ציורי השמן הגדולים של נופי הצפון, שאותם דורון אדוריאן מציירת בשפכטל על הקנבס, יוצגו השבוע ביריד ׳צבע טרי׳ כחלק ממתחם החממה לאומניות ולאומנים בראשית הדרך המקצועית. "הטבע הוא חלק מאוד מאוד מרכזי בחיים", אומרת אדוריאן. "אני תמיד אומרת שאם זאת הייתה הצגה, הטבע היה השחקן הראשי. אני דמות משנית בחוויה שלי את הסביבה״.

אדוריאן (39) היא אומנית פלסטית מקיבוץ שדה נחמיה בצפון, בוגרת מכללת אורנים עם תואר באמנות וחינוך. עד תחילת המלחמה היא פעלה בסטודיו הגדול שלה שם, שיושב בקצה הקיבוץ ויש לו חלונות גדולים שהאור נשפך מהם פנימה והטבע נגלה מהם במלוא עוצמתו. הראיון איתה מתקיים בחדר קטן וחסר חלונות, שמשמש בתור הסטודיו הנוכחי שלה במתחם ׳המקרר׳ לאומנות בתל אביב בקומה מינוס 2. אחרי תקופה הישרדותית היא קיבלה מלגה ממפעל הפיס, וסטודיו לפעול בו למשך שלושה חודשים. "זה הציל את החיים שלי. זה נתן לי מקום לקום בבוקר וללכת אליו – מסגרת. זה מקלט. זה בונקר. אבל היה לי מאוד מאוד חשוב, דווקא בגלל שהוא מקלט, כדי שלפחות כשאני בסטודיו שאני לא אהיה במתח ובחרדה תמידית. אני מגיעה לפה בבוקר ואני מוגנת".

היא ציירה, לימדה ופעלה הרבה למען קידום האומנות בצפון, וכחלק מזה אירחה קבוצות של אומנים צעירים בסטודיו שלה לפתח יוזמות בשדה. ביום שישי 6 באוקטובר 2023 נפתחה תערוכת ׳גלילארט׳ בכפר גלעדי של אומנות מהצפון. למוחרת אדוריאן התעוררה להודעה על הפסקת התערוכה בעקבות המצב הביטחוני. ״לא התייחסתי לזה יותר מדי. המשכתי לישון. באיזשהו שלב אימא שלי, שהיא גם בקיבוץ, התקשרה ואמרה: 'אולי כדאי שתבואי, נראה לי שקורה פה משהו'". עם הידיעות והתמונות שהתחילו להגיע, גם מראשות המועצה נשלחה הודעה: 'מי שלא צריך להיות פה – צאו'. ארזנו את עצמנו. חשבנו שזה יימשך שבוע, כמה ימים. נסענו והגענו לתל אביב״.

הפרקטיקה של לארוז תיק לשבוע ולנסוע למרכז לא זרה לאדוריאן. כחברת קיבוץ שחיה תחת איום ביטחוני מתמיד היא ובני משפחתה מורגלים בזה. ״מגיל מאוד צעיר אתה יודע מה זה נוהל חדירת מחבלים, איזה צליל יש לקטיושה ואיזה צליל יש לכטב״ם, מה זה יציאות ומה זה נפילות, ולהיות קשוב כל הזמן: אם יש הרוגים בלבנון אתה יודע שתהיה תגובה. העברתי הרבה מהילדות שלי במקלטים. אנחנו מאוד מורגלים בנוהל הזה". ומאז אדוריאן, הוריה וכלבתה לייזה חיים בתל אביב.

קיבוץ שדה נחמיה מעולם לא פונה רשמית. הוא נמנה עם פורום השמינייה: הקיבוצים באצבע הגליל שבשל ההגדרה היבשה של חמישה ק״מ מקו הגבול לא פונו, אף שהאזור היה מטווח ושהשהייה בו הייתה מסוכנת כמו בכל קו העימות הצפוני. ״לא קיבלנו שום סיוע, שום בית מלון או משהו. ההורים שלי שכרו פה דירה. הם לא מתכוונים לחזור לצפון. אני עברתי פה איזה שבע דירות. כל פעם זה לארוז, ועם הכלבה, כל הזמן המחשבה הזאת של מה אני עושה? אני חוזרת לצפון? אני נשארת פה? הכול באריזות. באיזשהו שלב ויתרתי על הדירה שלי כי כלכלית אני לא יכולה להרשות לעצמי להמשיך לשלם על הדירה בקיבוץ ועל הסטודיו בקיבוץ ועוד לשכור פה דירה. זה מטורף. אז ויתרתי על הדירה בקיבוץ כי הבנתי שאני לא חוזרת לשם בקרוב. את הסטודיו השארתי״.

