם, אלא כי הם באמת רוצים".

פרוץ המלחמה הפגיש את פיאטוב ומשפחתו במציאות לא פשוטה. משפחת פיאטוב, שעברה מנהריה לשלומי לפני מספר השנים, נאלצה לעזוב את הצפון המופגז, ולהתפנות לקריית אתא. באחד הימים, רסיסי טיל אף פגעו בחניה של בית הוריו, אך למזלם הם כבר לא היו באזור. "זה היה ממש קשה", מספר פיאטוב, "אחי הגדול התגייס למילואים והיה בעזה ובלבנון. כל התקופה הייתה מאוד מתוחה. ההורים שלי היו כל הזמן בלחץ וסטרס. הם רגילים לשקט של שלומי – לעשות ארוחות בחוץ, בגינה, ליד היער. אווירה שקטה וטבעית. ופתאום אתה צריך להתפנות".

לאחר פינוי ממושך, משפחתו של פיאטוב חזרה לאחרונה לביתם בשלומי: "זה היה ממש כיף סוף-סוף לחזור. עשינו ארוחה משפחתית גדולה, הזמנו חברים ודודים, זו הייתה תחושת חזרה אמיתית. אין תחליף לבית".

כעת, פיאטוב מתכונן לקראת אליפות אירופה שתחל ב-26 במאי בגרמניה: "המטרה שלי היא להגיע מוכן ורגוע לתחרות, ולעשות שם את הטוב ביותר שלי. בטווח הרחוק יותר, המטרה היא אולימפיאדת לוס אנג'לס 2028".

בסיום הריאיון פיאטוב מוקיר תודה: "לאיגוד ההתעמלות שכל הזמן תמך בי, לאגודת מכבי תל אביב, ולצוות הרפואי – במיוחד לאדם בדיר. וכמובן למאמן הנבחרת, סרגי וייסבורג ועוזר המאמן אנדרי גריבנוב, שמלווים אותי לאורך כל הדרך".