המדור לטייל בארץ ישראל מופק בעזרת 'מכון אבשלום' – מכון לידיעת הארץ ע"ש חיים אבשלום, מיסודה של הסתדרות העובדים הכללית החדשה.

"מעשה ב-14 'אחדים' שחשקו לטבול את אצבעותיהם בים סוף…", במילים אלה התחילה רשימה שהתפרסמה בעיתון 'במעלה', ביטאון הנוער העובד, באחד מימי 1945. מחבר הרשימה היה מזכיר הנוער העובד דאז, שמעון פרסקי (לימים שמעון פרס), והיא עוסקת באחד המסעות הראשונים שחצו את הנגב מרביבים ועד אום רשרש. במלאות 60 שנה למסע אנחנו מציעים לכם להתחקות, בנסיעה ברכב ובביקור בכמה אתרים בולטים, אחר סיפור מסע מופלא זה, המוכר בפי אנשי ידיעת הארץ כ'מסע ה-14'.

לפני שנצא למסע, מעט חומר רקע: בשנת 1944 חזר שמריהו גוטמן, איש קיבוץ נען, משליחות 'המוסד לעלייה ב" בעיראק, ובמוחו רעיון לעלות יהודים מעיראק באוניות מעפילים מנמל בצרה לחוף אום רשרש ומשם, בדרכי הנגב, למרכז הארץ. הוא פנה לשמעון פרסקי, מזכיר הנוער העובד, לדוד בן גוריון וליצחק שדה, מפקד הפלמ"ח, בהצעה לחצות את הנגב, במסע רגלי, מרביבים ועד אום רשרש. את המימון למסע, בסך 300 לירות, הוא גייס מהסוכנות היהודית וממטה הפלמ"ח. התארגנה קבוצה שמנתה 14 משתתפים כולל, בין היתר, את שמעון פרסקי, שמריה גוטמן, ישראל גלילי, חיים (זינגר) רון – מבכירי סיירי הפלמ"ח וד"ר היינריך מנדלסון מאוניברסיטת תל אביב.

מצפה רביבים 1943 (זולטן קלוגר/ לע"מ).

ביום הראשון של שנת 1945 הגיעה הקבוצה לנקודת היציאה של המסע  – קיבוץ רביבים.  הקיבוץ שנוסד בשנת 1943 כאחד משלושת המצפים הראשונים שהוקמו בנגב, היה באותם ימים היישוב היהודי הדרומי בארץ ובו מבנה אבן מוקף חומה (כיום משמש מרכז ההדרכה ובו תצוגה המספרת את סיפור היישוב וסיפור ההתיישבות היהודית בנגב), וחיו בו חברים אחדים שעסקו בניסיונות לתפוס את מי השיטפונות ולנצלם לחקלאות. ברביבים, באמצע הלילה ולאורה של מדורה, פגשה הקבוצה את 'כלי רכבם' להמשך המסע – 12 גמלים שזכו לשמות כמו: קליאופטרה, אינטליגנט, אבו-בלוט ומרקו פולו, ואת ארבעת הבדואים הנוהגים אותם. השיירה החלה בהתארגנות מהירה, ויצאה לדרך כדי לחמוק ממשמרות הבריטים שנעו על כביש ביר עסלוג' (משאבי שדה)-עוג'ה אל חפיר (ניצנה). הם נעו במעלה נחל הבשור ותחנתם הבאה הייתה חורבות עבדה (עבדת).

שמעון פרס בנוער העובד (צילום: לע"מ).

המסלול –

נצא מרביבים ברכב לצומת משאבי שדה, נפנה ימינה ובצומת טללים נפנה שמאלה לכיוון שדה בוקר. נעבור את קיבוץ שדה בוקר ונרד לטיול מעגלי בגן הלאומי עין עבדת. לאחר הטיול, נחזור לכביש ונמשיך בנסיעה דרומה עד לכניסה העליונה לגן הלאומי (מחיר הכניסה לגן הלאומי הוא 33 ₪ למבוגר ו-20 ₪ לילד, כולל את שתי הכניסות). נחנה את הרכב במגרש החניה ונתקדם לרחבת התצפית.

חניכי הנוער העובד לדורותיהם וסמל התנועה על השער במצפה רביבים (צילום: מתוך wikimedia).

