ליאת אצילי לא מוכנה שכל מה שהקיבוץ יהיה עבור תושביו זה "חצי דונם, צמוד קרקע, חניה לשני ג'יפים וגינה פרטית". היא מתעקשת שהקיבוץ הוא הרבה יותר מזה. "יש לנו דרך, ערכים", אומרת ל'דבר' שורדת השבי, זוגתו של החלל החטוף אביב אצילי מניר עוז. "ברור שלא נשב עכשיו בשולחנות עגולים וננסח חזון חדש, אבל יש צעדים קטנים שאפשר לעשות כבר עכשיו לגבי מה נהיה בעתיד. אני אומרת: בואו נהיה בשיח הזה".

יותר ויותר צעירים וחברי קיבוצים מבקשים לאתגר את הנחות המוצא לגבי השיקום מזוועות 7 באוקטובר. אצילי מובילה את תהליכי השיקום בקיבוצה. "תהליכי ההתחדשות שקורים בקיבוצים בעשורים האחרונים מגיעים הרבה פעמים מחוסר ברירה, ומובילים לא פעם לתוצאות לא רצויות", היא מסבירה. לדבריה, גם כאשר הכוונה היא לאפשר עתיד לקהילה, התהליכים משנים את הפן החברתי בקיבוץ ללא היכר וללא בקרה. "חשתי שאף אחד לא מסתכל קדימה, שלא רואים שאין שום קשר בין המרקם הוותיק לאוכלוסייה הנקלטת. התחיל דשדוש קהילתי".

למה את מתכוונת?
"שאנחנו על הנתיב המהיר להפוך ליישוב קהילתי פר אקסלנס. שהקליטה לא מצליחה להצמיח כוחות מובילים. אין הנהגה. המרחב משתנה. פתאום כל מה שיש זה מאבקים על גובה מסי קהילה, על אופני הבנייה. הכול סביב כסף. אז למה אנשים בכלל באים לגור בקיבוץ?"

אצילי בת 50, ילידת קיבוץ שמרת שהגיעה לניר עוז בעקבות בן זוגה אביב, שנרצח ב-7 באוקטובר וגופתו עדיין מוחזקת בעזה. היא בת לדור שהספיק לגדול בקיבוץ השיתופי, ואינה חוסכת בביקורת עליו. עם זאת, היא מודה שחסר לה היום משהו במרקם החיים שגדלה בו אז.

הטרגדיה הקשה של הקיבוץ מקשה מאוד לחשוב על היום שאחרי, אך כבר בתוך תהליכי החשיבה, אצילי התחילה לזהות את אותם אופני חשיבה ישנים. "השיח הוא איך מצמיחים את הקיבוץ בהבאת אנשים טובים. מה זה אומר בפועל? הייטקיסטים ועצמאים. בורגנים שהכי חשוב זה להציע עבורם תנאים טובים".

"יכול להיות פה מקום של קואופרטיבים, של חיי קהילה משמעותיים. אי אפשר שרק חינוך, בינוי ולמלא בתי ילדים יהיה הכיוון. אפשר וצריך לגעת במעבר"

כבר תקופה ארוכה היא מסתובבת עם הרעיונות שלה לגבי השיקום האחר. היא מודעת לכך שהיא חריגה בנוף המחשבתי לגבי מה שהקיבוץ שלה יכול להיות ב-2025, אך לדבריה חברות שלה מקיבוצים בעוטף מציבות גם הן סימני שאלה לגבי המשך תהליכי ההפרטה ואופיו של הקיבוץ. בפאנל שהשתתפה בו אצילי ביום עיון של התנועה הקיבוצית היא נשאלה ישירות אם היא לא מרגישה שהחזון שלה מעט אנכרוניסטי, והשיבה מייד: "אני יודעת שהרבה מאוד אנשים מחפשים חיים של משמעות. של משהו אחר. אני רוצה להתוות דרך עבורם אלינו".

לטענתה, ניר עוז יכול לפתוח את שעריו באחריות, באמירה מפורשת של מה הקיבוץ צריך להיות. "חבר ותיק אמר לי: 'אנשים שיבואו לניר עוז הם בהכרח פחות שיתופיים'. זה לא נכון! אנחנו יכולים להגדיר מה אנחנו רוצים שהקיבוץ יהיה ומה אנחנו מצפים מהאנשים שיבואו".

מה אומרים בקיבוץ?
"הוותיקים לא מכירים את הצעירים בחברה הישראלית שזה יכול לדבר אליהם. יכול להיות פה מקום של קואופרטיבים, של חיי קהילה משמעותיים. המודל של הקיבוץ השיזורי, מקום שחיות בו כל מיני קבוצות, שיתופיות יותר או פחות, שהן חלק אינטגרלי מהקהילה. אי אפשר שרק חינוך, בינוי ולמלא בתי ילדים יהיה הכיוון. אפשר וצריך לגעת במעבר".

