רעש מסוק האפצ'י וירי המקלעים מלווים את מירה ופאביו סקה-מל לאורך כל הסיור בשבילי קיבוץ ניר יצחק. הם הגיעו לפה מלוד כי "אי אפשר יותר עם הבלגן והרעש של העיר". ריח הפרחים והשקט, שמאפשר לשים בצד את רעשי המלחמה, מדבר אליהם במיוחד.

"ב-7 באוקטובר חשבנו לרדת מהארץ", אומרת מירה, אם לשניים, ומזכירה רפואית וקוסמטיקאית; לטענתה, היא הגיע ליום המתעניינים של הקיבוץ בגלל הרצון לשנות את אורח החיים הלחוץ שלה ושל בן זוגה במרכז הארץ. כן, היא יודעת שיש מקומות כפריים שלא גובלים עם עזה, אבל לדבריה – דווקא לכאן הלב לקח אותה. "הכרתי את המקום הזה רק מסרטוני 7 לאוקטובר". לא בדיוק הפרסומת הכי מזמינה, בלשון המעטה. אבל לשניהם זה מרגיש נכון: "אני מאמינה שכאן נמצא נחת ושקט נפשי".

הסיור נמשך בין תמונות הנרצחים וחטופים מהקיבוץ, שתלויות בכניסה ובדרכי השכונות הישנות ואלו שעוד עתידות להיבנות. כנגד הבתים הריקים של תושבים שעזבו או כבר אינם, עומדים גני הילדים שהנוכחות בהם כבר עלתה ל-60%. מאז המלחמה נפטרו מספר ותיקים שהשאירו בתים ללא יורש.

מירה לא הייתה בטוחה בהתחלה מה בדיוק קרה בניר יצחק ושואלת את חבריו אם היו בו מחבלים, ונענית בחיוב. השיח מתנהל בלי הסתרה. חברי הקיבוץ מספרים על הקרבות, סיפורי החטופים ואת מה שחברי הקיבוץ מוקירים כ"נס גדול", בכך שכמעט ולא נכנסו מחבלים לבתי הקיבוץ. הכול יחסי בעוטף.

"אולי זה קשור לזה שלא נולדנו בארץ, שעשינו צבא, או בגלל שיש לנו חברים שנרצחו בנובה", עונה מירה בניסיון לתת הסבר למהלך שרבים, גם בסביבתה, תופסים כשיגעון. "אנחנו מן דור כזה, יש בו המון פטריוטיות. תחושת שליחות, משולבת עם זה שאני רוצה שלילדים שלי תהיה גישה לטבע וקהילה".

"בסוף יש רצון פשוט לדשא מחוץ לבית"

זהו יום המתעניינים האחרון לעונה. ימים דומים מתרחשים בקיבוצים רחבי הארץ, בהשתתפות התנועה הקיבוצית שפועלת להתיישבות משפחות בעוטף ובגבול לבנון. במהלך אותו יום שישי שרבי, הגיעו 15 משפחות מכל הארץ על מנת לבחון את החיים בו. הם מצטרפים לעשרות משפחות שכבר היו פה. אין להם, עקרונית לפחות, שום בעיה להדרים עד 'הפריפריה של הפריפריה' – האזור המרוחק ביותר בעוטף, ולבלות מספר שעות בקיבוץ שעדין יש עליו צו אלוף והלכה למעשה – יכול להיות מפונה עד תקופה ארוכה קדימה.

"אני חושבת הגענו לפה כי אנחנו בשלב הזה בחיים שבו סוגיית הדיור היא הבוערת ביותר", אומרת רחלי גרסר, שהגיעה לקיבוץ עם בן זוגה מבאר שבע. הכול "נהיה פשוט יקר" ופרסומת לקיבוץ ש"קפצה לה בטוויטר", העלתה בה רצון לקפוץ לבדוק מה העניינים שם. "אנחנו בני 30 שחושבים על העתיד. קשה להשכיר דירה, שלא לדבר בכלל על לקנות אחת, אז בודקים בין אלטרנטיבות".

כלומר זה עניין של כסף?
"לא רק. יש משיכה לחיי קהילה, לחיות על הגבול כאידיאולוגיה. אבל כן, בסוף יש גם את הרצון הפשוט לדשא מחוץ לבית".

וזה לא מפחיד?
"מפחיד בכל הארץ".

בסדר, אבל לא בכל הארץ מטילים פצצות 2 ק"מ מהבית שלך מסביב לשעון.
"אני מרגישה שהשאלה הביטחונית תמיד תהיה בין הדחקה לבין להסתכל לזה ישר בעיניים. זה מפחיד, אבל זה גם עוד דברים. ובאמת שלא הכול זה רק כסף".

