"באופן כללי נשים בזנות לא מתקבלות בזרועות פתוחות ולא מקבלות תשומת לב מיוחדת. תקופת המלחמה עוד יותר פגעה בזה, בעיקר סביב התרומות, שמאוד ירדו בתקופה האחרונה", אומרת ל'דבר' טל חמווי, מייסדת ומנהלת שותפה בעמותת 'המכללה', המפעילה את בית הספר המקצועי היחיד בישראל המיועד לנשים שורדות זנות. "בהתחלה הסתדרנו, אבל המלחמה לא נגמרת, והמציאות משוגעת – חיילים, חטופים, עקורים. אנשים תורמים המון, הכול באופן טבעי מופנה לנושאים האלו וכולנו כבר תשושים. הדבר שהכי כואב לנו עכשיו זה שאין לנו את היכולת לתת לכולן את כל מה שהן צריכות".

בעקבות המלחמה, עמותת 'המכללה' מצאה את עצמה בקשיים כלכליים הנובעים מירידה משמעותית בתרומות. המחסור מקשה על העבודה השיקומית ומצילת החיים של 'המכללה' ועל מעטפת הסיוע שהיא נותנת לסטודנטיות שורדות הזנות. עכשיו, 'המכללה' יוצאת בקמפיין מימון המונים כדי לאפשר את המשך הפעילות עבור הנשים שמבקשות לעצמן חיים טובים וראויים יותר, נקיים מניצול ומחומרים.

"באתי ממשפחה שלא קיבלה אותי, לא הייתה לי עזרה או תמיכה. הייתי צריכה כסף לשכר דירה, ולהורמונים ולניתוחים כדי להתחיל את התהליך שלי. עברתי לגור עם כמה חברות בתל אביב, שהכניסו אותי לעולם הזה. לא היה לי ברירה, שום עבודה לא קיבלה אותי"

מאיה (38) גדלה בסביבה לא קלה. כאישה טרנסית צעירה היא לא זכתה לתמיכה מהחברה בה גדלה, ומשפחתה הפנתה לה עורף. כך, מצאה את עצמה, כבר בגיל 22, במעגל הזנות האכזרי. "באתי ממשפחה שלא קיבלה אותי, לא הייתה לי עזרה או תמיכה. הייתי צריכה כסף לשכר דירה, ולהורמונים ולניתוחים כדי להתחיל את התהליך שלי. עברתי לגור עם כמה חברות בתל אביב, שהכניסו אותי לעולם הזה. לא היה לי ברירה, שום עבודה לא קיבלה אותי".

"הייתי צריכה לסמם את עצמי כדי לצאת לרחוב. זה היה כמו ללכת לגיהינום", היא מספרת. ככה, היא חיה לא פחות משבע שנים, עד שפגשה יום אחד ברחוב את נינה הלוי, פעילה טרנסית שמלווה א.נשים בתהליכי התאמה מגדרית. "היא עזרה לי להשיג זכויות בביטוח לאומי. לאט לאט התחלתי לחסוך כסף, והבנתי שאני רוצה לצאת מהזנות. חברה שהייתה בזנות איתי סיפרה לי על 'המכללה', שיש שם קורסים בחינם ויש עזרה עם אוכל ועם כסף למה שאני צריכה, הכול כדי שלא אחזור לרחוב".

"אין להן את הבית של ההורים להניח בו את הראש, מי שיעזור. אישה ללא עורף, בהיעדר תמיכה מספיקה מהמדינה, תחזור לזנות כדי לא להיות רעבה וכדי שהילד שלה לא יהיה רעב"

'המכללה', שכבר שילבה יותר מ-130 שורדות זנות במעגל העבודה בישראל באמצעות יותר מ-150 קורסים מקצועיים, מתקיימת מתרומות וממימון של משרד הרווחה, שתומך בפעילות של הלימודים וקורסים עצמם. חמווי מסבירה שהסטודנטיות זקוקות ליותר מזה: "המודל שלנו מושתת על לימודים ותעסוקה – אך לא כוללת מענים בסיסיים ונתינת מעטפת שמאפשרת לשורדות להרגיש בנות-אנוש מכובדות, בריאות ומבלי יצירת תנאי פנאי ללמוד. זה לא עובד בלי זה. כשאנחנו מדברות על יציאה מזנות, המעטפת בזמן הלימודים היא מאוד אקוטית. לכן, התוכנית שלנו כוללת סיוע במזון, בשכר דירה, בחשמל. אלה דברים בסיסיים מאוד, שבלעדיהם קשה מאוד לאישה בזנות לצאת, והיא בסיכון להידרדר חזרה".

ברוב הפעמים, מסבירה חמווי, מדובר בנשים בלי עורף משפחתי או בכלל, נשים בסיכון ונשים טרנסיות, חלקן מהמגזר הערבי, שלא יכולות לחזור לאזור בו גדלו בלי שתישקף סכנה לחייהן. "אין להן את הבית של ההורים להניח בו את הראש, מי שיעזור. אישה ללא עורף, בהיעדר תמיכה מספיקה מהמדינה, תחזור לזנות כדי לא להיות רעבה וכדי שהילד שלה לא יהיה רעב". בתוך זה נכנס גם הליווי הסוציאלי והפסיכולוגי, ששורדות רבות זקוקות לו. "אנחנו מוצאות את עצמנו במצב שאנחנו צריכות לבחור בין להמשיך את הפעילות לבין תשלום משכורות לנשות המקצוע".

