המשימה הראשונה שהטיל שאול סקיף, היו"ר החדש של הסתדרות האחיות, על הצוות שלו, היא לבנות מנגנון שיקל על אחיות ואחים לפנות להנהגת הארגון. "אני רוצה שהתקשורת איתנו תהיה יותר נגישה, פחות ביורוקרטית", הוא אומר בשיחה עם 'דבר' לציון יום האחיות הבינלאומי שחל בשני השבוע, ומסביר שהוא זקוק לתקשורת הזו לא פחות מהעובדות והעובדים: "אני אוהב את הקשר, את המפגש הבלתי-אמצעי. לרדת אל השטח, לראות אנשים בעיניים, לשמוע אותם ולהבין מקרוב את הבעיות ואת המצוקות שלהם".

לדבריו, הקשרים והנוכחות בשטח הם גם המפתח להישגים של האיגוד. "לתפיסתי, העיקר הוא לא הצהרות בפייסבוק. מה שיישאר כמורשת ויאפשר את קידום המקצוע זה הקשרים שנבנו בשטח. במישור הפוליטי והציבורי אפשר להשיג הישגים יפים על הנייר, אבל אם אני לא אהיה מחובר לשטח, לא אוכל לוודא שההישגים מיושמים בפועל ומשפרים את חיי העובדים".

"כשאבא שלי נפגע, הבנתי את החשיבות של זכויות עובדים"

סקיף, בן 56 מראשון לציון, סיים החודש 29 שנות עבודה כאח במחלקת העיניים במרכז הרפואי שמיר-אסף הרופא, במהלכן מילא תפקידים בוועד ובאיגוד. "לא פשוט לעזוב", הוא מספר, "גדלתי יחד עם החברים שלי לצוות, עם חלקם חלקתי את האירועים הכי משמעותיים בחיינו."

למקצוע הוא הגיע מילדות לא פשוטה בשכונת כפר סומייל בתל אביב, ילד לאב סורי ואמא ירושלמית. "זאת הייתה שכונה מאוד קשה", הוא נזכר, "למרות הפשע מסביבנו, אמא שלי שמרה עליי ועל אחי הקטן ודאגה שלא נלך בדרך השלילית. לא הייתה לי ברירה אלה להיות חזק".

למרות שאימו סיימה רק שלוש שנות לימוד, היא הדגישה לילדיה את חשיבות ההשכלה. סקיף למד מחשוב ובקרה בתיכון הולץ, המקושר לחיל האוויר. למרות שהיה מיועד לגיוס לחיל, הוא ביקש לשרת בחטיבת גולני, אליה התגייס ושירת ברצועת הביטחון בלבנון. עם שחרורו, כשחזר הביתה, גילה שמשפחתו בקריסה. אביו, שעבד במפעל של חברת אמקור, נפל ושבר את שורש כף ידו ולא היה יכול להמשיך לעבוד. "אנשים לא הכירו אז את הזכויות שלהם במצבים כאלה," אומר סקיף. "שם לראשונה קלטתי את החשיבות של זכויות עובדים. אם אבא שלי היה מקבל את העצה הנכונה בזמן הנכון, הוא היה יכול לשמור על מעמדו."

במשך שלוש שנים עזר סקיף בשיקום של משפחתו, תוך כדי שהוא עובד בשלוש עבודות: במפעל השוקולד של עלית ברמת גן במהלך היום, בחלוקת לחם בשעות הערב, ובניקיון של דוכן הפלאפל השכונתי בלילות. בהמשך למד לתואר בסיעוד בשלוחת אסף הרופא של האוניברסיטה העברית, והחל לעבוד במרכז הרפואי. אחרי ארבע שנים הוא נבחר כיו"ר ועד עובדי הסיעוד בבית החולים, ומ-2010 הוא מכהן כיו"ר חטיבת בתי החולים הממשלתיים בהסתדרות האחיות.

"בעידן הרשתות אין סבלנות"

סקיף נבחר לתפקיד יו"ר הסתדרות האחיות לאחר 40 שנה בהן הנהיגה אילנה כהן את הארגון. "אילנה יצרה יסודות מאוד חזקים," אומר סקיף. "קודם כל בהחלטה שלה להישאר בתוך ההסתדרות הכללית ולינוק ממנו את העוצמות והחוזקות שיש לה להציע, תוך כדי שמירה על האינטרסים והבעיות הייחודיות של האחים והאחיות. היא השיגה הרבה הסכמים שצריך לשמור עליהם ולהמשיך לשדרג אותם. בנוסף, אני מתכנן לקחת אותנו אל תוך העולם הדיגיטלי, ולראות איך נוכל לנצל אותו כדי לקדם את רווחת האחים והאחיות".

