מדינת ישראל הודיעה השבוע על סיום הפינוי של תושבי עוטף עזה, אבל מציאות החיים מורכבת יותר. בין לחץ המדינה, המלחמה המתעצמת, החטופים שאינם והמתחים הפנימיים – קהילת קיבוץ נחל עוז, שכינתה את הודעת המדינה 'מנותקת' ניצבת מזה חודשים מול שאלת החזרה הביתה.

מאז שפונה בלילה שבין 7 ל-8 באוקטובר, חלק מחבריו כבר הספיקו להתמקם בשכונת קרווילות שנבנתה עבורם בצידו הדרומי של קיבוץ משמר העמק. אחרים, עברו לעיר נתיבות, שם הם חיים בכ-40 דירות מפוזרות. קבוצה נוספת של פנסיונרים, מוותיקי הקיבוץ, ממשיכה לגור בדיור מוגן בבת ים אליו עברה בתחילת המלחמה וקבוצה נוספת, קטנה במיוחד, חזרה לגור בקיבוץ. כולם עסוקים בשאלה אחת – איך חוזרים, והאם?

את ההחלטה על בנייתה של השכונה הזמנית במשמר העמק, למרות שהיה ידוע מראש שלא תצליח להכיל את כל חבריו, קיבלו החברים כבר בחודשים הראשונים לפינוי. חלקם קיוו שזו תהיה הישארות זמנית. מספר חודשים לאחר מכן, בהצבעה משותפת, הוחלט על מעבר לקיבוץ דורות במתכונת של שכונה צמודת קיבוץ, בדומה למתווה של קיבוץ בארי בחצרים – אך הניסיון כשל.

"אחרי שכבר החלטנו על דורות, נאמר לנו שכבר יצא הרבה כסף על מגוריי הקיבוץ ואם יש חברים שירצו לעבור דרומה – נתיבות היא האופציה היחידה עבורם"

"בתקומה נתנו אור ירוק למעבר לדורות וציינו שהקרווילות לא יהוו מחסום – אבל בסוף הם כן היו", אומר דני רחמים, חבר קיבוץ שמתגורר כיום במוקד הפינוי בנתיבות. "אחרי שכבר החלטנו על דורות, נאמר לנו שכבר יצא הרבה כסף על מגוריי הקיבוץ ואם יש חברים שירצו לעבור דרומה – נתיבות היא האופציה היחידה עבורם".

רחמים ואשתו בשנות ה-70 לחייהם, מהמבוגרים שבחברי הקיבוץ בנתיבות. למוקד הפינוי הגיעו בעיקר משפחות עם בני נוער, שהחליטו לחזור דרומה משתי סיבות עיקריות – הקרבה למוסדות החינוך ולמקומות העבודה הקודמים. במשמר העמק, נשארו בעיקר משפחות עם ילדים קטנים יותר – אלו השתלבו שם בשנה וחצי האחרונות במסגרות החינוך האזוריות, חיים בשכונה של שורות על גבי שורות של בתים טרומיים בצבע לבן.

"הילדים היו המצפן שלנו"

למרות הכעס ואי ההסכמה, חברי הקיבוץ החליטו לא להוציא את הדברים לתקשורת ולהתקדם עם הפתרונות האפשריים. בניגוד לקיבוץ עין השלושה, שהתמקם בנתיבות בשני מבנים צמודים כבר בחודשים הראשונים לפינוי, הגעתו המאוחרת והחלקית של נחל עוז לעיר לא אפשרה תשתיות דומות. "החיים הקהילתיים הם ממש אתגר", מודה רחמים, "לא רק שאנחנו מפוזרים בכל הארץ – אז עכשיו גם פה בעיר".

"אם לא היו מאפשרים לי להישאר פה, אז כנראה שהייתי שוכר איזה שהוא בית פה באזור ומתנתק מהקהילה. מצד שני, אם היינו מחייבים אנשים להישאר בצפון – הם היו מאבדים את הפרנסה שלהם"

"הילדים היו המצפן שלנו בנוגע לשאלה הכי גורלית שהייתה לנו – מה הלאה'", מסביר אבישי אדרי, שבחר להמשיך לגור עם אשתו וארבעת ילדיו הקטנים במשמר העמק. "רצינו שעולמם ישתנה כמו שפחות". בית צמוד קרקע, החברים שלהם, ממ"ד ופחות חשיפה לצבע אדום – היו הסיבות העיקריות להישארות. "חשבנו שאם תסלים המלחמה עם חיזבאללה יירו בעיקר על המרכז, לא עלינו. לא צדקנו".