עבודה מסודרת = ערך עצמי

"אנחנו פוגשות את הסטודנטיות שלנו, שהרבה מאוד מהן מצליחות לצאת מהמעגל ולהתנקות מחומרים", אומרת חמווי בגאווה, "פגשתי לאחרונה סטודנטית לשעבר שסיפרה לי שכבר שנה וחצי היא עובדת בעבודה מסודרת, שהיא סידרה לעצמה את החיים ושהיא מאוד גאה".

"החלום שלי הוא שיהיה לי בית משלי. שאף בעל בית לא יוכל להזיז אותי, שאני אדע שזה הבית שלי. שיהיה לי מטבח גדול, ומרפסת שרואים בה ירוק, לא כמו בשכונת התקווה"

זו, אומרת חמווי, מהות העשייה של 'המכללה': "עבור הנשים האלו זה לא רק לימודים וזה לא רק סיוע או כסף, זה העובדה שמישהי רואה אותן, מאמינה בהן, רואה ערך לחיים שלהן. יודעת שהן יכולות להצליח ושיש להן עוד הרבה מה להציע חוץ מאת הגוף שלהן. הייתי רוצה להמשיך לתת את הדבר הזה לכל מי שצריכה, ובגלל זה אנחנו צריכות עזרה".

להחליף את הסמים במשמעות 

בזכות 'המכללה', החיים של מאיה נראים היום אחרת לחלוטין. היא לומדת יישומי מחשב, ושמה לעצמה כמטרה להשתלב בעבודה במשרד. הלימודים במכללה, היא מספרת, היו עבורה חזרה לחיים: "התחלתי לקום בבוקר מוקדם, לקחת קורסים, לקיים שגרת חיים. התחלתי להכיר אנשים, להכיר חברים, התחלתי להיות מרוצה מהחיים שלי. התחלתי להרגיש שאני חשובה, שאני יכולה לעשות הרבה דברים. היום אני יודעת להגיד – יש משמעות לחיים שלי. במשך שבע שנים הייתי בזנות, מכורה לסמים ואלכוהול. אבל היום אני נקייה, ואני לא אחזור לשם" .

ויש לה גם תוכניות לעתיד: "החלום שלי הוא שיהיה לי בית משלי. שאף בעל בית לא יוכל להזיז אותי, שאני אדע שזה הבית שלי. שיהיה לי מטבח גדול, ומרפסת שרואים בה ירוק, לא כמו בשכונת התקווה", היא צוחקת, "ויש לי עוד חלום", היא אומרת לבסוף, "לעזור לנשים בזנות ולנשים בהתמכרויות לצאת, להרצות וללוות אותן ולהיות עבורן כל מה שהן צריכות, כמו ש'המכללה' הייתה עבורי".

"הייתי רוצה שהעולם יבין שקודם כל אנחנו בני אדם. אנחנו לא שונות מאף אחת. כואב לנו, קשה לנו כמו כולם ואפילו יותר, כי אנחנו חיות בגיהינום. המשפחה לא קיבלה אותי כמו שאני, אז הייתי רוצה שלפחות החברה תבין ותקבל"

"'המכללה' היא קודם כל הבית. זה המקום היחיד שבו הרגשתי שיש עזרה אמיתית לכל אישה במצוקה", אומרת מאיה בהתרגשות, "אחרי שהיינו בבית ספר ללא כיתות עכשיו יש לנו סוף סוף מקום לבוא אליו. יש הרבה סטודנטיות, חברות אמיתיות שמבינות אותך והולכות איתך את הדרך, יש יחס טוב ועזרה ואוכל חם. זה מאוד משמעותי, והייתי רוצה ש'המכללה' תגדל ותהיה שם עבור כולן".

ולדבריה, לנו, כחברה, יש עוד הרבה לאן ללכת. "הייתי רוצה שהעולם יבין שקודם כל אנחנו בני אדם. אנחנו לא שונות מאף אחת. כואב לנו, קשה לנו כמו כולם, ואפילו יותר מכולם, כי אנחנו חיות בגיהינום. המשפחה לא קבלה אותי כמו שאני, אז הייתי רוצה שלפחות שהחברה תבין ותקבל".

מאיה מדגישה גם שכדי להצליח לשמור על חיים נקיים מחומרים ועבודה בזנות, היא וחברותיה השורדות זקוקות להרבה עזרה. "כמה טיפולים שהמדינה נותנת ו-4,500 שקלים לחודש מהביטוח הלאומי לא מספיקים לשכר דירה ואוכל. חיים במעגל הזנות הם טראומה מתמשכת, והיציאה ממעגל הזנות זו התמודדות עם פוסט-טראומה. לטפל בה צריך במשך כל החיים".