הוא יודע שהנהגת האיגוד לא תהיה קלה. "קשה מאוד לעמוד מול מציאות מורכבת", הוא אומר, "בעידן הרשתות החברתיות אנשים חושבים שהפתרון היה צריך כבר לקרות אתמול, אין סבלנות שנעבוד כדי להביא את הפתרון מחר". הוא לא מתרגש מהיותו גבר שמנהיג איגוד שרובו נשים: "אם אני אעשה עבודה טובה ואשפר את מעמדן ואת רווחתן, אז זה מה שיבינו עליי. ואם לא אעשה עבודה טובה, אני אוחלף ביו"ר אחר".

כשאין מספיק אחיות אי אפשר לצאת לחופשה

בחודשים האחרונים סקיף מגבש תכנית חמש שנתית עבור הסתדרות האחיות לקידום ארבעה יסודות: תקינת כוח אדם, שכר, רווחה ומעמד העובדים. לגבי התקינה, אומר סקיף, צריך לקבוע סטנדרטים שיתאימו לגודל האוכלוסייה של היום. "באזור שהמרכז הרפואי שמיר-אסף הרופא משרת, יש בנייני מגורים של מאה משפחות איפה שפעם היו בתי קרקע", הוא מסביר, "אלו אנשים שצורכים שירותי רפואה, אבל בית החולים לא גדל בהתאם. מוסיפים כמה מיטות פה ושם, אבל לא בקצב גידול האוכלוסייה. לצד זאת, האוכלוסייה גם מזדקנת – מחלות המאה ה-21 הן מחלות זקנה כמו דמנציה, מחלות שדורשות טיפול על ידי צוותים אמפטיים ומלאי חמלה. כשיש מחסור בכוח אדם והאחות שחוקה ועמוסה, אז המטופל לא מקבל את הטיפול שמגיע לו.

"יתרה מכך, היום אחיות זה מקצוע מבוקש, אבל אם לא תהיה תקינה מספקת, אנשים יפסיקו ללכת ללמוד את המקצוע, כי יבינו שאין עבודה בתחום. תמיד צריך להיאבק עבור תקינה. זה לא שאין כסף במדינה, כי יש כסף, אבל זה לא עומד בסדרי העדיפויות של הפוליטיקאים, למרות שמערכת הבריאות היא זאת שמשקמת את החיילים הפצועים ותפקדה בשבעה באוקטובר, וגם בקורונה. וגם כשמשיגים הסכמים מול האוצר זה לא מספיק, צריך להיאבק גם לממש אותם. תקן על הנייר לא הופך לידיים בשטח אם לא דורשים שזה יתממש.

לכאורה, המאבק על הגדלת התקינה חורג מהתפקיד הקלאסי של איגוד עובדים. אבל סקיף רואה את הדברים אחרת. "יש האומרים שתפקיד האיגוד הוא לדאוג רק לשכר ולא לתקינה, אבל אילנה חשבה שאין רווחת העובד בלי כוח אדם מספק, ואני מסכים איתה. כשאין מספיק אחיות במשמרת אי אפשר לצאת לחופשה, ואי אפשר אפילו ללכת לשירותים תוך כדי משמרת. אז אנחנו נמשיך להיאבק על תקנים. גם אם המדינה לא מבינה שכדי שיהיה כאן טוב צריך להשקיע במערכת בריאות ציבורית טובה ולתכנן אותה לטווח הארוך, אנחנו כאיגוד עובדים מוטרדים מעתיד מערכת הבריאות ונדרוש שהתכנון וההשקעה ייעשו".

המימון לרווחת העובדים צריך להיות צבוע בתקציב

המטרה השנייה שהציב סקיף היא רווחת העובד, מטרה שמתערערת בתוך מציאות של גירעונות במערכת הבריאות. "הממשלה מתקצבת את מערכת הבריאות בגירעון מובנה", הוא אומר, "זאת החלטה פוליטית שלה, אבל האחיות ועובדי מערכת הבריאות בכלל לא צריכים לסבול מההחלטה הזאת. מנהלי בתי החולים שנדרשים לקצץ הוצאות כדי לעמוד במסגרת תקציבית מרבים לקצץ דווקא ברווחת העובדים. הם יבטלו את קייטנות הקיץ לילדי העובדים, למרות שהעובדים עדיין נדרשים לעבוד באוגוסט כשאין מסגרות, וזה פתרון שהוסכם בהסכמי השכר, אז מגיע להם. אבל מה? באוצר מתעקשים שיהיה כתוב בהסכם שזה 'תלוי יכולת כלכלית של המוסד'. אבל את המוסדות תקצבתם מראש בגירעון, אז מראש לא תכננתם שיהיה לאחות את הפתרון שהסכמתם שמגיע לה.

לדבריו, "לא יכול להיות שהעובדים של גופים ממשלתיים אחרים יקבלו ועובדי בריאות לא, כי את מערכת הבריאות תקצבתם בחוסר. המימון לרווחת העובדים צריך להיות צבוע בתקציב, ועל זה אני מוכן ללכת למאבקים. עובדי מערכת הבריאות יקבלו את תנאי הרווחה שלהם."