בסדרת ציורי הנוף שלה מככבים שלושה קוצים: גדילן, קיפודן וגזר קיפח. אדוריאן התחילה את הסדרה לפני פרוץ המלחמה, ועל אף ואולי בגלל המרחק מהצפון, היא המשיכה לצייר את הנופים מהבית. ״חברים שנשארו בקיבוץ – בהתחלה רק כיתת הכוננות נשארה שם – התחילו לשלוח לי צילומים מהקיבוץ של הקוצים. מצאתי את עצמי בסיטואציה הזויה לחלוטין, שאני בבונקר במרכז תל אביב, יושבת בחדר בלי חלונות, מסתכלת דרך האייפד על תמונות שאנשים מהצפון שולחים לי ומציירת על קנבסים ענקיים את הנוף הפתוח של הצפון״.

הניגודיות בין הבונקר הסגור לציורי הנוף הפתוחים מאפשרים לאדוריאן את תחושת הביטחון ואת תחושת הבית. היא מעידה על עצמה שהיא כל הזמן צריכה לקנות צבעים כי היא מחסלת אותם במהירות אדירה. היא עובדת על הקנבס בישירות, בעזרת שפכטל, ולוקח לה בין יום ליומיים להשלים ציור. "זה קצת כמו ביציאת מצרים: אין זמן לזה, צריך לצאת. ככה הגוף שלי מגיב".

הקוצים שעומדים במרכז עבודותיה מנוגדים לדמותה העדינה. הבחירה המקורית שלה בקוץ, לפני שפרצה המלחמה, נגעה בעיקר בצורניות שלו. מאז פרוץ המלחמה, הקוץ קיבל בעיניה משמעויות נוספות. "זה צמח שגדל בשוליים של הדרך, ויש בו חוסן מאוד גדול – לא משנה איזה מזג אוויר, הקוצים חוזרים. החוויה הזאת של הקוצים מדברת באמת על חוויה של שוליים, של לגור בצפון הארץ, בקיבוץ. וגם לחיות על הגבול".

השוליים היו שם עוד קודם. העיסוק בקידום אומנות בצפון קשור בעיניה לשוליים התרבותיים, מה שדורש להילחם. ״אתה צריך להתעקש על לעשות את זה. אף אחד לא יציע לך״. השוני הזה בין אומני המרכז לאומני השוליים היה עניין שאדוריאן ביקשה לברר. הקוץ היה סמל גם לזה. "המתח הזה בין הפסטורליה והיופי של הנוף לבין המציאות הקשה של החיים. אתה יכול להיות ביום בנחל, לדמיין שאתה בשווייץ או משהו, ופתאום עובר מסוק או שאתה שומע את הבומים ואתה מבין, ׳אה נכון. אני פה'". הקוץ הוא מעין בקשה של אדוריאן להתחסן מפני האירועים הטראגיים שפקדו את המדינה ולצמוח מחדש, אפילו בשוליים.

למה את ממשיכה לצייר את הנופים?
״יש לי עבודה אחת שקראתי לה אורפאוס, כמו הדמות המיתולוגית שיורדת לשאול כדי להציל את אהובתו והתנאי היחידי הוא שאסור לו להסתכל אחורה. בחוויה שלי יש פחד להסתכל אחורה – באיזשהו שלב גם התחילו להגיע אליי כל התמונות של השריפות, של המטעים השרופים, ושל כל ההרס. היה לי מאוד מאוד קשה להסתכל ולראות את זה.

"פה המציאות היא של הישרדות: אני עוברת את היום הזה. זהו. לא חושבת יותר. כי הכול בכאוס ולתכנן תוכניות זה לא מומלץ. וגם לא להיות שם, בתחושת אשמה שלי שאני פה, מוגנת. זו הדרך שלי להתמודד עם הכאב הזה. וגם עם זה שלאט לאט כבר אין לי בית לחזור אליו. כי ויתרתי כבר על הדירה, ההורים שלי לא חוזרים. אני לא יודעת בדיוק לאן אני שייכת״.

