הפילוסוף הסקוטי-אמריקני פרופ' אלסדייר מקינטאייר, אחד ההוגים החשובים של המאה ה-20 בתחום הפילוסופיה של המוסר, הלך לעולמו בגיל 96. מקינטאייר נודע בעיקר בזכות תרומתו לאתיקת המידות וביקורתו החריפה על הגישות המוסריות הקשורות למודרניות, והניח אחריו גוף עבודות רחב שהשפיע על התפתחות הפילוסופיה בת זמננו.
הוא נולד בגלזגו שבסקוטלנד בשנת 1929, למשפחה של רופאים, וגדל בין תרבות אקדמית מודרנית לבין תרבות עממית סקוטית. נחשף לשפה הגאלית ולהווי המקומי. בהמשך חייו עבר בין השקפות שונות: היה מרקסיסט ונוצרי פרוטסטנטי, אחר כך נטש את המרקסיזם ואת הדת, ובשנות ה-80 אימץ נצרות קתולית באסכולת התומיזם, שהחזיק בה עד מותו. במהלך הקריירה האקדמית שלו לימד מקינטאייר באוניברסיטאות רבות, בעיקר בארצות הברית, לשם עבר ב-1970.
בספרו המשפיע 'מעבר למידה הטובה' (1981, יצא לאור בעברית בהוצאת 'שלם') הציג מקינטאייר מהלך היסטורי והגותי מעמיק, ובו ביקש להראות שהשיח המוסרי המודרני הוא קטוע ושרירותי. את הרעיון המחיש בעזרת ניסוי מחשבתי:
"דמיינו לעצמכם שיקרה אסון למדעי הטבע… תופסת את השלטון תנועה בשם 'תחי הבערות!' והיא אוסרת את הוראת המדעים בבתי הספר ובאוניברסיטאות. לאחר מכן נוצרת תנועת–נגד להרסנות הזאת, ואנשים נאורים מבקשים להחיות את המדע, על אף ששכחו כמעט לגמרי מהו. כל מה שנותר בידם הוא רסיסים: ידיעה על ניסויים במנותק מההקשר התיאורטי שנתן להם משמעות; חלקי תיאוריות שאינם מתקשרים לא לחלקי תיאוריות אחרים המצויים בארכרשותם ולא לניסויים; ציוד שאיש אינו זוכר איך משתמשים בו; חצאי פרקים מספרים, עמודים בודדים ממאמרים, לעתים בלתי קריאים מכיוון שהם קרועים או חרוכים. כל הרסיסים מאורגנים מחדש במערכות המוכתרות שוב בשמות פיזיקה, כימיה וביולוגיה".
לפי מקינטאייר, זה מצב השיח המוסרי: אסופה של מושגים מקוטעים, תלושים מהקשר שנותן להם פשר ומאפשר להכריע במחלוקות לגביהם באופן רציונלי.
מקינטאייר הציע שיבה למסורת האריסטוטלית של אתיקת המידות, המתמקדת באופיו של האדם ובחייו כמכלול. הוא ביקש להחיות את הרעיון של חיים מוסריים כחיים שבהם האדם מממש את התכלית האנושית בהקשר קהילתי, ופועל כחלק מנרטיב, מסורת ופרקטיקה.
מושג הפרקטיקה שלו טומן בחובו עושר פנימי של ערכים ומטרות הנובעים מהפרקטיקה עצמה, ולא מתועלות חיצוניות כמו כסף ושבחים. מעלות מוסריות, טען, באות לידי ביטוי במסגרת פרקטיקות חברתיות בעלות היגיון פנימי. כך למשל, משחק שחמט איננו רק כלי לניצחון, אלא פעילות שמלמדת סבלנות, הגינות, קבלת כללים – תכונות שיש להן ערך פנימי.
מקינטאייר היה אחד ממובילי המגמה של חידוש העניין באתיקת המידות במאה ה-20, לאחר שבפילוסופיה המודרנית המוקדמת יותר עלו לקדמת הבמה גישות אחרות. בפרט, אתיקת המידות מתחרה בגישת התועלתנות, שממוקדת בתוצאות ובפרט בהנאה ובכאב, ובדאונטולוגיה, שממוקדת בכללי פעולה ובחובות. שתי הגישות הללו ויתר הגישות שעלו במודרניות, טען, לא מצליחות לבסס את המוסר כהלכה, וסופן להידרדר לאמוטיביזם – כלומר למצב שבו אמירות מוסריות מבטאות רגשות אישיים בלבד. מקינטאייר, לצד הוגות נוספות כמו אליזבת אנסקומב ופיליפה פוט, סייע להחזיר את אתיקת המידות למעמד של זרם משפיע.
במאמר שפורסם לאחר מותו ב'גרדיאן' הבריטי נכתב כי מקינטאייר שמר על "הגועל המרקסיסטי כלפי הקפיטליזם והניכור שבמודרניות". לגישתו, הקפיטליזם מעוות את הפעילות האנושית בכך שהוא מקדם יעילות על פני הצטיינות, תועלת על פני תכלית, ותחרותיות על פני מימוש הולם של תפקיד האדם בקהילה.
הביקורת הגורפת שלו על המודרניות הקשתה לסווג אותו לאחד הזרמים הפוליטיים המקובלים. ב"אנציקלופדיה האינטרנטית לפילוסופיה" נכתב עליו: "שמרנות, ליברליזם, מרקסיזם ואנרכיזם כולם מציגים אינדיבידואל אוטונומי כיחידת הבסיס של החברה האזרחית… אף אחת מהן לא יכולה להצדיק חיפוש אחרי טוב משותף מכל סוג".
הציע במאמרו 'היסטוריה קצרה של האתיקה' "לאפשר ככל הניתן להיסטוריה של הפילוסופיה לשבור את התפישות של זמננו", והדגיש את הצורך לצאת מנקודת המבט הצרה של ההווה ולהכיר את מה שבפועל "נחשב, נאמר ונעשה" בתקופות אחרות.
עבור מקינטאייר, בנייה על בסיס התשתית האריסטוטלית נחוצה לביסוס מוסר יציב ומנומק. בניגוד לרעיונות מודרניים בדבר "אמנה חברתית" כתוצר של הסכמה בין אינדיבידואלים, ובהמשך לתפיסותיו של אריסטו, ראה מקינטאייר את חיי האדם כחברתיים מעצם טבעם. רק בתוך הקשר קהילתי ונרטיבי ניתן לפתח חיים אנושיים טובים.
ערב לימוד לזכרו נערך אמש (רביעי) במרכז האקדמי שלם בירושלים.