מבחינת משפחת קרופניק, זה אפילו ממש לא. מה שהופך את סיפור ההגעה שלהם למביטים מן הצד, למטורף עוד יותר. הזוג ארי ואיימי, באמצע שנות ה-40 לחייהם, הגיעו לישראל מארצות הברית בזמן המלחמה. "נמאס לנו רק לצאת להפגנות סולידריות, הרגשנו שצריך לעשות מעשה". הם השאירו מאחורה קריירת היי-טק רבת הישגים אבל "רק" לגור בירושלים נראה להם "פרווה". "אם כבר עשינו את כל הדרך מטקסס לישראל – אז עד הסוף. מבחינתי להיות פה זו התשובה הציונית ההולמת".

החברים שלכם לא חושבים שהשתגעתם?
"אני אומר להם את מה שאני אומר לך ולעצמי – ציונות. ותאמין לי, גם הם משתכנעים".
הוא הגיע לפה עם שלושת ילדיו, בני 3 עד 8, כולם חיוביים ועם ראש פתוח לשינויים גדולים. לדבריו, הם התלהבו במיוחד כשראו את כל הילדים משחקים בגן שוקק החיים מוקף דשא וצעצועים, וקולות המקלעים לא הותירו עליהם רושם מיוחד.

אבל מה עם הפיצוצים?
"בסדר, פיצוצים. גם במרכז יש פיצוצים".

"זה המדינה שלנו כמו שראשון לציון המדינה שלנו"

זה הכול עניין של פרספקטיבות כאן בניר יצחק. פיצוץ מחריד מגיע מהרצועה, מרעיד את הקירות והחלונות, אבל חברי הקיבוץ מבקשים להניח את הדעת של המבקרים. בלילה לפני, היה פה מה שמכנים המקומיים "אירוע-אירוע". את מידת עוצמתו אפשר לראות רק על הפנים שלהם, והיה חשש שהוא יזלוג לבוקר, וייחרב הסיור.

היום עובר בשקט יחסי. עבור שלום אבקסיס שהגיע מראשון לציון, לשלוח את בנו שבכיתה ה' לבית של החבר שלו – "מלחיץ יותר מכל תרחיש ביטחוני". החלטתו להגיע לאזור התקבלה זמן קצר אחרי פרוץ המלחמה: "אשתי קבעה את זה חודש אחרי 7 לאוקטובר". עכשיו זה רק עניין של מיקום. "החשש האמיתי שלי זה התאקלמות, בקהילה צריך למצוא את עצמך בתוכה. אנחנו אמרנו מראש – אנחנו לא מגיעים לפה לא רק לגור, אלא בשביל לתת. בשביל להיות חלק. יש פה משימתיות".

רוב המתעניינים מגיעים לפה עם ילדים קטנים או כאלו שבדרך, משפחת אבקסיס קצת שונה בנוף, עם ילד שבקרוב עולה לחטיבת הביניים. בשביל המעבר גם יצטרך לוותר על חוג יוקרתי: "אנחנו אומרים לילדים רק את האמת – אין פה משחקים" קובע שלום, "כן, יש פה גבול, כן יש מלחמה. אבל יש לנו צבא חזק וכמו שראשון לציון זו המדינה שלנו גם פה זה המדינה שלנו".

קבוצה שלמה של חברי קיבוץ מתנדבת לעשות את הסיורים למתעניינים. הם מתיישבים בשולחנות עגולים, מספרים על עצמם, על ההיסטוריה. ואז יוצאים לסיור. רוב מורי הדרך הם מוותיקי הקיבוץ, שגרים בו עשרות שנים וחזרו לקיבוץ כבר מזמן. הם מספרים על השכונות הישנות והחדשות, לא מתביישים להכניס את האורחים לביקור בבתים שלהם, מרחיבים בפירוט, על התרבות, החגים הבריכה שעתידה להיפתח בקרוב וכן, גם על 7 באוקטובר.

"זה אולי יפתיע אותך, אבל לא תמיד שואלים אותנו מה היה פה בשבת השחורה", אומרת אחת מחברות הקיבוץ, "אם שואלים, אני לעולם לא אסתיר את מה שקרה פה. אבל, גם לא אקפוץ ישר לפרטים. אין לי מבוכה לדבר, רק עצב רב ותחושת גאווה בקהילה שלנו, שיצאה להגן על הקיבוץ ובוחרת היום להמשיך לבנות אותו".

על כך שמעלים בקיבוץ סימני שאלה על הדחיפות לקליטה חדשה היא אומרת: "לדעתם אנחנו חזקים מספיק וכל הסיפור מעט מיותר. כאילו אנחנו צריכים להוכיח לעצמנו משהו" אומרת חברה, מראשוני ילדי הקיבוץ "אני רואה את זה אחרת – הגעתם של אנשים חדשים היא עוד הוכחה שמאמינים בנו, שאנחנו נשתקם".

אבל לא הכול זה ביטחון. חברי הקיבוץ העוסקים בקליטה מספרים שחשש הגדול ביותר בקרב המתעניינים, הם ענייני התעבורה והתעסוקה. רבים מאלו שעוברים לאזור עוסקים בקשת הרחבה של מקצועות החינוך, הטיפול החקלאות והתעשייה הזעירה – להם ביקוש גדול, לעובדי היי-טק שרגילים לעבוד חלק מהזמן בבית – המרחק לא משחק תפקיד. אך לאחרים – החיים באזור יכולים להפוך לאתגר משמעותי, בעיקר לאלו הבאים מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות של המרכז.