השומרים באים

בזמן שאצילי חולמת ומתכננת, כמה צעירים בישראל החליטו להרים את הכפפה: חברי תנועת הבוגרים של השומר הצעיר, התנועה ההיסטורית שהקימה שישה קיבוצים לאורך הגבול במועצת אשכול, בהם ניר עוז. כבר חודשים הם מקדמים מיזם להקמת קומונות בקיבוצים, שאליהן יעברו חברי התנועה לתקופת חיים בלתי מוגבלת במטרה להשתלב במרקם חיי העבודה, החברה והתרבות כדי לסייע להם בשיקומם. ניר עוז, קיבוצה של אצילי, הולך להיות החלוץ.

"כבר עשרות שנים אנחנו פועלים במרחב החינוך הבלתי פורמלי באזור", מספר גיל זמיר, חבר תנועת הבוגרים, "אבל בעקבות השינויים הרבים שנדרשו מאיתנו אחרי 7 באוקטובר, הבנו שאנחנו רוצים להשתרש יותר". זמיר מרכז את תוכנית 'מפלסי נתיב' – גוף השיקום לקהילות הגליל והנגב המערבי שהקימה תנועת השומר הצעיר, הפועל להבאת כוחות צעירים לשיקום וחיזוק הקהילות בקו החזית. "הבנו שיש פה אירוע שאנחנו כתנועה לא יכולים להיות אדישים אליו. בטח אחרי שעלו קולות גדולים של צעירים בגיל שלנו שאמרו שהם לא מתכוונים לחזור לקיבוצים".

לטענת זמיר, מדובר בצו השעה במתכונת מחודשת, שדורשת שינוי תפיסתי. בעשורים האחרונים תנועות הבוגרים הכחולות, שלהן בוגרים רבים מקרב הקיבוצים, כיוונו את עצמן לעשייה בערים ובעיירות הפיתוח. "הקיבוצים, החקלאות, ההגנה על השטח הם המקורות ההיסטוריים שלנו, ולכן יש לנו אחריות היסטורית עליהם עכשיו כשהם במשבר".

התנועה הקיבוצית מקווה להביא לגבולות אלפי צעירים.
"ברור, יש פה ריק שצריך למלא. ימים יגידו אם זה רק משהו זמני, חלק בתהליך השיקום, או יעד לחיים שלמים. יש כאלה שמדברים על הקמת יישובים חדשים, אבל אנחנו רואים את הייעוד שלנו בחיזוק הקהילות הקיימות, זה מה שחשוב לנו".

"לקוד השיתופי יש כוח להרים קהילה ומשק ולפעול ביחד למציאת פתרונות לבעיות משותפות. לא מספיק שפשוט יבואו אנשים לגור שם, צריך חבורה אנושית שנושאת שליחות"

מה התגובה בקיבוצים לתוכניות שלכם?
"אנחנו פועלים בשיתוף פעולה מלא מתוך רצון הדדי של הקיבוצים ושל התנועה לעמוד באתגר הזה, שהוא קיומי בחלק מהקיבוצים. יש ברית חזקה והתהליכים האלה מחזקים אותה, ואנחנו מאוד שמחים על כך. אנחנו מביאים קבוצות. חלק מהן אלו קבוצות שיתופיות של בוגרי התנועה וחלק מהן קבוצות משימתיות אחרות. זה מי שאנחנו וזה מי שנמשיך להיות, ובאנו להיות חלק. איך זה ייראה בתוך קהילה קיבוצית ותיקה? זה מעניין, זו התנסות חדשה".

זמיר מסתובב בין קיבוצי העוטף כבר יותר משנה, וברור לו לחלוטין שמה שהיה כבר לא יהיה. לא רק בביטחון, בכל מובן. קיבוצים שלמים ייבנו מחדש פיזית וקהילתית, ויהיו אחרים משהיו ערב 7 באוקטובר. "אנחנו שם כי אנחנו מזהים קריאה לבוא להקים מחדש קהילה – לא רק בית, דשא, נדנדה וכלב שבמקרה נמצאים ליד הגבול. לקוד השיתופי יש כוח להרים קהילה ומשק ולפעול ביחד למציאת פתרונות לבעיות משותפות. לא מספיק שפשוט יבואו אנשים לגור שם, צריך חבורה אנושית שנושאת שליחות".

זה לא נשמע לכם אנכרוניסטי? מין תפיסה של חלוציות שאבד עליה הכלח?
"המציאות מוכיחה אחרת. היום צריך ליישב את הגבולות. זה אינטרס ביטחוני וחברתי. הרוח של העם והחברה שלנו תלויה בזה שאנשים יראו את עצמם מגדלים ילדים בכל הפריפריה הגיאוגרפית. לשיתופיות יש כוח התלכדות שיכול לעזור לעמוד בדיוק במשימות האלו. השיתופיות היא הבסיס לחלוציות".