השהייה במשמר העמק: סיכון מחושב

כמו לרבים במשמר העמק, ההישארות בצפון הייתה כרוכה בסיכון לאיבוד מקום העבודה, אבל מבחינת אדרי, מכיוון שבסופו של דבר לא התקבלה החלטה מחייבת אחת לגבי כל הקהילה – האפשרות לבחור בין אופציות הייתה משחררת. "אם לא היו מאפשרים לי להישאר פה, אז כנראה שהייתי שוכר איזה שהוא בית פה באזור ומתנתק מהקהילה. מצד שני, אם היינו מחייבים אנשים להישאר בצפון – הם היו מאבדים את הפרנסה שלהם".

על פי סקירת תקומה ומנהלת נחל עוז, כ-250 בתים ומבני ציבור נפגעו במתקפת שבעה באוקטובר, רובם עם נזק קל. למרות הקרבות הקשים, הנרצחים והחטופים, מחבלי חמאס לא הספיקו לחולל מסע הרס ולשרוף מבנים בקיבוץ כמו בקיבוצים השכנים וכבר היום כ-100 בתים נמצאים בתהליכי שיפוץ מתקדמים. במנהלת מאמינים שעד סוף הקיץ יהיה ניתן לחזור להתגורר ברוב הבתים בקיבוץ. בינתיים, חזרו אליו רק עשר משפחות.

"הקהילה שלנו מבוססת מקום. אם המקום לא יטופל ויהיה קיים – לא תהיה קהילה", קובע נחרצות יו"ר הקיבוץ החדש, אילן מורג, שחזר עם אשתו לקיבוץ כבר לפני שנה. עם שק מלא בביקורת על תהליכי קבלת ההחלטות של ההנהגה הקודמת, מורג מבהיר שהבעיה אינה אצל המשפחות, אלא אצל הנהגת הקיבוץ והמדינה, שנמנעו מלקבוע כיוון ברור עבור הקיבוץ מההתחלה. "ברור שתקומה לא היו מביאים תקציב למעבר נוסף אחרי שכבר בנו לנו קרווילות – גם אצלנו התקבלו החלטות לא טובות", הוא אומר נגד ההחלטה שהשאירה את הקהילה בצפון. "השהייה במשמר העמק לא עשתה טוב. המדינה מתקדמת, החיים מתקדמים וכל השהייה של החזרה רק מקשה עליה. כן, יש טראומה וגם עדיין מורגשת פה הלחימה, אבל אני מאמין שכדי להתמודד – צריך לחזור מהר".

בסיורים שמורג מעביר בקיבוץ, הוא מתגאה בצמחי הנוי והשבילים המטופחים ששופצו בהובלתו ביחד עם מתנדבים רבים לאורך השנה האחרונה. הוא שולח תמונות של המראה המעודד בקבוצות הוואטסאפ של הקיבוץ כדי לעורר בחברים געגוע. בשכונת ההרחבה, בה הוא ואדרי גרים מזה יותר מעשור, צלקות הלחימה נצרבו בבטון. מאות חורי קליע שטרם טופלו נראים מכל פינה. רעשי הלחימה מרעידים את הכול.

"עד סיום הפסקת האש היה פה אפילו נחמד", אומר מורג בחיוך אך מיד מסתייג, "עכשיו בפיצוצים ברור שזה לא סביר להביא לפה ילדים". לדבריו, רוב החוזרים הגיעו בגלל שהילדים שלהם בוגרים וביקשו לחזור להיות בסביבה של הקהילה. חבר שפוגשים בשבילים וחזר עם כל ילדיו, טוען שלחזרה יש מידה מסוימות של לעומתיות. אפילו התרסה. "אנחנו לא מחכים למדינה וגם לא סומכים על אף אחד – זו מציאות שנכפתה עלינו". הוא מסתובב בכל רחבי הקיבוץ ולדבריו, למרות שתקומה מכוונת את מועד החזרה לקיבוץ לסתיו, בגלל הבירוקרטיה והמחסור בכוח אדם בשטח, הוא לא רואה מצב שבו הקיבוץ מוכן לחזרה לפני ינואר 2026 לכל הפחות.