על המראה הנשקף מתצפית זו כותב שמעון פרסקי: "…בזהירות מתקרבים לגדות הערוץ ומסתכלים למטה. קניון עמוק וצר מתחת לרגלינו. שני קירותיו הסלעיים חתוכים כאילו בידי אדם. רואים את שכבות האדמה המאובנות… ולמטה, עמוק עמוק מהדהד רעש מים. מפל מים ניתך בעוז ובזעם, מתנפץ על סלע תלול, נעלם באדמה וזורם כ-50 מ' מתחת לפני הקרקע, בהסתר מעין רואים, ומופיע שנית בעוזו הקודם… אין לתאר את יופי הקניון הזה, את פראותו ושגיאותו. שאון מים עזים בלב המדבר. שירה משונה בעולם דממה עתיק…". לאחר תצפית על המפל והקניון המשיכה הקבוצה ואנחנו בעקבותיהם לשרידי העיר הנבטית עבדת. במקום התגלתה עיר נבטית מרשימה שהייתה ממוקמת על דרך הבשמים. לאחר חפירתו הוכשר האתר לביקור מטיילים, והטיול בו הוא חוויה מרתקת.

מצפה רביבים 2012 (צילום: Stéphanie Gromann/wikiemdia).

לאחר ביקור בעתיקות עבדת המשיך המסע במעלה ואדי נפח (נחל נפחא) לכיוון ואדי א-רמאן (מכתש רמון). אנחנו ניסע בכביש המקביל, פחות או יותר, לנחל נפחא עד למרכז המבקרים של מצפה רמון. מהתצפית שליד מרכז המבקרים נחשף נופו מרהיב העין של מכתש רמון וכאן המקום לצטט, פעם נוספת, מתיאוריו של שמעון פרסקי: "לפנינו ואדי גדול, המזכיר צורת אגם רחב בלי מים – בצורת אליפסה, עמוק ורחב כאחד. גובה ההרים העורים[כך במקור] אותו כ- 300 עד 400 מ', משחק צבעים דמיוני כמעט: הרי טרשים חדים ומשולשי כובע. הרי סלעים שגונם אדום לוהט ואדום חיוור, כחול עז וכחול רך, אפורים ואפרוריים מתנשאים לגובה רב, כל אחד על פי דרכו הוא. מי מנותק מעט מחברו ומי הדוק לרעהו. מי שכתפיו רחבות וראשו צר ומי נוטה הצדה, כאילו עומד, חס וחלילה, ליפול או להתהפך מצד לצד. ולמטה קרקעית חול בהירת גוון, לחה ורכה, כביכול. ושימו לב: על הקרקעית שרשרת גבעות חצץ, שחורות כזפת. אחת הגבעות – הר המזכיר בגודלו ובצורתו את התבור אלא שהוא שחור משחור, כאילו אין לו תקנה עולמית. שרשרת ההרים רבת הגוונים מסתירתו מעין רואים וזעף רוחות. עולם סדוק והדוק, גדוש צורות דמיוניות, המאפשרות לקרני השמש לשחק את משחק הצבעים הנפלא".

תצפית על מכתש רמון (צילום: הדס פרוש/ פלאש 90).

"זהו פרס, שמעון"

הקבוצה המשיכה מוואדי א-רמאן דרך ואדי עדיד (נחל ערוד) לוואדי גיראפי (נחל פארן). במהלך הדרך, הבחינו הסיירים בעוף דורס גדול המרחף בשמים. ד"ר מנדלסון זהה אותו מיד והסביר "זהו פרס. זהו הגדול והחזק במשפחת הנשרים. רוחב כנפיו בהיפרסן שני מטרים וחצי, והוא מקנן בנקיקי צוקים המתנשאים מעברי הוואדי". ומיד הוא הציע לשמעון פרסקי לאמץ את שם העוף כשם משפחתו. לימים, שיחליט שמעון פרסקי לעברת את שמו הוא יבחר, בהמלצת מנדלסון, בשם פרס כשם משפחתו. בנוסף זיהה מנדלסון קנים של עזניית הנגב על עצי השיטה שבאפיק.

הציפור פרס (צילום: Jorge Láscar/ flicker).

