ועדת שרים לענייני הסדרת התיישבות ופיתוח כלכלי של החברה הבדואית בנגב, אישרה ביום ראשון תוכנית להסדרת תביעות בעלות על אדמות בנגב.

התוכנית מתמקדת בחמישה יישובים: כסייפה, מרעית, סעווה, אבו תלול ולקייה. היישובים נבחרו כי יש בהם שיעור גבוה של תביעות בעלות מצד אחד ואוכלוסייה גדולה הממתינה להסדרה ביישובים מן הצד השני.

על פי התוכנית, המדינה תציע לבעלי התביעות תמורה בעבור ביטול התביעה. התמורה תיקבע מראש ותהא מוגבלת בזמן. כלומר אם יסרב בעל התביעה להצעת המדינה, תוך זמן נקוב תתבטל תביעתו והאדמה תופקע. קצב הפיצוי וההסדרה ייקבע על פי יכולתה של רשות הבדואים לטפל בפניות. בנוסף, בהחלטה נאמר שפעולות האכיפה של הרשות למקרקעי ישראל (רמ"י) האחראית בפועל על הפינוי והריסת הבתים יתמכו בהחלטה, אך אין בכוחה של הרשות לעכבן.

אחד החסמים המרכזיים לפיתוח היישובים בנגב, הוא תביעות בעלות על האדמה בשטח היישוב. למספר משפחות בדואיות ישנן תביעות בעלות על האדמות בנגב, המעוגנות במסורת הבדואית ובמשפט המנהגי. על פי המשפט הבדואי, אסור לבדואי לגור על אדמה שיש עליה תביעת בעלות של מישהו אחר.

התוכנית גובשה על ידי הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב הפועלת תחת משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות, יחד עם משרדי ממשלה נוספים. לדברי הוגי התוכנית, היא מהווה פתרון מעשי ומאוזן לסוגיית תביעות הבעלות הבלתי מוסדרות, המהוות חסם מרכזי לפיתוח יישובים בדואיים והסדרת מגורי הפזורה. השר הממונה, עמיחי שיקלי, אמר כי "התוכנית משרטטת לוח זמנים קשיח לפתרון מוסכם לפני אכיפה".

"כישלון ביישום ההסדרה"

"התוכנית המלאה טרם פורסמה", מציינת האדריכלית דפנה ספורטה מעמותת 'במקום – תכנון וזכויות אדם', "התוכנית ממשיכה את מדיניות המקל והגזר הממוסדת, ואף מטילה את האשמה על היעדר פיתוח ביישובים המוכרים על התושבים עצמם. במקום זאת, יש להודות באחריות המדינה בכישלון יישום התכנון וההסדרה של יישובים שקיבלו הכרה כבר לפני עשרות שנים, אך תוכננו מלכתחילה ללא שיתוף ציבור אמיתי, ותוך התעלמות מתביעות הבעלות של תושביהם". ספורטה מוסיפה כי ההצעה לצמצם או לבטל שטחים מתוכננים בתוך היישובים המוכרים בשל אי הסכמה של תובעי הבעלות לקבל את הפיצוי, היא בלתי ישימה וחסרת תקדים או היגיון תכנוני.

במהלך שנות ה-70 ריכזה המדינה את תביעות הבעלות, המגיעות לכדי 600,000 דונם. על פי נתוני הרשות להתיישבות הבדואים ל-20% מהבדואים בנגב יש תביעת בעלות. במספר פסיקות בבתי המשפט הוכרע כי תביעות הבעלות אינן מוצדקות, והן בוטלו. עם זאת, מרביתן נותרו פתוחות ולא נדונו בבתי משפט.

במועצה לכפרים הלא מוכרים ופורום דו-קיום בנגב הצביעו על היחס הלא-שוויוני כלפי הבדואים וציינו כי אין בתוכנית לשנות את תפיסת הבדואים לגבי בעלות על הקרקע. "את הכפרים – 'הפזורה' – יש להשוות למועצות האזוריות היהודיות. תושבי המועצות במערב הנגב נהנים מ-28 דונם לנפש לעומת שני דונם לנפש במועצות האזוריות הבדואיות. אובססיית הציפוף היא למעשה אובססיה גזענית.

השטח הפנוי אינו מבוזבז, אלא ממתין להחלטות ממשלה שיאפשרו להתפרנס ממנו: מחקלאות – יש לפחות 200 אלף דונם זמינים לכך בכפרים – אנרגיה מתחדשת, שירותים, תיירות, מסחר ותעסוקה. שטחים אלה מתאימים גם למגורים וישמשו לכך, ברגע שתהיה כאן ממשלה שתכיר באורח החיים הכפרי הבדואי ותיפטר מהנחת היסוד שלפיה רק יהודים יכולים לחיות ביישובים חקלאיים".