"דילמות שחותכות בתים ומשפחות"

במהלך ימי העסקה והחזרת החטופים בחורף, בכנס שהוקדש למצב בדרום, חברת קיבוץ סיפרה על כך שחברי הקיבוץ החליטו לא לחזור עד שכל חטופי הקיבוץ יחזרו. צחי עידן ז"ל, נרצח בשבי וגופתו הוחזרה בהמשך העסקה. עמרי מירן עדיין חטוף. דבריה עוררו הדים בנחל עוז ומחוץ לו. שאלת החזרה קיבלה עוד שכבה של מורכבות: "באחת האספות היותר סוערות שלנו, חברה ששכלה את בעלה במתקפה הביעה דעה נחרצת נגד העמדה הזו", נזכר רחמים, שמודה שאכן קיים קו כזה בקרב חלק מחברי הקיבוץ. "היא אמרה: ואם עכשיו לא יחזרו החטופים, שתיים, שלוש, אולי בכלל. זה אומר שגם אנחנו לא נחזור בכלל?".

ניסיתם לקבוע יחד כקיבוץ מהי חזרה ראויה?
"זה בלתי אפשרי מכיוון שאלו דילמות שחותכות בתים ומשפחות. אצלי למשל, אחת הבנות מתה לחזור, אבל הבת זוג שלה? חס וחלילה. הבן השני מבחינתו לחזור מחר. אשתו? כל עוד ממשיכה הלחימה ברצועה – בשום פנים ואופן. אני מבין את כל הקולות והתחושות. גם בתור מי שנמצא עמוק במאבק לשחרור החטופים וסבא שמבין את אלו שלא רוצים לחשוף את ילדיהם לפיצוצים. אני מכבד את כולם".

רחמים מסתכל ביראת כבוד בחבריו שכבר בקיבוץ: "רק כשנחזור לקיבוץ כקהילה נבין את גודל המעשה שהם עשו". הוא עצמו מתכנן לחזור לקיבוץ בקרוב ומניח שמשפחות נוספות יצטרפו לחזרה בקיץ, אך החשש הכבד שלו שהמדינה לא תאפשר את הארכת הפינוי, גם אם תמשיך הלחימה, ומשפחות יאולצו לחזור מסיבות כלכליות.

"אני מרגיש שהיחס אלינו השתנה" הוא אומר על רקע מערכת היחסים עם המדינה על רקע חילופי התפקידים בצמרת מנהלת תקומה בשנה האחרונה עם עזיבתו של ראש המנהלת הקודם, משה אדרי, וכניסתו לתפקיד של אביעד פרידמן. "יש לאנשים שם אמפתיה – אבל בסופו של דבר הם זרוע ביצועית של הממשלה שלא רוצה לבוא לקראתנו. אני לא יודע מה יקרה אם פשוט יכפו עלינו חזרה – אולי חלק מהאנשים יעזבו על זה".

הפסימיות של רחמים נשענת, בין היתר, הן על איך שהוא ראה את תגובת המדינה ליישובי הצפון, שהפינוי שלהם לא הוארך מטעמים כלכליים, חרף זה שרבים עוד לא חזרו, וגם מכיוון שטרם התקבלה בקיבוץ תשובה ברורה מהמדינה שהפינוי במוקדי הפינוי יוארך מעבר לקיץ 2025, בעיקר עבור אלו שיבקשו זאת.

הממשלה החליטה שהאזור יוגדר כאסור לחזרה מסיבות ביטחוניות עד סוף יוני אך תושבי הקיבוץ יוכלו להישאר במוקדי הפינוי עד סוף הקיץ. במידה והשטח ימשיך להיות אסור למגורים מבחינה ביטחונית – הפינוי יימשך. במידה ולא, הם יצטרכו לחזור. במנהלת תקומה מכירים בזה שיהיו משפחות שיבקשו להמשיך לשהות מחוץ לקיבוץ עוד תקופה ועובדים על מתווה מיוחד שייתן להם אפשרות להארכה של הפינוי.