חומה ומגדל 2025

ד"ר אלון פאוקר, היסטוריון התנועה הקיבוצית והציונות במכללת בית ברל, לא מופתע מהמיזם ולא מהירתמות. לדעתו, אין שום סיבה להסתכל על הביקורת והתקוות של אצילי לגבי הקיבוץ שלה או החלומות של בוגרי תנועות הנוער במונחים אנכרוניסטיים או נוסטלגיים. להפך, ההיסטוריה הציונית מלאה בדוגמאות כיצד מיזמים שיתופיים נתנו מענה אמיתי לצורך התיישבותי. "אחרי 7 באוקטובר אי אפשר להגיד יותר שהתיישבות בגבול היא פריווילגיה", אומר פאוקר, "החזרה לקיבוצים תתאפשר רק בזכות ערכי הציונות והקהילה. דווקא ברגעים כאלה אנשים מבינים את היתרון של ההתארגנות ההדדית, שהיא לא רק קהילה שתפנית לחלוטין או קיבוץ שיתופי, אבל כן יש בה מרכיבים של שיתופיות".

פאוקר נותן את הדוגמה של חומה ומגדל. "השיטה השיתופית עבדה כי התאימה לתהליכי בנייה במרחב קשה. דרך הערבות החזקה היא הצליחה לקיים מנגנוני תמיכה שאפשרו לאנשים לעמוד. כלומר כל עוד הרצון לשיתופיות פוגש צורך חיוני – אין סיבה שהדברים לא יעבדו".

פאוקר הוא יליד ניר עוז וחבר קיבוץ בארי. כחלק מתפקידו כחוקר ומחנך, הוא מביט מקרוב זה שנים רבות על חייהם של צעירים בישראל. "אחרי הקורונה כל העולם מדבר קהילה. בקיבוץ כועסים מאוד על המושג 'קהילה', ואני אומר – ההפך, זה טרנד עולמי שנותן מענה אמיתי לבדידות שגרמו הגלובליזציה והניאו-ליברליזם. מי אם לא אנחנו, הקיבוצים, שיודעים לעשות אותו הכי טוב, ניקח אותו עוד צעד קדימה?"

יש תפיסה רווחת שהצעירים מפונקים ואינדיווידואליסטים. למה שהדור הזה ייקח על עצמו הרפתקאות כאלה?
"אני רואה את זה הפוך. יש פה משהו שמבקש למרוד בהפרטות של שנות ה-80 וה-90 של הדור הקודם. בעיניי זה מאוד הגיוני – חבר'ה צעירים שסיימו עכשיו מילואים, ואנחנו מציעים להם משהו שהוא לא רק יישוב קהילתי-אורגני. הרעיון של קיבוץ נתפס כאותנטי ומותאם לרוח הזמן יותר מאשר בעבר. יש בו שילוב של גמישות ודינמיות עם ערכים מסורתיים. הרעיון של קהילה נתפס לא רק כמודל חברתי, אלא כתגובה לצרכים כלכליים ופסיכולוגיים".

"בקיבוץ כועסים מאוד על המושג 'קהילה', ואני אומר – ההפך, זה טרנד עולמי שנותן מענה אמיתי לבדידות שגרמו הגלובליזציה והניאו-ליברליזם. מי אם לא אנחנו, הקיבוצים, שיודעים לעשות אותו הכי טוב, ניקח אותו עוד צעד קדימה?"

איך אתה רואה את התנועה הקיבוצית בתוך זה?
"יש ציפייה מהתנועה הקיבוצית להוביל שינויים גדולים בישראל של אחרי 7 באוקטובר, במיוחד מול משבר ההנהגה הנוכחי. גם אם הקבוצה שתגיע לעוטף תהיה קטנה, זה עדיין מראה על הפוטנציאל העצום של המודל השיתופי. לאורך ההיסטוריה של הקיבוצים היו תקופות של הצלחות וכישלונות. חלק מהקיבוצים בגולן ובערבה הצליחו והפכו ליישובים מבוססים, אחרים לא שרדו כי התנועה לא ידעה להתאים את עצמה. האתגר המרכזי של ההתיישבות כיום הוא לבנות מודל שיתופי שמתאים לעידן הנוכחי. כזה שיידע לשלב מקצועות חדשים בתוך הקיבוצים, ליצור מסגרות גמישות ולתת מענה לצרכים המשתנים של החברה הישראלית. המהלך הזה, אם יצליח, יכול להוות דוגמה לעולם כולו".