למי שאין ברשותם אוטו או רישיון, החיים באזור יכולים להיות "קשים מאוד", אומר בכנות אחד מחברי הקיבוץ לזוג צעיר. הפער התחבורתי, כך הוא אומר, הוא משמעותי גם ביחס לקיבוצים הנמצאים רק רבע שעה צפונית משם: "מי שלא מגיע עם רקע חינוכי, ביטחוני או חקלאי – יהיה לו קשה יותר להסתדר בקיבוץ. אבל מצד שני, יש קרן ערבות הדדית במידה ומישהו חולה ושהקיבוץ תמיד יעזור לחבר למצוא עבודה; גם בקיבוץ מופרט אתה לעולם לא תמצא את עצמך לבד".

בשיח בינם לבין עצמם, גם חברי הקיבוץ מבינים שהמשך החזרה לקיבוץ, שהשיא שלה צפוי להיות בקיץ, תלוי כרגע בעיקר בהמשך הלחימה ברצועה. מספר משפחות שהביעו נכונות לבחון את המעבר אליו, כבר שאלו אם ניתן יהיה לשמור עבורם מקום לשנה הבאה אך "אין לדעת מה יקרה". כולם מחזיקים בתקווה משותפת לסיים את המלחמה ולהחזיר את החטופים, אך יחד עם זאת, חמש משפחות כבר נמצאות בתהליכי קליטה מתקדמים ועשרות אחרות הביאו עניין. כששואלים את מוריה איילון, מנהלת הקהילה, מה הסיפור של כל האנשים האלו, היא עונה בלי להסס "הרצון להשתייך לקהילה".

יש אלפי קהילות בישראל שיכולות לאפשר שייכות, רובן המוחלט לא נמצאות מרחק הליכה מעזה ויש עליהם צו אלוף.
"תראה אני לא משתמשת יותר בקלישאות של 99% גן עדן 1% גיהינום, שאפשר היה לשמוע פה הרבה בעבר. אנחנו בונים פה מעטפת ביטחונית באחריות הקיבוץ. יש שיתוף פעולה רציני עם הצבא. אבל כן, אנחנו מניחים ישר הכול על השולחן. עוברים דרך כל החששות והשאלות, בצניעות".

"הצורך הטבעי של הקיבוץ הוא משפחות עם ילדים"

מבחינת מירה ופאביו, המעבר שלהם לקיבוץ יכול לקרות כבר שבוע הבא. הם נשבו באנרגייה הטובה של התושבים וריח הפרחים. אבל כמו בכל קיבוץ, הדבר דורש מעבר של מספר שלבי קבלה, הכוללים ראיונות, אבחונים חברתיים וכלכליים ותשלום דמי הרשמה.

במידה והחיבור יעבוד, אפשר יהיה לבחור בין האופציה לרכישת בית קיים (אותו ניתן גם לשפץ ולשדרג) או לבנות בית חדש. כשהקרקע לא עולה כסף, מחירו יכול לעמוד על כ-1.5 מיליון שקלים, בממוצע. עד אז, שכירות בקיבוץ תעלה למשפחה כ-3000 שקלים, תלוי בגודל הבית ששוכרים, ויש גם מיסי קהילה, דמי חינוך ועוד.

האוכלוסייה של הקיבוץ מגוונת ובשונה מהדימוי הכללי לגבי קיבוצים, בתהליכי הקליטה של ניר יצחק נזהרים מאד מגישות סלקטיביות: "מגיעים לפה אנשים שונים מאוד אחד מהשני – עולים, ותיקים, שוטרים, הייטקיסטים, באמת כל הצבעים. המגוון האנושי והשונות חשובים לנו", מסבירה איילון. "הצורך הטבעי של הקיבוץ הוא משפחות עם ילדים שימלאו את המסגרות, אך גם זוגות בוגרים בלי ילדים מתקבלים בברכה". צעירים בתחילת דרכם בעולם – פחות. "המחויבות לתהליך, למקום ולאנשים לאורך זמן היא דבר חשוב מאוד".

יש משהו משותף לכל האנשים שמגיעים אליכם בשער ומתלבטים על לחיות פה?
"תמיד מדברים על אלו שמחפשים הנחות מס. אבל ממה שאני רואה, יוקר המחייה הוא לא הסיבה הראשונה להתעניינות. אי אפשר לגור פה רק "בגלל כסף". האנשים שמגיעים לכאן מסתכלים על מה שקרה לנו פה במדינה בשנה וחצי האחרונות, ומבינים שקהילה יכולה להיות התשובה לזה. הקיבוץ שונה מיישוב קהילתי או אפילו למושב שיש פה מעבר לכביש, בגלל הגורם האנושי והמעורבות הקהילתית. אני רואה איך שהיא עושה טובה לחברים ויודעת שהיא יכולה לעשות טוב גם להם".