הבחירה היא הסיפור

"אנחנו עומדים היום על אפשרות לחזרה באוגוסט 2026", מסביר אדרי. הוא יודע שהתאריך שהוא נוקב יכול להכעיס רבים, מאנשי תקומה ועד החברים שכבר חזרו לנחל עוז – שכל עיכוב בחזרה משליך ישירות על חייהם – מפתיחת המסגרות, התרבות והפנאי ועד זה שלילדים שלהם יהיו חברים לשחק איתם בחצר המשחקים. אך מבחינתו – זו העמדה ההגונה והכנה. "אנחנו מבקשים מתווה כמו בצפון", הוא מסביר, "שם המדינה קבעה בבירור שהחזרה תקרה חצי שנה מרגע שיש הפסקת אש. זה היה הגון כלפיהם ויהיה הגון כלפינו" מבחינתו, מנגנון המימון והיישום יכולים להיות גמישים כך שיתאפשר לחברים לחזור לאורך כל התקופה, אבל הוא יהיה חייב לתת מרווח נשימה "אני אולי אחזור ביום למחרת הפסקת האש, אבל מאיפה שאנחנו עומדים, אין אפילו אחת כזו באופק".

"אלו שחזרו אומרים לי: אתה צודק, אבל תחזור ותיאבק מפה. אני אומר את ההפך – בשביל להיות חלק ממשימה לאומית, צריך את הגב של הלאום. אם אני מסכן את ילדיי כשמאחוריי יש אנשים ציניים שמנצלים את זה – אני לא פטריוט, אלא פראייר"

מורג ואשתו הם מומחים בעלי שם בתחום אפיון פרויקטים טרם בנייתם – ענף שלם העוסק בפתרון בעיות ומיקוד צרכים של לפני שתהליך הבנייה עצמו יוצא לדרך. בעת תהליך השיקום של הקיבוץ, לידע המקצועי של מורג התגלה ערך חברתי רב, כאשר עשרות חברים התחילו לקחת חלק בצוותים אותם הוביל.

"רציתי שכמה שיותר חברים יבואו לקחת חלק בחשיבה על הבית שלנו מחדש" הוא אומר, "שירגישו שהשיקום שלהם ולא של איזה צוות מצומצם שמחליט על הכול מלמעלה". מניסיון רב שנים, הוא יודע שככה גם הקיבוץ החדש ייראה טוב יותר – טכנולוגית, לוגיסטית, מרחבית, אבל בעיקר – ידביק את החברים בווירוס החזרה הביתה: "יותר חשובה לי המעורבות, מאשר התוצאה הסופית. מבחינתי הישג זה שהוותיקים יבחרו את צבע הרהיטים של המועדון. הבחירה, לא הצבע. זה הסיפור".

אדרי חבר במועצת אוקטובר – הקוראת להקמתה המיידית של ועדת חקירה ממלכתית. זה חשוב לו ברמה הלאומית, אבל גם באופן אישי: "אלו שחזרו אומרים לי: אתה צודק, אבל תחזור ותיאבק מפה. אני אומר את ההפך – בשביל להיות חלק ממשימה לאומית, צריך את הגב של הלאום. אם אני מסכן את ילדיי כשמאחוריי יש אנשים ציניים שמנצלים את זה – אני לא פטריוט, אלא פראייר".

יש כעסים בין מוקדי הפינוי לגבי שאלת החזרה?
"יש. אבל בעיניי הוויכוח לגיטימי – מה לעשות שאנחנו כבר לא בקיבוץ שבו יש מרכז שמחליט על כולם, למרות שוודאי שיש להתנהלות כזו את היתרונות שלה. אני מבין שיש אנשים שקשה להם עם זה שאנחנו מבקשים להאריך את הפינוי והביקורת מקובלת, אבל היא תפסיק להיות כזו ברגע שתנסה להתערב ברצון שלנו להמשיך להתפנות, או להפך – אם אני אתערב בהחלטות של אלו שחזרו. יש פה מתח, אבל ההבנה של הגבולות האלו משמרת את הקהילה שלנו."