רצף החגים וימי הזיכרון שצוינו בישראל, ובמקביל חידוש הלחימה ברצועת עזה, מעמיקים את המועקה שהשתרשה אצל רבים במדינה, ומחדדים שרבים מאיתנו חשים שאנו לא יודעים את נפשינו. המלחמה מעמידה בפנינו חזיתות נפשיות רבות של מתח, כאב וחרדה נוצרים מתוך ההתמודדות עם אבל ושכול, עקירה מהבית, דאגה ללוחמים ולחטופים ולמשפחותיהם, קשיי הפצועים, חווית הפקרה ושסע בעם. ההדף של הנפש נלחמת את מלחמתה לתפקד בטלטלה המתמשכת, אך אל מול גודל השעה – המחסור במענים נגישים ומותאמים משווע.
ההדף של הכאב הנפשי מגיע למעגלים רבים מאוד של אנשים בחברה הישראלית, והצטברות השברים הופכת את הצורך בפתרונות משותפים לדחוף. וברגעים כאלה עוצמתם של ברגעים כאלה עוצמתם של אנשים שחוברים זה לזה מסוגלת לאחות את השברים – ולכן זו שעתה של הקהילה.
במציאות של טראומה קולקטיבית, חשוב שאנשי המקצוע יחזיקו יחד עם הקהילה במחט שתופרת מחדש את הרצפים שנגדעו. לכן תפקיד המטפלים הוא לעודד מתוך חדר הטיפול את האנשים לצאת למרחבים קהילתיים; ותפקידם של אנשי החינוך, הבריאות, התעסוקה והקהילה הוא ליצור ביחד עם האנשים את הקירבה שתחזק אותם, מתוך נוכחות וקשר אישי.
בזמן הזה, יש להתבונן במה שכבר קורה ולהעצימו: מחוץ לחדרי הטיפול מפציעים "מוליכים" אוֹרְגָנִיים של קשר כמו איכפתיות, שייכות, הזדהות ותקווה המחברים באופן ישיר או מקוון אנשים זה עם זה למען הבראה משותפת. ניתן לראות זאת בין היתר במלונות המפונים, בקהילת שורדי הנובה ובין פצועים. לרבים יש ידע מניסיון חייהם האישי והתרבותי שבאמצעותו הם מסוגלים לתת עזרה: להקשיב, לחבר, לגלות אמפתיה, לחשוב על פתרונות ולסייע לגילוי כוחות פנימיים. זה הזמן ליצור את המרחבים שיאפשרו לעשות את המהלך הטבעי הזה יעיל ובטוח נפשית ככל האפשר, ובהיקף גדול יותר.
שליחותם העכשווית של אנשי המקצוע כעת היא לבזר את הידע שלהם, לסייע לממש רעיונות, להכשיר אנשים מהקהילה, לחזק רשתות משפחתיות, לתווך למקורות מסייעים ולתת גב מקצועי. יש להגדיר מחדש את המקצועיות ככזו שמכירה גם בערכו של ידע מניסיון חיים.
לשם כך נחוצה הכשרה לעבודה בגישה קהילתית – מקובעי מדיניות, דרך נותני שירותים ועד מנהיגים ויזמים קהילתיים, כמו גם באקדמיה. ויחד עם זה, נחוץ להמציא עם חברי הקהילות עוד כלים לטיפול במרחבים מחברים, הניזון מהקירבה בין אנשים המתמודדים עם חזית משותפת.
בניגוד למחשבה הרווחת, אנשים לא חלשים כעת. רבים גם לא זקוקים לטיפול פרטני. הם כנראה זקוקים להזמנה להיות חלק מחבורת אנשים שחשים כמותם. העבודה הקבוצתית והקהילתית טומנות בחובן מענים נפשיים, חברתיים וארגוניים. הן יכולות לאפשר חוויות של שליטה מחודשת בחיים, לעורר תקווה, לתת משמעות, להזמין ליוזמות, לסייע להבנת זכויות, להוות מרחב להנאה, וגם ליצור כוח מאורגן שיוצר הלכה למעשה את העתיד לבוא. עתיד שייוולד מתוך אלה שיחיו אותו.
וחשוב לדייק – לא בשבילם, אלא איתם. החיבור בין האנשים אינו מספיק ללא המעורבות שלהם, כמי שמנווטים ביחד אל הפתרונות הנכונים להם. זה הזמן לעבוד מלמטָה: פחות תוכניות מטֶה, יותר עבודה אורגנית השולחת שלוחות לכל רבדי המרקם הקהילתי. גם עם אלה שלא נוטים להגיע. העבודה עם הקהילה מקדמת חוסן וצמיחה מטראומה, משלימה את מקצועות הטיפול, ויוצרת עוגן לתכלול שלל היוזמות שמגיעות ללא סינכרון, ולא בהכרח מתוך שיח עם אלה שלהן הן מיועדות. זו שעתה של העבודה הקבוצתית והקהילתית – כי זו שעתם של האנשים שצריכים להירפא, ולהצמיח מתוכם את החדש.
פרופ' ארנה שמר – חברת סגל בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, פועלת עם קהילות שנפגעו במלחמה בהדרכה, ליווי מקצועי ופיתוח ידע ומנהלת את אחד ממטות השטח במטה משפחות החטופים.