"צריך לקרות מקרה קשה מאוד כדי שנסכים לפגוע בשכר. המלחמה היא מקרה כזה"

בנושא שכר האחיות, סקיף גאה בהישגי האיגוד בעשורים האחרונים, אבל לא נח על זרי הדפנה. "אילנה, ואני איתה, פעלנו רבות לקידום שכר האחיות. היום השכר הוא בסדר, לא מצוין, אבל בסדר. אבל יש הרבה בעיות עם יישום הסכמי השכר, גם בעיות ביורוקרטיות, וגם ניסיונות לטעון שלא מגיעים לנו רכיבי שכר עליהם הסכמנו וחתמנו. מנסים לקחת מאיתנו בשוליים, או שלא מאשרים שעות נוספות, למרות שמספרי המטופלים עולים וכוח האדם לא."

על הקיצוץ בשכר עובדי המגזר הציבורי בעקבות המלחמה, הוא אומר: "נאבקנו קשות כדי להביא את השכר לאן שהוא היום. אני יודע עד כמה השכר הזה חשוב, עד לפני חודש גם אני בעצמי חייתי מהשכר הזה, ממנו אכלתי, שילמתי משכנתא ושלחתי את ילדיי לחוגים. צריך לקרות מקרה קשה מאוד כדי שנסכים לפגוע בו, והמלחמה הזאת היא מקרה קשה מאוד.

"אנחנו כהסתדרות רוצים להשתתף באחריות על הכלכלה באופן כללי, כי יכולה להיות התמוטטות וזה לא טוב לעובדים. אני זוכר שכשהדסה התמוטטה, העובדים קיבלו חצי משכורת, או שלא ידעו אם יקבלו משכורת או לא. בהסתדרות הוחלט לנהוג באחריות, לשמור על הכלכלה במדינת ישראל ולמנוע התמוטטות, ואנחנו לא יכולים להיות חלק מההסתדרות רק כשטוב לנו. במשבר הסאב-פריים ב-2008, יו"ר ההסתדרות דאז הסכים לקיצוץ של 50% בדמי ההבראה ולהפחתת שכר לכל המשק. אז עכשיו הממשלה החליטה על גזירות, ובהסתדרות הוחלט להיות בגישה של אחריות ולא של התנגדות. זאת לא החלטה שאנחנו קיבלנו, אלא החלטת ממשלה, ולמי שמתנגד לה אני ממליץ לזכור זאת בקלפי בבחירות הבאות."

עמוד השדרה והלב של מערכת הבריאות

מטרתו הרביעית של סקיף לאחיות היא חיזוק מעמדן והתפיסה הציבורית כלפיהן. "אנחנו, האחיות ועובדי מערכת הבריאות, ניצחנו את המלחמה," הוא אומר. "אנחנו צריכים כל הזמן להיאבק על כך שהמדינה תראה בנו את הנכס שאנחנו. האחיות הכי קרובות למטופל, הן עמוד השדרה והלב של מערכת הבריאות, וגם השכל של המערכת, כי השכל לא נמצא רק אצל הרופאים. חשוב מאוד להדגיש את זה ולקדם את תדמית המקצוע, כדי שאנשים ימשיכו לרצות ללמוד אותו ולהצטרף, שיהיה לנו דור עתיד".

"ההסתדרות מציעה גישה אחרת לחיים"

סקיף מוטרד ממגמות אינדיבידואליסטיות, שמקשות על היכולת ליצור דור עתיד לשירות הציבורי ולהסתדרות. "החברה הישראלית עברה משברים בשנים האחרונות, קודם כל הקורונה, גם חמש מערכות הבחירות שיצרו חוסר יציבות וחוסר יכולת לקדם מהלכים. ועכשיו אנחנו במלחמה הארוכה ביותר בתולדות המדינה. בתוך המשברים גם הסוציולוגיה השתנתה – אם ההורים שלנו אמרו 'קודם כל נתרום למדינה ואחר כך נסתדר בעצמנו', היום הגישה הזאת פחות מתאפשרת, כי החברה יותר אינדיבידואליסטית, וכי המדינה עצמה פחות מעודדת את הגישה הזאת, פחות מחבקת ומוקירה את מי שבונה אותה, וזה עוד בלי לדבר על תגמול כספי".

ויחד עם זאת, הוא רואה בהסתדרות ובעבודה המאורגנת חלופה רלוונטית לצעירים גם כיום. "עם האינדיבידואליזם קל מאוד להגיע לפסגה יום אחד, ולמחרת להתרסק. יום אחד אתה בעננים, עם כתר על הראש, כל הפוליטיקאים מתעניינים בך, ולמחרת אתה לא קיים. אני חושב שההסתדרות מציעה גישה אחרת לחיים, גישה של סולידריות, ערבות הדדית. אנחנו צריכים להכיר אותה לדור הצעיר, ולהזמין אותם לקחת חלק בבניית המפעל."