מנחל פארן המשיכה הקבוצה לכיוון באר מנוחה. אנחנו נרד ממצפה רמון לתוך המכתש וניסע דרומה, דרך מעלה המישר ומעלה פארן, לצומת ציחור ולצומת מנוחה. על המראה הנשקף לעינינו, עם הגיענו לערבה, כתב שמעון פרסקי: "הרים מבותרים, שגונם כגון הברונזה וצורתם צורות אגדתיות ממש. יש שנדמה לך שהר זה אינו אלא אוניית סלעים פלאית שעלתה על שרטון הרים, ויש שנדמה לך שההר ממול אינו הר כלל אלא פגודות סיניות, שנדדו במקרה לארץ וקפאו בה".

מרכז המבקרים במצפה רמון (צילום: דר אבישי טייכר. מתוך אתר פיקיוויקי).

מבאר מנוחה המשיך המסע לאורך הערבה דרומה לוואדי חיאני (נחל חיון), ועלה בו לוואדי עיקפי (בקעת עובדה). מבקעת עובדה יורדת השיירה דרך נקב שועיב (מעלה יתרו) לעין רדיאן (יטבתה). מיטבתה המשיכה השיירה דרומה, אך כ-20 ק"מ צפונה מאום רשרש נתפסה השיירה על ידי ניידת משטרה בריטית. קצין המשטרה שהיה בן העיר גלזגו, עיר הולדתו של שמריהו גוטמן, שחרר אותם תמורת התחייבות אנשי השיירה להתייצב בתחנת המשטרה באום רשרש. עם ערב הגיע השיירה לאום דפייה (עברונה) כאן התארגנו הסיירים ללינת לילה. באמצע הלילה, שכאשר המדריכים הבדווים והשוטרים נמו את שנתם, יצאו ה-14 בחשאי לכיוון אום רשרש, שאליה הגיעו עם בוקר. באום רשרש הם התייצבו, כפי שהבטיחו לקצין הבריטי, בתחנת המשטרה.

מבט ממצודת יטבתה דרומה. נווה יטבתה ומרחבי הערבה הדרומית נשקפים מראש הגבעה (צילום: Tznufkin/wikimedia).

דרך יטבתה לאילת

אנחנו ניסע ברכב מצומת מנוחה, דרך יטבתה, לעיר אילת. בתחנת המשטרה העתיקה של אום רשרש, במרכזה של העיר, נסיים את סיפורנו. באום רשרש שוחררו המדריכים הבדווים ואילו הסיירים הצטוו להישאר בתחנת המשטרה עד שיוחלט על גורלם. תנאי המעצר היו קלים וחברי הקבוצה ניצלו את הזמן לשכשך בים ולבקר קבוצת פועלים יהודים ממפעלי ים, המלח ששהו באום רשרש בשירות חיל האוויר הבריטי. לאחר כיומיים של מעצר, הועברה הקבוצה לבאר שבע למשפט. בפסק הדין קבע השופט שעונשו של כל אחד מהמשתתפים הוא קנס של שמונה לירות או שבוע מאסר. ואילו על שמעון פרס, כמארגן המסע, וד"ר מנדלסון, כאדם תרבותי שהיה אמור לקרוא בעיתון הרשמי על האיסור לשוטט בנגב, הוטל קנס בסך 12 לירות או בשבועיים מאסר כל אחד.

הנפת דגל הדיו (צילום: מיכה פרי/ לע"מ).

לאחר ששולם הקנס ארגנו משתתפי המסע את המידע שנאסף במהלכו והעבירו אותו לבן גוריון ויצחק שדה. מידע זה שימש מאוחר יותר את אנשי כוחות צה"ל במסגרת מבצע 'עובדה' לצירוף ראש מפרץ אילת לשטח המדינה היהודית.

לימים, יתפרסמו חלק ממשתתפי המסע: ד"ר היינריך מנדלסון היה לפרופסור באוניברסיטת תל אביב ולאחד מבכירי הזואולוגים בישראל, שמריהו גוטמן עשה קריירה כארכיולוג ופסגת עבודתו הייתה חפירתה של העיר גמלא ברמת הגולן, חיים זינגר (רון) התפרסם כאחד מטובי הסיירים של הפלמ"ח, ישראל גלילי היה שר בכיר בממשלה ואילו שמעון פרסקי (פרס) הגיע למעלת ראש ממשלת ישראל.

שי רוזן הוא רכז קורס מורי הדרך במכון אבשלום