המופע החדש של מירב כהן, "טראנס אווטאר", עלה במרכז סוזן דלל בתל אביב בשבוע שעבר, אחרי גיוס תקציבים ורקדנים ונחישות של עבודה תחת מלחמה. "איזה תקציב אני אקבל כדי להמשיך להופיע עם היצירה הזאת?", שואלת כהן בראיון ל'דבר', אחרי שהשקיעה משאבים רבים בהקמת להקת המחול 'שינוע' ובהעלאת המופע הראשון שלה.

כהן, 42, אם לארבעה, נולדה בחיפה, מתגוררת במגדים ורוקדת מגיל 4. המסלול שלה כרקדנית עבר דרך מגמת מחול בבית הספר ויצ"ו חיפה (כיום 'רעות'), להקת המחול הקיבוצית ולהקות מחול נוספות בחו"ל. ב-2015 זכתה בפרס שרת התרבות והספורט, ובגיל 23 יצרה את עבודת המחול הראשונה שלה. "בתיכון", היא מספרת, "כבר ידעתי שההתמקצעות שלי תהיה בכוראוגרפיה".

כהן פעלה ככוראוגרפית הבית של תיאטרון עכו במשך 8 שנים, ולאחר מכן ניהלה את הסדנה להכשרת רקדנים בחיפה. לאחר שלוש שנים סגרה אותה, ״כי הבנתי שאנחנו לא יכולים להתחרות עם הסדנאות הגדולות, ושהחלום שלי הוא להקים להקת מחול בחיפה״. היא הקימה את להקת המחול ׳שינוע׳, כשהשאיפה שלה היא לקבל חסות מגוף גדול יותר. היא נפגשה עם עיריית חיפה, עם תיאטרון חיפה ועם אתוס (החברה לאומנות, תרבות וספורט חיפה) פעמים רבות, אבל לא הצליחה במשימתה.

המודל שהיא מדמיינת נפוץ באירופה: לתיאטראות גדולים או עירוניים יש קבוצת מחול ביתית מתוקצבת. ״אני נאבקת על המחול בחיפה כבר המון שנים. עם המלחמה הבנתי שאנחנו לא אירופה. התרבות שם מקבלת המון – ובישראל, ובחיפה במיוחד, כל התקציב הולך בעיקר לביטחון. ויש לי גם אזרחות צרפתית, אני יכולה לעבור לצרפת, אבל אני לא רוצה – אני מגדלת פה את הילדים שלי. ממש עכשיו הייתי קרובה לקבל תקציב ללהקה, ולא קיבלתי. זאת הייתה אכזבה מאוד גדולה. בישראל זה כל הזמן הישרדות״.

החיפוש אחרי אפיקים כלכליים שיאפשרו לה ליצור הוביל אותה לבחון את האפשרות של מופעים בחו״ל, אלא שמי שמייצג אותה באירופה הבהיר לה שקשה מאוד להופיע בעקבות המצב הפוליטי. אבל כהן לא מוותרת על חלומה, ומתכננת להציע את הכוראוגרפיה שלה למכירה. ״יש להקות גדולות באירופה שיש להן תקציב. אז אני מעניינת אותן במופע הזה, ואז יוצרים שיתוף פעולה, שהלהקה שלהן תרקוד את היצירה שלי״.

"הקושי הוא חלק מהריפוי"

היצירה "טראנס אווטאר" מדברת על הפער והקשר בין החיים האנושיים לחיים הווירטואליים, בדגש על האווטאר שכל אחד מנהל. על אף שלתמה המרכזית הזו אין קשר ישיר למלחמה, כהן אומרת שהמלחמה השפיעה על תהליך העבודה כשהחזרות נקטעו בירידה למקלט.

על הבמה במופע תלויים מהתקרה שקים חצי שקופים עשויים בד גרביון בצבע בז׳. כל שק מתוח ובתחתיתו צלחת עם לימונים. לקראת סוף המופע אחת הרקדניות קורעת את השקים ומתפזרים על הבמה הלימונים. "אי אפשר להתעלם מהצבע הצהוב. זה נהיה הסמל שלנו מאז 7 באוקטובר״.

על הקושי התקציבי וקשיי המלחמה, כהן מוסיפה את הקושי הפריפריאלי: ״עשיתי כחמישה ימי אודישנים, הגיעו אולי 80 רקדנים מכל הארץ. אבל חלק מהרקדנים שרגילים לעבוד בתל אביב לא רצו לבוא לחיפה". הלהקה נפגשת שלוש פעמים בשבוע לחזרות בנות שש שעות. חמש הרקדניות שמשתתפות במופע הן נועם כרמלי, נעמי מירון, נגה אהרונוף, מריה בליבייבה ורון ברוך, שכהן מכנה ׳טוטאליות׳. ״הן מאוד מאוד מתמסרות. אתה חייב מאוד להתמסר לחומר התנועתי שלי בשביל להעביר איזושהי חוויה לקהל״.

החומר התנועתי של כהן מבוסס על שתי טכניקות מרכזיות. הראשונה היא בּוּטוֹ – תיאטרון-מחול יפני. "אולי אחרי שנה שהתחלתי לרקוד בוטו התחלתי להבין בכלל מה זה. איך אני רוקדת פרח, איך אני רוקדת טיפות של גשם, איך אני רוקדת כל דבר שנמצא בטבע, ובעצם הגוף שלי עובר איזושהי טרנספורמציה תוך כדי ריקוד, כדי להפוך להיות אותן טיפות של גשם, או אותו עץ, או אותו פרח, או אותו ענן״.

הטכניקה השנייה שמשמשת מקור השראה מרכזי עבור כהן היא הטריינינג (אימון), שיטה שפיתח הבמאי והוגה התיאטרון הפולני יז'י גרוטובסקי, ושכהן למדה מדודי מעיין ומסמדר יערון בתקופתה בתיאטרון עכו. במהלך הטריינינג המתאמן שוהה בתוך הגוף שלו במשך שעה עד שעתיים. ״לאט לאט התת-מודע שלך מתעורר ואתה מתחיל לראות זיכרונות – לא לראות, יותר כמו לרקוד – זיכרונות מהילדות שלך, פתאום כל ההוויה שלך בתוך הסטודיו משתנה, וזה בעצם הטריינינג״.

המחול של כהן הוא סוריאליסטי, ונבנה מתוך דימויים ושירים שהיא עצמה כותבת. על אף האבסטרקטיות שיש בכתיבה שלה ובריקוד הנובע ממנה, נראה שהתהליך המטלטל של בריאת היצירה והפחד מאי-יכולתה להתקיים בא לידי ביטוי ב"טראנס אווטאר", למשל השיר ׳כמו שני צמחים׳ שמושמע בקולה של כהן במהלך המופע: ״לחוש את העור/ מבצבץ מתוכי// זהו זמן חידלון/ החיוּת מתעוררת/ בתוך זמן של שלכת.//״

למרות הקשיים הגדולים שהיא מתארת, כהן לא מפסיקה להאמין שלהקת 'שינוע' תקבל בית ותקציב ושהעתיד צופן דברים טובים. "הקושי הוא חלק מהריפוי המאוד גדול שיש בזה. אני כל הזמן מתקדמת, בסוף יהיה גוף שייקח את זה ויתמוך בזה. זה עניין של זמן, זה יגיע. אני בן אדם אופטימי, אחרת לא הייתי יכולה לעשות את זה".