לאט לאט היא מתחילה למצוא עוגנים. אחד מהם הוא מתחם ׳המקרר׳ ואנשיו ה״נפלאים נפלאים נפלאים״ שהעניקו לה המשך שהייה בחינם על בסיס מקום פנוי גם אחרי שתמו שלושת החודשים במימון מפעל הפיס, אבל חשוב מזה – העניקו לה קהילה. ״התחברתי מאוד לאנשים פה, לעשייה פה, יש פה אווירה מאוד קהילתית ואנחנו פעם בכמה זמן עושים גם תערוכות ביחד״. עם זאת, אדוריאן מרגישה עדיין פליטה. ״החוויה של הפליטות היא חוויה הזויה. בראש שלי המקום הזה של פליטות זה תוכן שאני ישר לוקחת אותו לחוויה של שואה, סבתא שלי שמספרת על זה שהם ארזו ו…״

בסטודיו של אדוריאן במקום של כבוד על השולחן מונח פורטרט של סבתה שציירה מזמן והביאה איתה משדה נחמיה. פרויקט אחר שעשתה בזמן המלחמה נגע בסיפורי הפליטות של הדורות הקודמים. ״מצאתי את עצמי מתעסקת בדמויות של סבתא שלי ואימא שלה, סבתא רבא שלי, שלא הכרתי אותה, אבל שתיהן עברו ביחד את המלחמה. הן במקור מפראג, עברו יחד את המלחמה, אושוויץ, טרזינשטט, עלו לארץ, וככה הן הגיעו לקיבוץ בצפון. ככה אנחנו הגענו. אבל הנושא של השואה הוא נושא נוכח במשפחה, ויש משהו בלגדול גם בצפון ועל טהרת התקומה הזאת של ׳אנחנו פה, אנחנו מקימים את זה במו ידינו׳, גם להתנתק מהגלות, אבל להרגיש לא שייך.

"אתה מוחק את עצמך ובונה לעצמך זהות חדשה לחלוטין. המילה הזאת, ׳פליטה׳, זה מפעיל מקומות כבדים שאתה לא מעוניין להיות משויך אליהם. זה מקום חלש, זה מקום תלוש, זה מקום של קורבן, ואותנו לימדו שאנחנו לא קורבנות ואנחנו מסתדרים. החוויה הזאת שהוציאו אותנו מהבית שלנו זה משהו שמאוד קשה לנכס".

חזרת לשם מאז 7 באוקטובר?
״פעם אחת מתחילת המלחמה, וזה היה כדי להביא עוד בגדים. לא מסוגלת להיות שם. אני חושבת שזו הדרך שלי לעכל את מה שקורה, את הפחד ואת חוסר השייכות. בהתחלה להיות פה בתל אביב כל כך שונה מלהיות בקיבוץ. מבחינת הקצב, מבחינת הרעש, הכול. והטבע הפך להיות הסמל של המוכר. הרבה פעמים אני פיזית מרגישה חנוקה בתוך העיר הזאת, ובתוך הסטודיו זה חמצן בשבילי. אני מנסה לבחור איזה דברים מהבית הם שלי, איפה אני נמצאת, לאן אני שייכת – אני פה? אני שם?

"פה אני מייצרת את הטבע באופן מלאכותי. זה מבלבל. אני פה כבר כמעט שנתיים, אין לי דירה בקיבוץ, אני לא יודעת אם אני הולכת לחזור לשם. אני כל הזמן חושבת על זה. שואלים אותי ׳נו, אז מתי את חוזרת?׳ ובהתחלה זה היה ברור שאני חוזרת. לאט לאט אני לא יודעת. שום דבר לא השתנה שם אצלנו בצפון, כאילו אף אחד לא מבטיח לנו שום דבר. המעברים התמידיים, זה שלא מצאתי דירה וכל הזמן אני אורזת זה כי אני עוד לא יודעת. אני לא רוצה להצהיר הצהרות״.

המעבר בין מאות העבודות ביריד 'צבע טרי' מגלה משהו מעיבוד החוויות המורכבות שתקופת המלחמה מזמנת עבור האומנים. אפשר לראות עקבות של חיים על קו העימות, געגועים ופחד על הבית מתוך עקירה או חיים בחו״ל, אלמנטים צה״ליים מחיי החיילים ועיסוק רב בזהות יהודית, ישראלית, בין-דורית ועכשווית.

יריד ׳צבע טרי׳ יתקיים מ-21 עד 26 במאי בקרמניצקי 7, תל אביב. ביריד מתחם גלריות ופרויקטים אומנותיים, פרויקטים חברתיים כולל  הגלויה הסודית, מתחם עיצוב טרי ומתחם חממה לאומניות ולאומנים בראשית דרכם. התערוכה כוללת מאות מוצגים עשויים טכניקות מגוונות ויתקיימו בו מופעי פרפורמנס. לתוכנייה המלאה ולכרטיסים